1,000 ימים של שבעה: הפצע שלנו לא מחלים, ולא מפסיק לדמם

איך את מרגישה? את, את, איך באמת את מרגישה? כי אני למשל, לא משנה לי שאנחנו ביום ה-1,000. לא במקרה אני כותבת שאנחנו ביום ה-1,000 ולא שעברו 1,000 ימים מאז ה-7 באוקטובר ההוא, כי אנחנו עוד באירוע. בהמתנה מסויטת לסיבוב הבא, כמו שהבטיחו לנו. היום ה-1,000 גורם לי להרגיש כמו כל הימים שלפניו. רע.

>> חיסול ממוקד: כך מתפרקת חומת ההגנה של כל אישה בישראל

מה שנכון הוא שבשבעה באוקטובר באמת התחילה ספירה חדשה, ספירה של "אין על מי לסמוך". ספירה של להיות אזרחית פה זה להיות במקום האחרון. אני ואחיותיי – והגברים שאיתנו, הבנים, האבות, בני הזוג – כולנו פצועים, מופקרים, מרומים, מותשים. הפצע שלנו לא מחלים. גרוע מזה, הוא לא מפסיק לדמם. אין לנו מושג אם השיער שנושר זה בגלל המלחמה או בגלל גיל המעבר. אם הלאות שמלווה אותנו כל יום היא אפקט מצטבר של המתח או הגיל. גם אני, כמו כולן, מוצאת את עצמי בוהה בציפורניים בנסיון לפתור את החידה איזה לק יעשה לי הכי טוב. ואם לא זה, אני עסוקה בניתוח האסקפיסטי סטטיסטי החביב עלי של לאן עזבו יותר, ליוון, ברלין, איטליה או פורטוגל. וכל הזמן הזה אני נמשכת בלי יכולת להגיד לא לכל פיסת טקסט, סרט דוקו, כתבה או ספר של הניצולים, שורדי השבי, הגיבורים והגיבורות בעל כורחם. זה חזק ממני ולא מרפה.

חרדה, דיכאון וטראומה פוטנציאלית

מחקר של "קרן בריאה" מאמצע 2024 מלמד על עלייה של עשרות אחוזים בדיווחים של נשים על הרעה במצב הבריאותי שלהן מאז ה-7.10. זה אומר יותר תרופות לשינה, יותר חרדה ודיכאון, פחות מעקב רפואי. כל זה מלווה בירידה בביטחון התעסוקתי, כי מי יכולה לעבוד כשהילדים בבית ובן הזוג בסבב האלף של מילואים, ומי יכולה לישון כשהבנים בעזה או ניצודים על ידי רחפנים בלבנון. נשים, העורף החזק המיתי, כבר מזמן לא עורף וגם לא חזק. להיות לביאה ולתחזק את כל הבלגן הזה, זה עניין הישרדותי אבל כמה זמן אפשר לפעול על הדלק הזה? הגוף שלנו מדבר את המחירים הכבדים שאנחנו משלמות כבר 1,000 ימים.

לא משנה לי שאנחנו ביום ה-1,000 כי אנחנו עוד באירוע. בהמתנה מסויטת לסיבוב הבא, כמו שהבטיחו לנו. היום ה-1,000 גורם לי להרגיש כמו כל הימים שלפניו. רע

 

ונמשיך לשלם. כי מי יודעת מתי שוב נזנק בלילה מהמיטה אחרי שהניצחון המוחלט לא הגיע, גם הניצחון הלא מוחלט, גם לא בדל ניצחון. כל צליל התראה של פיקוד העורף מריץ לי במוח אוסף תמונות איומות ומתסכלות, של אנשים שהחזיקו בכוח את דלת הממ"ד עד שלא יכלו יותר, ושל כאלה שאין להם לאן לרוץ, ומנהרות, ונעמה לוי והירש פולין, ואני מדמיינת בראש את האונס המתקרב. עד כדי כך נצרבה לי במוח הטראומה הפוטנציאלית הזו שלא בריא לחיות איתה. שאי אפשר לחיות איתה.

מה היה קורה אם ב-6 באוקטובר אישה היתה עומדת בראש?

השאלה שמרחפת מעל כל זה ולא נותנת לי מנוח היא, איך זה יכול להיות שהתרגלנו? התודעה הנשית שלי, שהתגבשה כבר לפני שנים, אומרת שאישה יכולה להנהיג ולעמוד בראש המדינה, גם אחת מסובכת ומתוסבכת כמו שלנו. זו הרי לא יכולת שטבועה בדי.אן.איי של גנרלים. מועמדות לא חסרות, תמיד היו, אבל במיוחד 1,000 הימים שחלפו הצמיחו ביננו מנהיגות חכמות, חזקות, מוסריות, לוחמות. ואיך זה היה נראה אם ב-6 באוקטובר אישה היתה עומדת בראש? האם הסבל הקולקטיבי הזה היה נמנע? האם היא הייתה מנפנפת את האזהרות, ומגבה מפקד שמזלזל בתצפיתניות? ועוד לפני זה, האם הייתה מעבירה מזוודות כסף למימון החמאס? ואחרי – האם הייתה מחכה לעדות של עמית סוסנה? ברור לי שהשאלה אולי נאיבית ושהתשובה לא פשוטה, ובוודאי לא חד-מימדית.

עזבו מה היה קורה אילו, נישאר בהיום, בעכשיו. אחרי שהחרבות הפכו לשאגה, ליבבה ולדז'ה וו של "הותר לפרסום" היומיומי. עכשיו, בימים של שנאה כערך עליון, מיזוגניות, רמיסת זכויות נשים ונגיסות בלתי פוסקות בדמוקרטיה, עכשיו הוא זמן טוב להרהר, לשאול שאלות, לרענן את המחשבה ולטפח תקווה, לנשים ולחברה כולה. אנחנו זקוקות וזקוקים לשינוי. אני מאמינה בשינוי שיבוא יחד עם אישה על ההגה. איפה את. בואי. קוראים לך.