תנו לאלי שרעבי לחיות בשקט – הוא לא יוצא "האח הגדול"

גוללת סטוריז באינסטגרם של עמוד רכילות פופולרי: דילן דרור משיק מתחם לילדים, קורין גדעון מדגמנת בגדי ספורט, אימא וסבתא של עומר אדם צועדות בשבוע האופנה… ואז, אלי שרעבי חושף בת זוג חדשה. הא?

>> ניצחון הרוח: אלי שרעבי צועד על המסלול בשבוע האופנה
>> תזכורת: החיים של אמילי דמארי ודניאל עמית זה לא ריאליטי

אלי שרעבי, שורד שבי אהוב, חכם וישר – הגיע לשבוע האופנה עם בת זוג חדשה. ברור שהוא ידע שיקבל תשומת לב, אבל האם שיער שיכנס לכותרות סטייל "יהודה לוי ודנה פרידר בהיריון"? (טפו טפו, יא חמודים שלנו, תמשיכו ככה. אלה החדשות היחידות הטובות ששמעתי השנה). האם הוא חשב שתמונה קטנה, כמעט אגבית, תהפוך לצונאמי תקשורתי של אייטמים, כותרות, סטוריז ורכילויות?

אם מישהו היה אומר לי לפני כמה שנים שאני אצטרך לנסות להבין מה אני מרגישה כשאני רואה ב"גיא פינס" אייטם רכילות על שורד שבי, אחרי מלחמה שנמשכה כמעט שנתיים – בזמן שעוד לא באמת חזר לי החמצן לריאות, והנה המלחמה כבר שוב בפתח – די בטוח שהייתי מבררת מאיפה הוא השיג את המג'יק מאשרום הזו.

אז נכון, כולנו שמחות בשבילו, באמת. אבל במדינה שאוכלת טראומות לאומיות לארוחת בוקר – כמו אמא מותשת שנפתחת מולה חבילת כריות חדשה – מתי החיבה הזאת מפסיקה להיות פרגון והופכת לסוג של נרמול? מתי האהבה היא אהבה, ומתי היא כבר מנגנון שמלטף את הפצע כדי לא להסתכל עליו? איפה אנחנו על הציר שבין הזדהות עמוקה לבין "חבר'ה, איבדנו את זה לגמרי"?

"ואם אני רואה שהם מחייכים, ושולחת להם לב – אולי זו הדרך שלי לומר לעצמי שעדיין יש תקווה, שאם הם מצליחים לקום, אולי גם אני. ואולי זו מדינה שאפשר לחיות בה, למרות הכל"

 

לפני כמה חודשים סיירתי עם קבוצת נשים בניר עוז (בהדרכת איילה מצגר המופלאה והחדה, ששרדה את ה-7/10 באחת הדרכים הקשות ביותר). בסיום הסיור קפצתי לשירותים, וכשיצאתי, ראיתי התגודדות מוזרה. נפערו עיניי כשהבנתי שבינינו, בין פשוטות העם, עמד גדי מוזס בכבודו ובעצמו, עם חיוך גדול וכריזמה של קיבוצניקים שכבר לא מייצרים. התרגשתי ברמות. כאילו ג'ון בון ג'ובי הופיע מולי. פחח, מי זה בון ג'ובי בכלל ליד גדי, תגידו לי?

כי בסוף, כשאת שומעת על מישהו שוב ושוב, כשאת מדברת עליו, על מה שעבר, על מי שהוא – ואז את פוגשת אותו פנים מול פנים – את מרגישה כאילו את מכירה אותו. או לפחות, רוצה להכיר. וזאת בדיוק התחושה שמחברת בינינו לבין שורדי ושורדות השבי בתור "סלבס". בואו, את דרק מקדרימי ראיתי שעה בשבוע. את שורדי השבי חוויתי בלב 24/7: בצחצוח שיניים שתהיתי אם גם להם יש, כשניסיתי להירדם במיטה נוחה שידעתי שלהם אין, ואפילו כשוויתרתי על מסיבות כי לא רציתי להרגיש שוויתרתי עליהם (יחי ההבדל מחברי הממשלה שלנו, כן?).

אהבה, גרסת הפיד

אני לא מאשימה את הגולשים שמאחלים לו בהצלחה בחיים, ברור שלא. אני כן מאשימה את אלה ששופטים את החטופים והחטופות ואת משפחותיהם, וחושבים שמותר להם לטקבק על צורת החיים והבחירות שלהם. וואלה, לא הייתם בשבי, אז איך יש לכם דעה על איך אמורים להתאושש ממנו? ואני גם לא בהכרח מאשימה את התקשורת, שמעלה על זה אייטמים. הבנו שהחיים זה קליקבייט אחד גדול, וכלי התקשורת בימנו נמדדים על לייקים ומעורבות. ותגידו, מה מניב יותר לייקים מתמונה של אלי שרעבי מחייך?

רק בואו נעשה רגע חושבות: איך נשאיר את השורדים והשורדות בתודעה, מבלי להפוך אותם לפליטי "הישרדות"? רגע, עוד משחק מילים אחד: איפה עובר הגבול ביחס כלפי אזרחים ואזרחיות שנחטפו מעבר לגבול? אני מקווה שנמצא כולנו את הדרך לשמור עליהם בלב ובשיח, בלי לשכוח את מה שעברו ובלי למסחר אותו. ובנקודה הזו, מגיעה מילה טובה לעורכות "את", שידעו להציג את אלי שרעבי בכתבה על שבוע האופנה בפריים של "ניצחון רוח" ולא של רכילות.

ואם נחשוב על זה רגע לעומק, אולי הדרך שבה אנחנו מתייחסות לשורדות ושורדי השבי היא לא רק מחווה כלפיהם, אלא גם דרך שלנו לנסות לעבד את הטראומה. למשל, כשאני תורמת לקמפיין בשבילם, ברור שעשיתי משהו טוב עבורם. אבל דוגרי? גם למען עצמי. ואם אני רואה שהם מחייכים, ושולחת להם לב בסטטוס – אולי זו הדרך שלי לומר לעצמי שעדיין יש תקווה, שאם הם מצליחים לקום, אולי גם אני. ואולי זו מדינה שאפשר עוד לחיות בה חיים טובים, למרות הכל.