איך אפשר למנוע את החרם הבא? 5 צעדים שמתחילים מהבית

לחרם יש ריח, טעם ותחושה עמוקה בבטן – ואלה לא חולפים גם בגיל 40. תאמינו לי. היום, כאימא לשלושה וכמדריכת הורים, אני עושה כל מה שאני יכולה כדי למנוע מבריונות חברתית להתרחש סביבי, אם במסגרת הילדים שלי ואם במשפחות שאני מלווה. אם זה היה תלוי בי, כבר בגן הייתי מוסיפה מקצוע לימודי חובה חדש: כשירות חברתית ואינטליגנציה רגשית.

>> חרם חברתי: איך לזהות סימני מצוקה אצל הילדים ומה לעשות

עבורי שלושת הערכים החשובים ביותר בחינוך הם שפת גוף, חברות ואינטליגנציה רגשית. לא רק בתוך הבית בין אחים, אלא גם בחוץ – עם חברים. הערכים האלו חייבים להיטמא כבר בשנים הראשונות, כשההתנהגויות עוד מתגבשות. כל פעולה בין ילדים היא מסר: אם חטפת צעצוע מאח שלך או מחבר, בעצם אמרת לו: "מותר גם לך לחטוף ממני".

1. תת המודע מחליט על מי מותר לעשות חרם

ילדים קטנים לרוב לא מבינים את המשמעות הרגשית של מעשים כמו חרם או פגיעה. בגיל הרך הם נמצאים בשלב התפתחותי שנקרא "השלב האגוצנטרי" – שלב שבו הם רואים את העולם בעיקר דרך החוויה האישית שלהם. כשילד מעליב מישהו או לוקח לו צעצוע, הוא לא מסוגל להבין באמת איך הצד השני מרגיש. בדיוק כמו שהוא לא מבין שאם נשאר ער כל הלילה, גם ההורה שלו סובל מעייפות ומתקשה לתפקד ביום שאחריו. הפעוט שקוע בתחושות שלו בלבד, וזה טבעי לחלוטין ותואם את הגיל.

2. מגיל לידה עד גיל שיבה

חרם כמעט אף פעם לא מתחיל בבת אחת – הוא מתפתח מתוך סיטואציה קטנה שהולכת ותופסת תאוצה. זה יכול להיות ילד שנדחק החוצה, או אפילו בדיחה קטנה על חשבון מישהו, שמיד אחריה הסביבה מאותתת כאילו "לא קרה כלום". אבל לאותו ילד – קרה, ועוד איך. אם תשאלו אותי, נוכחות הורית היא הערך המרכזי בחיי ילדים – מגיל לידה ועד גיל שיבה. כן, כן. כשילד מרגיש שההורים שלו באמת רואים אותו, מרגישים אותו ואכפת להם ממנו, ולא מה יגידו, או מכך שהפוגע במקרה הוא "הבן של חברה טובה" – הוא מקבל ביטחון שיש לו גב. הביטחון הזה מאפשר לו להתחבר לרגשות שלו ולבטא אותם. מעבר לכך, נוכחות הורית ברורה משדרת גם לסביבה מסר חד: יש כאן ילד שמישהו שומר עליו. וממילא, אין מקום להתנהגות אלימה.

3. סליחה אפשר לבקש, לא לומר

איך זה נראה בין חברים? דוגמה פשוטה: ילד חוטף צעצוע מחבר. מבחינתו, הוא רק רצה את הצעצוע, והוא לא מבין את ההשלכה הרגשית על החבר שלו. כאן נכנס תפקיד ההורה – להסביר בצורה מותאמת גיל את המשמעות של המעשה. אם נסתפק בדרישה מהילד "תגיד סליחה", הוא לא באמת ילמד איך להתנהג אחרת. להפך, הוא עלול להבין שמספיק לומר מילה אחת כדי להמשיך הלאה. לפעמים אפילו מוסיפים לזה חיבוק כפוי, או סליחה שנאמרת בשם הילד הנפגע. אבל אז המסר מתהפך: הפוגע לא מבין מה עשה, והנפגע לומד שהוא חייב לסלוח, גם כשעדיין כואב לו. סליחה לא אומרים, סליחה מבקשים. בתקווה שהצד השני יסלח מתוך בחירה אמיתית. תפקיד ההורה כשהילד נפגע או פגע הוא לעזור לו לעבד את הסיטואציה – גם מנקודת המבט של הפוגע וגם של הנפגע. ובשום אופן לא לסלוח במקומו.

4. ערכים מהבית

התפקיד שלנו כהורים הוא ללמד את הילדים להיות ערים לסביבה שלהם, וגם להתנהגות שלהם עצמם. למשל: אני מסבירה לילדים שהם יכולים לשחק ולהשתולל, אבל אם אחד האחים אומר את המילה "די" – עוצרים מיד. כשאני שומעת מהחדר השני צחוקים שהופכים להשתוללות, ואז אחד מהם חוזר ואומר יותר מפעם אחת "די", אני מתערבת ואומרת: "שמעתי את המילה 'די'". כך אני גם מלמדת גבולות, וגם את המשמעות האמיתית של המילה. וזה תמיד מתחיל בבית: כשאני מלמדת אותם לא לאפשר לאחים שלהם להתנהג אליהם בצורה לא נעימה. ומשם זה ממשיך הלאה, למשל כשאני שואלת את הילד איך היה בגן, והאם הבחין בילדים שישבו בצד ולא שיחקו.

5. אינטליגנציה של הלב

לפני כמה שנים העברתי בגן של הבת שלי, כשהייתה בת 4, מפגש על שפת גוף. שיחקנו משחקי פנטומימה ושאלתי את הילדים: "מה אני רוצה להגיד?" עשיתי פרצוף עצוב, הם מיד אמרו שאני עצובה. חייכתי, הם ניחשו שאני שמחה. פרסתי ידיים לצדדים, הם אמרו שאני רוצה חיבוק. אחר כך ביקשתי מהבת שלי לפרוס ידיים ואני שילבתי ידיים, והם אמרו: "את לא רוצה חיבוק". צחקתי והסברתי להם שנכון, מהבת שלי אני תמיד ארצה חיבוק (הומור הוא מבחינתי כלי חובה), אבל המסר בשפת הגוף היה ברור: כרגע אני לא רוצה.

אחר כך שאלתי אם הם יודעים מה פירוש המילה "אלימות" ואיזה סוגים קיימים. רובם אמרו "להרביץ". אז הרחבנו: לא לדבר עם מישהו – זו גם אלימות. דיברנו על אלימות, על חברות, ועל מה עושים כשיש ילד שנמצא בצד. איך אפשר לראות את זה בשפת הגוף, ומהי האחריות של הגן במצב כזה. בסוף הסברתי להם שמאחורי המילים המורכבות "אינטליגנציה רגשית" מסתתרת בעצם חוכמת הלב, ושחשוב להשתמש בלב שלנו. שיחקנו משחק קצר נוסף, וסיכמתי בכך שלכל הילדים בגן יש לב גדול ורחב. אני לא יודעת אם מנעתי בעתיד חרם כזה או אחר, אבל אם הצלחתי למנוע אפילו אחד, מבחינתי עשיתי את שלי.

הכותבת, נעמה צובל, היא בעלת קליניקה לליווי משפחתי, מדריכת הורים לגיל הרך ולבני נוער, יועצת זוגיות ושינה, כתבת ומרצה בנושאי הורות וזוגיות.