גל גדות חוסמת את העוקבים באינסטגרם. עצוב שכך עושים לאדם שיש לו לב

מרגע ההכרזה המרגשת על חתימת ההסכם לשחרור החטופים וסיום המלחמה, אנחנו מוצפות בהצהרות, תגובות ופוסטים של אושר אמיתי. המשפחות שליווינו במשך שנתיים סוף סוף מחייכות – חיוכים שמביעים התרגשות מדבקת ותחושת הקלה עצומה. המלחמה הנוראה הזאת עומדת להיגמר. גם המפורסמים הגיבו, ביניהם הוונדר וומן של ישראל, זו שאם היא לא מגיבה שופטים אותה, ואם היא כן מגיבה – בוחנים בדקדוק כל מילה. זוהי גל גדות, כמובן. האישה שהצליחה יותר מכולם מעבר לים, שמסתובבת עם מבטא וזהות ישראלית ברורה, ועדיין – הקהל בישראל מתלבט כל שני וחמישי אם היא "משלנו".

>> גל גדות שוברת שתיקה על סערת גלובוס הזהב: "לא היה ולא נברא"
>> גל גדות שיקרה? תעשו לנו טובה, בואו נתקדם
>> גל גדות מעוררת סערה חדשה בשמלה שקופה ופרובוקטיבית

בסטורי ששיתפה לפני ימים אחדים, כתבה גדות: "אני לא אדם דתי, אבל החלטתי להדליק נר ולהתפלל לחזרתם הבטוחה של כל החטופים הביתה, לסיום הסבל משני הצדדים ולסיום המלחמה הכואבת והבלתי נסבלת הזאת. שולחת לכולם אור ותקווה".

התגובה שלה כמעט עברה על ידי מרוב שהיא נראתה צפויה. אבל אז קיבלתי הודעה באינסטגרם, עם סקר מטעם אחד מעמודי הבידור הפופולריים בארץ, ששאל אותי אם התגובה של גל גדות הייתה בסדר או לא. או ליתר דיוק: אם היא הייתה "טובה" או "גרועה". מיד נכנסתי לפוסט וגללתי לתגובות, כדי להבין מה בדיוק פספסתי.

גל גדות הביעה אמפתיה, וזכתה מהציבור לשלילת אזרחות והוקעה מהחברה הישראלית. עצוב לגלות שמה שמפחיד אנשים יותר מכל בימים האלה, הוא שיחשבו שיש להם לב

 

ואז ראיתי את זה. את המשפט שישראלים פשוט לא יודעים איך להכיל, המשפט החצוף, המתריס והנורא מכולם לכאורה – "סבל משני הצדדים". כי ככה זה כשמחנכים אותנו להיות אוהדי קבוצת כדורגל ביציע: נמות למען הקבוצה, נהרוג את כל מי שלא שייך אליה. ליטרלי. נאמנות, אצלנו, משמעה עיוורון מוחלט למה ומי שנמצא מחוץ לגבול – הפיזי והזהותי.

הרי גדות מילאה את כל הקריטריונים לתגובה "טובה" – היא פתחה בדיבור על החטופים, ואפילו הוסיפה נגיעה יהודית עם נר ותפילה. ובכל זאת, לפי התגובות שקיבלה, מסתבר שלא מעט אנשים מתרגמים את המשוואה כך: "שני הצדדים = שומרת על התחת שלי". ואם את מעזה להכיר בסבל של עם אחר – את כמובן "עוכרת ישראל" ו"צבועה". מישהו אפילו כתב לה בתגובה: "עם ישראל גמרת, את מחוקה פה, אין לך למה לחזור".

החלק העצוב ביותר בסיפור הזה הוא שהמניפולציה של המנהיגים שלנו הושלמה. זו ששחקה את האמפתיה, את היכולת לראות את האחר. זו שלוקחת מאיתנו את מה שפעם הפך אותנו לאנושיים – את המקום בלב שיש גם לעם שלנו, שנפגע אנושות, שנלחם ונאבק, וגם ל־20 אלף ילדים שנהרגו במלחמה הזאת, מעבר לגבול. עם אמיתי הוא עם שיודע לומר שהמפלצות האמיתיות הן אלה שלא רואות אדם מולן. אלה שבחרו בנקמה, כאילו היא יכולה לכפר על פצעים. עם אנושי הוא עם שיודע לומר: את מה שעשו לנו – אנחנו לא נעשה לאחר. הוא יודע שיש שם חפים מפשע, כי איפה שיש אלוהים, יש תקווה. ויש טוב.

גל גדות הביעה אמפתיה, וזכתה מהציבור לשלילת אזרחות והוקעה מהחברה הישראלית. עצוב לגלות שמה שמפחיד אנשים יותר מכל בימים האלה, הוא שיחשבו שיש להם לב. שידעו שנעשה לנו טבח נוראי, ושעדיין קשה להם להכיל כאב ואובדן גם בצד השני. במקום להצטרף אוטומטית לגל השנאה, אולי הגיע הזמן לשאול מה קרה ללבבות שאיבדו את היכולת להרגיש. איך מחזירים את החמלה? איך בכלל מאחים לב שבור?