כשנטלי עטיה הפכה לסבתא
נטלי עטיה תשכנע אתכן שלהפוך לאימא בגיל צעיר ואז לסבתא מגניבה בעשור החמישי לחיים, היא הדרך הנכונה ליהנות מהטוב של כל העולמות. טור אישי על המשפחה המורחבת
אלו היו שמונה ימים שלא הכרתי קודם. פרק זמן קצר שחלמתי עליו ארוכות – אני סבתא. ולא סתם סבתא, מכל שמות הסבתו'ש בעולם בחרתי ב״בובע״ (מי שראתה באדיקות כמוני את הסדרה ״שטיסל״ וודאי תעלה חיוך ותבין). שמונה ימים עברו מאז בכור בניו של בעלי הודיע לנו כי בן זכר במשקל של כמעט ארבעה קילו, נולד לעולם שלנו לתוך הידיים האוהבות של ההורים הטובים והיפים שלו והסבא החדש ואני לומדים להרגיש מה קורה ללב שמתרחב בבת אחת.
עוד טורים של נטלי עטיה:
הנמשים המורדים של נטלי עטיה
נטלי עטיה מתאהבת נואשות בהולנדים
נטלי עטיה כבר לא נערה מתבגרת
כשהכרתי את הסבא הצעיר שלי ונשבענו אמונים תחת חופת ביתנו, ידענו שנינו שכמה שאנחנו אוהבים האחד את השניה, אנחנו לא רוצים להביא עוד ילדים לעולם בנוסף לששה שכבר יש לנו גם יחד. אפילו גילי המאוחר לכאורה (בת 41 הייתי כשהכרנו) לא היווה מחסום לילד משלנו, הרי מרבית חברותיי נכנסו לראשונה להריון בגיל זה. זהו רק טעמו המתוק של החופש שקרץ לנו יותר מהכול .
האפשרות להיות עם הילדים, להעניק, להאכיל אבל כבר לא בצמידות של 24/7 על הציצי, אלא לזכות בארוחה שבכורי בנדיבותו מבשל לנו, לא רק חופשה של ״הכל כלול״ כדי שיהיה מי שיעסיק את הקטנים, אלא טיולי מסעות חובקי עולם הכוללים טראקים וצ׳ימידנים על הגב. וכמוני כמוהם סקרנים, ילדיי המתבגרים לחקור ולגלות תרבויות רחוקות מהעולם המערבי המוכר (מקומות שאין בהם פלייסטיישן, מי היה מאמין) לא עוד ניסיונות להרדים אותם על זרועותיי עד שאולי יסכימו לישון מעט אלא דווקא שיחות עומק אל תוך הלילה.
בקיצור, הבנתן את הפואנטה, נכון?
החופש לגם וגם. גם ילדים וגם חופש אישי וזוגי.
הצורך שלי בילדים התחיל מוקדם. זה תפס אותי בבטן בגיל 21 כשהיה לי חבר מבוגר ממני בשני עשורים ולו ילדה בת שנתיים שרק "לאכול אותה" רציתי, ומשם הדרך ללדת את בכורי בגיל 24 הייתה קצרה. הייתי אימא צעירה יחסית אבל הגעתי מוכנה. כמה שאפשר להיות מוכנה למסע הכי קשה, מעורר, שמח, מורכב וחי עלי אדמות – ילדים. לקחתי חופשה של 7 חודשים מהעבודה, קניתי בוכטה של ספרי פסיכולוגיה ופילוסופיה על אמהות והקשר בין ילד לאימו ולמה כולנו דפוקים בגלל ההורים שלנו ואיך להידפק אבל טיפה פחות ועם הרבה יותר מודעות.
הבנתי שאחד הדברים הכי גדולים בחיים עתידים להתרחש בחיי וביקשתי להיות מוכנה לתואר ״אימא״. הפשלתי שרוולים ויצאתי למסע תיקון אישיות. את מרבית המסע עם ה"חיימשלי" (שם נרדף לבניי) העברתי ללא אביהם, עם תמיכה ענקית מהוריי אבל ת׳כלס לבד. גיליתי הרבה על עצמי ולמדתי את המושג סבלנות על כל רבדיו.
היום אני בת 42 עם בן בכור שהקיץ יגדל לגיל 18 ואחיו הצעיר ל-15, עם בעל אהוב בן 53 לו ארבעה ילדים, כששלושה מהם כבר נשואים. היום אני לומדת לנשום לאט יותר. לשבת מתחת לעץ ולחכות שהנשמה שלי תצטרף גם היא בתוך מרוץ מסע חיי. היום כבר יש בי את האפשרות להתחיל להסתכל החוצה ולא רק לצעד הקרוב לאף, להזכר בחלומות שהעזתי לדרוס, להחיות חלק מהם, לקרוא ספר, לדבר על אהבה עם בכורי ועל רגשות כואבים וריפויים עם צעיר בניי, להתחיל ללמוד באוניברסיטה פסיכולוגיה, לתת ולהקשיב
ממש כל התכונות הנדרשות מסבתא.
ונכון שאינני אימו הביולוגית של בכור בניו של בעלי, מה שלא הופך אותי להיות הסבתא הביולוגית של נכדי אבל אהבה מגיעה לא רק דרך דם, היא מגיעה בעוד כמה צורות, כמו לב ענק שמתרחב כשאני רק רואה תמונה שלו ועוד יותר כשאני מחזיקה אותו קרוב ללב, מנענעת אותו כדי שכל הגזים יצאו ממנו ומהמהמת את המנגינה הידועה : "אה אה אה אה אה אה אה ! …״ (וחוזר חלילה ביליון פעם).
וכשהוא יירדם לקראת לילה, נגיד לילה טוב, נשאיר אותו אצל הוריו ונלך לישון שבע שעות שלמות כמו שרק לסבא וסבתא מותר. שמונה ימים מאז נולד, כמה שעות אחרי הברית, אני בדרך הביתה אלינו לישראל, עם המון געגועים לילדיי, לבע״ח שלנו ולמזג האוויר הישראלי ועם חצי לב שנשאר בלונדון ממש ליד מיטת נכדינו הראשון.
https://www.instagram.com/p/BTtnhzDlNNK/