"עברתי ניתוח לקשירת צינור הזרע": הווידוי שמסעיר את הרשת

אמ;לק, עשיתי ניתוח וסקטומי. שורה תחתונה, בואו נדבר על זה. נשנה את העולם. הסיפור הזה התחיל לפני 11 שנה. אחרי שבתנו, לילה נולדה (בניתוח קיסרי חירום), גלית אמרה שזהו. היא סיימה להוליד ילדים. אם ארצה עוד ילד, זה לא יהיה איתה. צחקנו.

>> "15 שנה חייתי עם סוד: יש לי מחלת עיניים חשוכת מרפא"

עברו כמה חודשים והגיע הזמן להכניס התקן חדש. מבחינתי, ממשיכים עם ההתקן שלה. אבל לאט לאט התחלנו לדבר על אמצעי מניעה. בתוך תוכי ידעתי שאני לא רוצה עוד ילדים, אבל השארתי דלת פתוחה. אולי בעתיד. בסוף היא הכניסה התקן. עברו עוד חמש שנים. לקראת ההחלפה הבאה, התחלנו לדבר ברצינות על וסקטומי. למי שלא מכירה, מדובר בניתוח קצר, יעיל ובטוח, שאורך כ־20 דקות, ובו חותכים את צינור הזרע כך שבפליטה לא יפלט זרע.

בואו נדבר רגע בהיגיון: איך זה הגיוני שנשים לוקחות גלולות ודוחפות התקנים לגוף שלהן במשך עשורים – עם שינויים הורמונליים, דלקות, פספוסים ולחץ מנטלי תמידי – כשגבר יכול בעשר דקות לסגור את הבסטה ולהבטיח שקט נפשי? החלטנו לחקור את הנושא ותיעדנו את עצמנו תוך כדי בירור (שיחות כנות שלנו, עם ההורים שלי ועם הרופא שלנו), והעלנו את המחקר בסדרת סרטונים בפייסבוק.

"איך זה הגיוני שנשים לוקחות גלולות ודוחפות התקנים לגוף שלהן במשך עשורים – עם שינויים הורמונליים, דלקות, פספוסים ולחץ מנטלי תמידי – כשגבר יכול בעשר דקות לסגור את הבסטה"

 

גילינו שיותר מחצי מיליון גברים בארה"ב וקנדה עושים את הניתוח כל שנה, בעוד שבישראל זה לא מקובל. הניתוח לא כלול בסל הבריאות וביטוחים פרטיים לא מכסים אותו. משרד הבריאות דורש חדר ניתוח מלא והרדמה, בזמן שבחו"ל זה נעשה בחדר רופא, בלי הרדמה. והקפאת זרע היא הליך יקר ומסובך.

על בושה, תירוצים והתקנים

שיא המחקר היה בפגישה עם אורולוג. למרות שזו הייתה רק התייעצות, נלחצתי בטירוף. גלית חייכה. סופסוף הבנתי איך נשים מרגישות לפני ביקור אצל גינקולוגית. רק דיברו על הזרע שלי, וכבר רעדתי. כשהרופא שאל מתי אני מוכן לעשות את הניתוח, נבהלתי. ידעתי שזה נכון לנו. אבל מה אם ארצה עוד ילדים? מה אם יקרה משהו לאחד הילדים ונרצה עוד אחד? מה אם… בסוף החלטתי שלא.

גלית התאכזבה, אבל הבינה. התנאי שלה היה שאלווה אותה להחלפת ההתקן ואצפה. זו הייתה חוויה מטלטלת. פתאום הבנתי מה נשים עוברות שוב ושוב. הרגשתי אשמה. בגלל הפחד שלי, היא מתקינה גוף זר בגוף שלה. הבטחתי שביום ההולדת ה-40 שלה, ב־2023, אני עובר את הניתוח.

עברו כמה שנים. לא עשיתי. במהלכן פנו אליי גברים שהתעניינו בניתוח. הם מצאו את הסרטונים שלנו ברשת על וסקטומי כי לא הכירו גברים אחרים שעשו את זה. סיפרתי להם שלא עשיתי והרגשתי בושה. ב־2023 הבטחתי שוב, והפעם רציתי לעשות מזה סרט דוקו. אם כבר, אז כבר. ניסינו למכור לגופי שידור, אבל זה לא עניין אף אחד. בינתיים פרצה המלחמה. ניסינו שוב להרים סרט, ושוב לא עמדתי במילה. הבנתי שאולי רציתי ליצור סרט כדי לחסום לעצמי דרך מילוט. וכשזה לא קרה, היה לי תירוץ.

ביוני 2025 עברנו לארה"ב. ידעתי שהפעם אין תירוצים ושאני חייב לעבור את הניתוח הזה. אני מאמין שתיקון עולם מתחיל בבית. לקיחת אחריות מתחילה בבית. שוויון בנטל מתחיל בבית. ידעתי שזה הדבר הנכון לעשות מבחינה אישית, זוגית, משפחתית, אתית, חברתית ופוליטית.

השאלה הראשונה כשעשינו ביטוח רפואי: האם הוא מכסה וסקטומי? התשובה: ברור. מסתבר שהמון שכנים שלי עשו את זה. כאן בארה"ב זה ניתוח פשוט, זול ונפוץ.הלכתי שוב לאורולוג, עם שאלות שהורדתי מהצ’אט. הוא ענה על הכל, סיפר שגם הוא עבר את הניתוח, ואז שאל מתי אני רוצה לקבוע תור. הפעם קבעתי מיד.

"אתמול עשיתי את הניתוח. לקח לי רק 11 שנה. החוויה הייתה קלה ונעימה. אני שוכב עכשיו במיטה עם מגן אשכים וכותב לכם כי יש לי חלום: שכל זוג ידבר על אמצעי מניעה כאחריות משותפת"

 

אתמול עשיתי את הניתוח. לקח לי רק 11 שנה. החוויה הייתה קלה ונעימה. אני שוכב עכשיו במיטה עם מגן אשכים וכותב לכם כי יש לי חלום: שכל זוג ידבר על אמצעי מניעה כאחריות משותפת. שכל זוג שסיים להוליד ילדים ישקול ברצינות וסקטומי (חסימת צינור הזרע). שנשים לא יצטרכו להעמיס על הגוף שלהן הורמונים או התקנים לאורך שנים. שמשרד הבריאות וחברות הביטוח יסבסדו את הניתוח. שנסיר את הבושה ונתחיל לשנות.

אני בטוח שיהיו מי שיצחקו עליי ויכנו אותי גבר "מסורס" או "מעוקר". אין לי בעיה עם זה. זו העשייה החברתית שלי. זו הדרך שלי לנסות לשנות את העולם. אז מה אתם אומרים? אתם איתי? מצטרפים למהפכה? בואו נביא יחד תיקון לעולם.

הכותב הוא ד"ר עשהאל רומנלי, עו"ס ומטפל זוגי ומשפחתי מוסמך, מחבר הספר להרגיש חופשי ביחד – איך להתחתן מחדש, ומנהל שותף יחד עם זוגתו, גלית רומנלי, את און יור שיט – יוזמה המסייעת לזוגות לקחת אחריות ולצמוח יחד.