"זה בטח סטרס": למה נשים מחכות יותר לאבחנה הנכונה

את מרגישה שמשהו בגוף השתנה, פונה לרופאה, עוברת בדיקות ובסוף שומעת שאולי מדובר בסטרס. כשהתסמינים נמשכים, את חוזרת שוב, אבל הדרך להסבר רפואי ברור מתארכת. מחקר בינלאומי חדש מצביע על כך שזו אינה רק תחושה אישית: נשים עם מחלות אוטואימוניות נוטות יותר מגברים לקבל אבחנות פסיכיאטריות או פסיכוסומטיות שגויות, ומדווחות על המתנה ממושכת יותר עד לאבחנה הנכונה. המחקר ניתח את חוויות האבחון של 6,607 נשים וגברים עם מחלות אוטואימוניות ביבשות שונות. הממצאים מצביעים על פער מגדרי עקבי באופן שבו התסמינים מפורשים ובמשך הזמן שעובר עד לזיהוי המחלה.

>> כל הסבל שעברתי יכול היה להימנע – אם רק הרופאים היו מקשיבים לי

כשההסבר הוא נפשי

43% מהנשים שהשתתפו במחקר סיפרו שלפחות פעם אחת נאמר להן שהתסמינים שלהן נובעים מסיבה פסיכיאטרית, לעומת 33% מהגברים. 34% מהנשים דיווחו שאובחנו בטעות עם מצב פסיכוסומטי, לעומת 22% מהגברים. גם משך ההמתנה לאבחנה הנכונה מספר סיפור דומה: נשים דיווחו בתדירות הגבוהה ביותר על המתנה של שנה עד שנתיים, ואילו בקרב גברים התשובה הנפוצה ביותר הייתה פחות משלושה חודשים.

הפערים נותרו גם לאחר שהחוקרים התאימו את הנתונים לגיל, לסוג המחלה, ליבשת ולמצב הכלכלי. הסיכון של נשים לדווח על אבחנה פסיכיאטרית שגויה היה גבוה בכמעט 50% מזה של גברים, והסיכון לדווח על אבחנה פסיכוסומטית שגויה היה גבוה בכמעט 75%. מנגד, גברים דיווחו מעט יותר מנשים על אבחון שגוי של מחלה גופנית אחרת: 48% לעומת 44%, בהתאמה.

כשהתסמינים אינם חד־משמעיים

מחלות אוטואימוניות מתפתחות כאשר מערכת החיסון תוקפת בטעות רקמות ואיברים בגוף. מדובר במשפחה רחבה של מחלות, ובהן דלקת מפרקים שגרונית, זאבת, טרשת נפוצה, מחלת השימוטו, מחלת גרייבס, וסקוליטיס ותסמונת אנטי־פוספוליפידית. רבות מהן שכיחות יותר בקרב נשים.

הקושי באבחון מתחיל לעיתים כבר בשלבים הראשונים: עייפות, כאבים, הפרעות שינה, מצב רוח ירוד או פריחות עשויים להופיע בלי להצביע בבירור על מחלה מסוימת. גם בדיקות שגרתיות לא תמיד מזהות את המחלה בשלב מוקדם, והתמונה הרפואית עשויה להתבהר רק בהדרגה. ד"ר מלאני סלואן, מהחוקרות, מסבירה כי לעיתים חולפים חודשים ואף שנים עד שאפשר לתת לתסמינים הסבר רפואי ברור. לדבריה, הסברים פסיכולוגיים או נפשיים עלולים להינתן מוקדם מדי.

עם זאת, פרופ' דייוויד ד'קרוז מדגיש שאין פירוש הדבר שאבחנה נפשית אינה נכונה לעולם. מחלות אוטואימוניות ומצבים פסיכיאטריים יכולים להתקיים במקביל, ותסמינים נפשיים עשויים להיות גם חלק מהמחלה עצמה, למשל בזאבת, או תגובה טבעית להתמודדות עם מחלה שמשנה את החיים. המטרה אינה להעמיד גוף ונפש זה מול זה, אלא להימנע מהחלטה מוקדמת שסוגרת את האפשרות לבירור נוסף.

גם הטיות מגדריות משחקות תפקיד

החוקרים והשותפות מהקהילה המטופלת מצביעים על סטריאוטיפים מגדריים ותיקים שעדיין משפיעים על המפגש הרפואי. אף שמונחים כמו "היסטריה" כמעט נעלמו מהשיח, נשים עדיין מתקשות לעיתים קרובות לקבל הכרה בתסמינים שלהן ובירור מדויק שלהם.

לצורך המחקר נאספו עדויות של מטופלות ומטופלים על הדרך שעברו עד לאבחנה: מתי הופיעו התסמינים, כמה ביקורים נדרשו ואילו הסברים ניתנו בדרך. המידע הזה מאפשר לזהות חוויות שלא תמיד משתקפות בתיק הרפואי. צוותי המחקר מאוניברסיטת קיימברידג' ומאוניברסיטת מזרח אנגליה קוראים לבחון אפשרות של מחלה אוטואימונית מוקדם יותר, להקשיב למטופלות ולבחון מחדש החלטות ראשוניות כשהמידע משתנה. הם ממליצים גם לתת הנחיות ברורות לגבי מועד החזרה לבדיקה אם התסמינים נמשכים או משתנים.

הצורך בכך מתחדד על רקע נתונים מבריטניה, המבוססים על ניתוח של 22 מיליון רשומות בריאות: כאחת מכל עשר נשים וגברים במדינה חיה עם מחלה אוטואימונית. השיעור בקרב נשים עמד על כ־13%, לעומת כ־7% בקרב גברים. הסיבות לפער אינן מובנות במלואן. חשוב לזכור שהמחקר מבוסס על דיווחים עצמיים, ולכן אינו מוכיח כשלעצמו מה גורם לפערים. אבל הממצאים מציפים שאלה שאי אפשר להתעלם ממנה: איך מוודאות שתסמינים מתמשכים אינם מקבלים הסבר מוקדם מדי?

אם את מרגישה שמשהו אינו כשורה והתסמינים נמשכים, משתנים או מערבים כמה מערכות בגוף, כדאי לשוב ולפנות לבדיקה ולבקש הערכה מחודשת. לא כל תסמין נובע ממחלה אוטואימונית, ולא כל הסבר נפשי שגוי, אבל גם לא כל מה שמרגיש כמו סטרס הוא בהכרח רק סטרס.