"140 קילו של אומללות ובושה, רגשות אשמה ובדידות"

האם הדבר שאתם הכי רוצים בחיים זה לרדת במשקל?
האם עוברת לכם בראש המחשבה שברגע שתרזו כל הבעיות שלכם בחיים ייפתרו?
האם אתם מאשימים את העובדה שאתם שמנים בכל מה שקורה לכם?
האם אתם מאשימים את עצמכם בעובדה שאתם שמנים?
האם אתם מתביישים בעצמכם?
האם אתם מאמינים שאי אפשר לאהוב אתכם גם ככה? שמנים? כמו שאתם?

אם עניתם כן, אפילו רק על חלק מהשאלות האלה, הבעיה שלכם הרבה יותר גדולה מסך הקילוגרמים שלכם. אתם מוזמנים לכעוס עליי אם אתם מוכרחים אבל אני אחזור ואומר את זה שוב. אם המשקל של המשקל כל כך גדול בעיניכם אז המשקל הוא זה שמנהל לכם את החיים.

בעולם שמקדש את הרזון ושהיופי הנחשב והנחשק בו הוא חד ממדי ובלתי מושג, נדירים האנשים שלא יושפעו מהצונאמי הזה. בעולם שבו רק מה שמצטלם טוב לאינסטגרם קובע את מידת האושר שלו אנחנו ראויים בעיני עצמנו, כל מי שלא "מושלם" יידחק לשוליים. כמה עצוב.

כמה נורא שאנחנו כבר לא מצליחים לראות במי שלא עומד בקריטריונים הללו, ההולכים ומחמירים עם השנים, את הצדדים היפים, החזקים, המועילים, האמיצים והנהדרים שלו. כן, לכל אחד יש כאלה. כמה אכזרי הרעיון שרוב האנשים בעולם לא אוהבים את עצמם כי הם לא "מושלמים".

גם אני הייתי כזו פעם. הדבר שהכי רציתי בעולם זה להיות רזה. אז עשיתי דיאטות ורק הלכתי ושמנתי יותר ויותר מדיאטה לדיאטה. הייתי בטוחה, באמת ובתמים, שכל הבעיות שלי בחיים הן רק בגלל שאני שמנה, אז מה הטעם להתעסק בהן בכלל? קודם כל אני צריכה לרזות. ככה חשבתי, והבעיות האחרות כבר ייפתרו מעצמן.

אם אני אהיה רזה אז אתגרש. ואמצא לי זוגיות טובה. והעסק שלי יפרח. וארכב על אופניים. ואהיה יפה. ומאושרת כמובן. ועשירה גם. כי להיות רזה היה חזות הכול. אז כמובן שהרגשתי אשמה במצב שלי. אשמה כי אני לא מצליחה להתמיד בדיאטה לאורך זמן, אשמה כי אני לא עושה ספורט, אשמה כי אין לי כוח רצון, או כוח רזון… או משהו. אשמה, נקודה.

והתביישתי כל כך. התביישתי מעצמי, אז לא הייתה לי אפילו מראה אחת בגודל מלא, כדי שלא לראות את הבושה. התביישתי מאחרים, כי האשמה הייתה כתובה לי על המצח באותיות קידוש לבנה. וחשבתי לעצמי שאין שום סיכוי שמישהו יוכל לאהוב אותי כפי שאני. שום סיכוי, כי מי שחס וחלילה יאהב אותי כמו שאני סימן שמשהו דפוק אצלו. 

ולא, לא אהבתי את עצמי. לא ידעתי איך לאהוב את עצמי ולא הייתי ראויה בעיניי לאהבה. עד שאהיה – רזה.

כל חיי הבוגרים עשיתי דיאטות. עוד ועוד ועוד דיאטות שונות ומשונות. וכל אחת מהן הביאה אחריה עליה נוספת במשקל. ככה הגעתי ל-140 קילו. 140 קילו של אומללות ובושה, רגשות אשמה ובדידות, כי בדידות, גם היא סוג של מפלט ממבטי החמלה, מהביקורת של הסביבה ומהצורך לחשוף את הכישלון שהייתי בעיני עצמי.

שם, עם 140 קילו, אומללה מאלף סיבות, הבנתי שאני הולכת למות ושבעצם יש עוד סיבות אחרות מלבד המשקל שלי שבגללן אני אומללה. שם, בנקודת הזמן ההיא, פתאום הבנתי גם שאל 140 הקילו האלה הגעתי בגלל(!) שאני אומללה, ולא ההפך. אז הפכתי את חיי, עזבתי הכול והתחלתי מהתחלה. ושנה לאחר מכן הלכתי גם לעשות ניתוח קיצור קיבה.

סיגל בר לפני ואחרי

ניתוח קיצור קיבה הוא לא פתרון קסם

מה קורה לאנשים שהולכים לניתוח קיצור קיבה? האם הם יורדים משולחן הניתוחים רזים ויפים ומאושרים? אז זהו שלא, כי בדיוק שם הם נדרשים, במסגרת הסבלנות לתוצאות הירידה במשקל, למצוא את האושר שלהם במקומות שבהם הוא מונח באמת. באנשים שסביבם, בחוויות שנקרות בדרכם, בדרך ולא במטרה. וזה כבר שינוי אמיתי. אם האנשים האלה יחכו עד שהמשקל ירד בעקבות הניתוח ורק אז יתחילו לשמוח בחלקם, מחכה להם הפתעה. הניתוח עצמו מצמצם את הקיבה לזמן מוגבל וזהו בדיוק חלון ההזדמנויות שלהם לשנות גישה.

אני החלטתי לשמוח. פשוט לשמוח בכל מה שמזדמן לי בדרך. יום שבו אני לא יכולה לאכול? יופי, הירידה תהיה גדולה יותר. יום שבו אני אוכלת יותר ממה שחשבתי לנכון? נהדר, אני אהנה מהאוכל שלי. הירידה נעצרה? מעולה, זה סימן שהגוף מתאים את עצמו. וכן הלאה, כמו מין משחק ששיחקתי עם עצמי. ופתאום הדרך הפכה להיות המטרה עצמה, כי היא הייתה רצופה הנאות קטנות. ואתם יודעים מה? החיים לא מחכים לכם שתרזו, הם ממשיכים. אם לא תהיו חלק מהם גם בדרככם לרזות, תפסידו עוד ועוד ובמצב רגשי שכזה אפילו הניתוח לא יעבוד לכם, מכיוון שברגע שתוכלו כבר לאכול יותר פשוט תעלו בחזרה.

כיום, יותר מ-12 שנה אחרי הניתוח,  אני עדיין רזה, הרבה יותר מאושרת מכיוון שלימדתי את עצמי אושר והוצאתי מחיי את כל גורמי ההפרעה, אנשים, עיסוקים, חוויות וכדומה ואין לי צורך יותר באוכל בתפקיד החבר המנחם, פותר הבעיות ובתור כל מה שהוא היה שם קודם.

6 טיפים לכל מי שלא מצליח לרזות ולאנשים אחרי ניתוח קיצור קיבה בפרט

• ללמוד להסתכל על מה שיש במקום על מה שאין.
• להתרועע רק עם אנשים שנותנים לכם הרגשה טובה לגבי עצמכם ולהתרחק מאלה שלא.
• לסלוח על כל מה שעוללתם לעצמכם עד היום, וגם לאחרים.
• להעז ולחלום רחוק, לאן שאתם רוצים להגיע, אל מי שאתם רוצים להיות.
• להפסיק להקשיב לכל "העצות הטובות" של הקרובים, למרות שכוונותיהם טובות.
• להפסיק להאשים את האוכל בזה שהוא משמין.  

סיגל בר היא מאמנת אישית למקוצרי קיבה, "לרזות דרך הקיצור".