איך לשוחח עם הילדים על אובדנות

איך לדבר עם ילדים על אובדנות? | צילום: shutterstock
איך לדבר עם ילדים על אובדנות? | צילום: shutterstock

הם שומעים ברשתות על מקרי אובדנות של ילדים ולנו אין מושג מה לומר. אז איך הכי נכון לדבר על כך עם הילדים והמתבגרים? ד"ר רועי בן-מנחם מסביר

88 שיתופים | 132 צפיות

בעקבות האירועים האחרונים, רבים שואלים אותי איך נכון לתווך לילדים את מקרי האובדנות האחרונים והמצערים מאוד. הורים רבים מרגישים צורך לגעת בנושא הכאוב הזה, אך לא יודעים איך לגשת אליו וחוששים לעשות טעויות.

כהורים, חשוב להימנע מלשוחח עם הילדים על פרטי המקרים הספצפיים שעולים לכותרות. עם זאת, ניתן לומר להם שזה עצוב מאוד ומצער שנערים ונערות שמים קץ לחייהם, ושככל הנראה הם חוו סבל וקושי רב. באותה נשימה, אימרו לילדים שלכם שאתם אוהבים אותם ושאתם זמינים בשבילם לכל דבר! הדגישו בפניהם כי הם יכולים לדבר איתכם על הכול.

>> מוות של ילד כתוצאה מהתאבדות הוא מוות נוראי מיותר, אבל גם הפוסט שלכם בנושא מיותר

אחרי שאתם מבהירים את הנקודה החשובה הזו, דברו עם הילדים שלכם גם על האחריות שלהם לראות את האחר ולהיות ערים למצוקות של חבריהם לכיתה. לשים לב לילד הדחוי, לצאת נגד הצקות בחצר בית הספר ובחצרות הווירטואליות. למדו אותם להשתמש בכוחות החברתיים שלהם למטרות חיוביות ותנטעו בהם את האמונה שיש ביכולתם לעזור לילדים אחרים – במבט, במילה ובפנייה למבוגרים שבסביבתם בבקשת עזרה.

באופן אישי ובמסגרת עבודתי בעמותת על"ם, עמותה לנוער בסיכון, פגשתי אלפי בני נוער במצבי סיכון שונים. שיחות רבות שקיימתי עם בני נוער התמקדו בנושאים של אובדנות. תמיד התייחסתי לכל אמירה ולכל איום ברצינות תהומית, ועמד לנגד עיני כלל ברזל  "לעולם אל תהיה האחרון לדעת" – הכוונה היא שאם נער או נערה חולקים איתך שיש להם מחשבות על התאבדות, יש לשתף מיד אנשי מקצוע ולא להישאר לבד עם החשש שמישהו אחר מתכוון לפגוע בעצמו.

כהורים, חשוב להימנע מלשוחח עם הילדים על פרטי המקרים הספצפיים שעולים לכותרות. עם זאת, ניתן לומר לילדים שזה עצוב מאוד ומצער שנערים ונערות שמים קץ לחייהם, ושככל הנראה הם חוו סבל וקושי רב

אולם חשוב גם לדעת כיצד למנוע את האסון הרבה לפני שהוא מתחיל להתממש. יש מספר דברים שכהורים חשוב שנעשה על מנת שלילדים שלנו תהיה התחושה שהדלת שלנו פתוחה תמיד בפניהם. שהם יכולים לשתף אותנו במצוקות שלהם וגם בדברים פחות נעימים. חשוב להעביר לילדים מסר חשוב – "אתם לא לבד". אנחנו פה. אנחנו רואים אתכם ומקשיבים לכם.

לפניכם רשימה של עקרונות שתעזור לכם לייצר מרחב בטוח לשיתוף עבור ילדיכם:

1. להשאיר את הדלת פתוחה תמיד
אלון, נער שליוויתי בעבר, שוחח עמי ארוכות על חוויות גיל ההתבגרות שלו, על השימוש בסמים ועל חברים רבים ששמו קץ לחייהם. שאלתי אותו מה הציל אותו. הוא אמר שמה שהציל אותו היא העובדה שאימא שלו אף פעם לא סגרה את הדלת בפניו. הילדים שלכם לא חייבים להגיע למצבים קיצוניים כמו שימוש בסמים או שתייה אלכוהול מופרזת, כדי לבדוק אם הדלת שלכם תמיד פתוחה עבורם.

2. תראו אותם כמו שהם, ולא כמו שהייתם רוצים שיהיו
מתבגרים רבים טוענים שלא רואים אותם כמו שהם. את המצוקות שלהם, הכמיהות, הרצונות והתסכולים. בשלב הראשון צריך לבחור לראות אותם כמו שהם, ולא כמו שאנחנו היינו רוצים שיהיו. לראות אותם בהקשר המשפחתי, החברתי והאישי; לראות את הפנים והחוץ בעת ובעונה אחת, לראות מה מצחיק אותם ומה מעציב אותם; לראות מעבר לציונים שלהם, ומעבר לשאלה האם הם עומדים או לא עומדים בנורמות שהחברה מציבה בפניהם. ברגע שהם יבינו ששמתם את המשקפיים האמפתיים הללו, הם יאפשרו לכם לראות אותם גם במצבים פגיעים יותר. שימו לב אם הם מסתגרים יותר בחדר, פחות נפגשים עם חברים, חוזרים מבילוי עם עיניים אדומות. אם הם לא אכלו כלום במהלך היום ואם הם הולכים עם בגדים שמנסים להסתיר ולכסות פגיעות פנימיות וחיצוניות. רק תראו להם שאתם רואים, והם יבחרו להראות יותר. תסמנו להם שאתם רואים אותם. תגידו להם: "אני רואה אותך". "אני רואה שאת כועסת/ עצובה/ שעובר עלייך משהו. שתדעי שאני כאן בשבילך".

ברגע שהם יבינו ששמתם את המשקפיים האמפתיים הללו, הם יאפשרו לכם לראות אותם גם במצבים פגיעים יותר. רק תראו להם שאתם רואים אותם, והם יבחרו להראות יותר

 

3. במקום לנאום להם, תקשיבו להם
פגשתי אלפי בני נוער בפארקים, בגנים ציבוריים, בחופי הים, במסיבות טבע, באלנבי, באילת – פגשתי את הילדים של כולנו, ובכל פעם הייתי מופתע מההיענות המדהימה שלהם לבקשותיי לעצור הכול לשבת ולדבר. הם עשו את זה כי היה להם חסך במבוגרים שמקשיבים להם, לא ממהרים לתת עצות ולשפוט.

בכל פעם מחדש אני נדהם לגלות עד כמה כל מה שהמתבגרים רוצים זה שמבוגר פשוט ישב ויקשיב להם. הם לא צריכים שננאם להם ושנהיה תמיד מוכנים עם תשובות, אתם לא צריכים למהר לענות. תתעניינו, תוכיחו להם שאתם כתובת עבורם. הם צריכים להרגיש שאנחנו לא מפחדים לשמוע גם את הדברים הקשים שיש להם לומר. הם צריכים לדעת שאנחנו מוכנים להיות איתם בחוסר אונים ובלבול.

4. תתעניינו בעולם שלהם
מה  הם רואים, עם מי הם נפגשים, מי החברים שלהם, מה מעניין אותם, ואפילו לאיזה מוסיקה הם מקשיבים, (גם אם היא לא לטעמכם, בלשון המעטה). תתנו לזה מקום מכובד ומכבד.

אל תפחדו מהדחייה שלהם ומהתוקפנות. זה התפקיד שלכם, וזה לא בהכרח מעיד על מה שהם באמת מרגישים כלפיכם או צריכים מכם

 

5. תבנו מערכת יחסים שמושתת על כבוד הדדי
בשיחה עם אחד הנערים הוא אמר לי "אני ואימא שלי תמיד דיברנו – היא אף פעם לא דיברה אלי מלמעלה. היא לא אמרה 'עושים ככה כי אני אמרתי'. היא תמיד הסבירה לי. תמיד קיימנו דו-שיח, תן וקח, משא ומתן. יש הורים שמעיפים את הילדים מהבית. שרבים איתם. שעושים סנקציות. שמנסים להכריח את הילדים להתנהג טוב. זה יוצר נתק וריחוק. יוצר תחושה שאין להם עם מי לדבר בבית".

תייצרו חוזה של כבוד מול הילדים שלכם. תקבעו כללים ותעמדו בהם. "אם אתה יודע שאתה לא הולך לישון בבית בבקשה תתקשר ותשאיר לי הודעה שאני אדע שהכול בסדר". תבקשו סליחה מהילדים שלכם כשצריך. אל תתביישו להודות בטעות. זה מייצר קרבה ואמון.

6. אל תפחדו
אל תפחדו להציב גבולות ובה בעת לתת להם תחושה שאתם סומכים עליהם. אל תפחדו לדבר על דברים, אל תפחדו מהדחייה שלהם ומהתוקפנות. זה התפקיד שלכם, וזה לא בהכרח מעיד על מה שהם באמת מרגישים כלפיכם או צריכים מכם.

7. תאמינו בהם- זה מציל חיים 
כאשר ניהלתי את תחום עבודת הרחוב בעמותת עלם, הייתי כונן בלילות. עובדים ועובדות היו מתקשרים להתייעץ, לשתף ולשאול מה לעשות ברגעים לא פשוטים בחיי הלילה ברחוב. באחד הלילות יואב (עובד נוער) העיר אותי ואמר לי "אראל, נער שאני בקשר איתו, התקשר אליי עכשיו, לחוץ, מבוהל. הוא סיפר לי שהוא גנב אופנוע והוא לא יודע מה לעשות".

מיד אחר כך יואב שיתף אותי שהנחה את אראל להשאיר את המפתחות על האופנוע וללכת (יום אחרי יואב ליווה את הנער לתחנת המשטרה והם דיווחו על המקרה. לנער ולאופנוע שלום). תחשבו על זה – נער שהסתבך וגנב אופנוע, באחד מהרגעים הכי מלחיצים שלו בחיים מתקשר ליואב. לא להורים שלו, לא לסבא או לסבתא ואפילו לא לחבר קרוב. תחשבו על מה שיואב בנה בקשר וכמה אמון היה ביניהם, שברגע הזה אראל הרים את הטלפון וסיפר לו שהוא גנב אופנוע. ואני לא יודע מה אתכם אבל אם הילדים שלי שהם היום בני תשע יסתבכו בעתיד שלהם – אקווה שהם יתקשרו אלי. אני בונה את היחסים שלי איתם כבר מעכשיו כדי שהם ידעו שאני אהיה שם בשבילם ברגע הזה.

תחשבו איזו תחושת ביטחון זה מעניק! תחשבו לעצמכם איזה מקום בטוח יהיה לילדים שלכם בבית אם הם ידעו וחשוב מכך אם הם ירגישו שאתם מקבלים אותם עם כל הפגמים שלהם וגם עם המעשים הפחות טובים! שהם לא צריכים להסתיר ולא צריכים להתחבא, שהם לא צריכים להחליף בגדים כשהם יוצאים מהבית או לשקר שהם ישנים אצל חברה בזמן שהם יצאו לפארק לשתות עם חברים. יום אחד ואני מקווה שלא, אבל אם יום אחד הילדים שלכם יהיו בצרה והם יצטרכו עזרה – הם יפנו למי שהם סומכים עליו, למי שהם יודעים שבזמן האמת לא יאכזב אותם ולא ישפוט ולא יבקר. לא יטיף ולא ינסה לחנך.

כשהילדים שלי יהיו גדולים ואולי יהיו במצוקה ויצטרכו עזרה – אני רוצה שיתקשרו אליי ואני עושה הכול כבר מעכשיו בשביל לבנות את האמון הזה איתם.

ד"ר רועי בן-מנחם | צילום פרטי
ד"ר רועי בן-מנחם | צילום פרטי

ד"ר רועי בן-מנחם הוא מנהל המדרשה למקצועות ההנחיה במכון אדלר, חוקר, מרצה ומומחה בתחום בני נוער.

במקרה שאדם בסביבתכם נמצא במשבר ועלול להיות אובדני, אל תהססו – עודדו אותו לפנות לעזרה
מקצועית והדגישו את חשיבות פנייה זו. נסו לסייע לו לפנות לאנשי מקצוע בקהילה או לגורמי תמיכה
ארציים כגון ער"ן – בטלפון 1201 או באתר האינטרנט של סה"ר.

>> איך מזהים ילד שעבר התעללות פיזית, מינית או נפשית