שנקר 2019: כל הבוגרים המבטיחים שכדאי להכיר
תצוגת בוגרי שנקר אמש הייתה מהטובות בתולדות בית הספר, עם קולקציות מגוונות, מסעירות ובלתי נשכחות. הערב הסתיים בפרידה מרגשת אבל קצת צנועה מדי מלאה פרץ
כאילו במיוחד לרגל פרישתה של הגב׳ לאה פרץ מתפקידה כראש המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר, תצוגת הגמר של בוגרי מחזור 2019 הייתה אחת המרגשות בהיסטוריית בית הספר הגבוה לעיצוב. 32 בוגרים הציגו את פרויקטי הגמר שלהם, בתום מסע אישי ומקצועי ארוך. הם הציגו קולקציות מרגשות, מצמררות, משעשעות ודרמטיות לפרקים. כולן, יש לציין, עברו תחת עיניו של המעצב אלבר אלבז (בוגר שנקר בעצמו) שהגיע במיוחד להתרשם מהפריטים ולתת את הערותיו ממרום ניסיונו, בכיתת אומן מיוחדת שהתקיימה טרם התצוגה.
קהל המוזמנים גילה להפתעתו שמתוך 32 הקולקציות שהוצגו, עשר היו קולקציות המיועדות לגברים ושלוש קולקציות יוניסקס – מספר אסטרונומי של עיצוב גברים ביחס לשנים קודמות (ועוד כאלה שעוצבו על ידי מעצבות ולא מעצבים). בהתחשב במצב העגום של אופנת הגברים בארץ אנחנו מקווים שמדובר במגמה מבורכת שאולי תביא לשינוי משמעותי בתחום. מגמה בולטת נוספת שנראתה על המסלול כללה שימוש אינטנסיבי בבדי מצנח ומשיכות ״פאראשוט״ (רצועות) שנוספו לבדים שונים, גם כשלא מדובר בפריטים מניילון מתנפנף. כולם היו נהדרים, השקיעו את נשמתם בקולקציות ובנו אותן מנימי ליבם. אבל 12 בוגרים גרמו לנו למחיאות כפיים רמות במיוחד:
הקולקציה הפותחת: התצוגה נפתחה במפץ צבעוני של הילה כהן, ספורטאית טריאתלון, שהציגה פרשנות נפלאה לבגדי ספורט כשבנתה אינטגרציה מושלמת בין מדים האופיינים לנהגי מרוץ לעדינות של בגדי בלרינות. כהן הצליחה להוליד קולקציה חזקה שהגשימה את רצון המעצבת לגרום לנו להרהר באנטומיה הנשית, בחוזק פיזי וספורטיביות וברצון לנצח.
הקולקציה של טל מדינה היא מהקולקציות הטובות והמרגשות שעלו על המסלול, והיא בוודאי תזכר לאורך שנים. מדינה חקרה בפרויקט הגמר שלה חברות סגורות מהזרם החרדי והציגה קונפליקטים של עוצמה לצד כניעות, פאר לצד שורשיות, נסתר וגלוי, פחד ושייכות. בקולקציה שבנתה היא הוכיחה יכולת טכנית גבוהה והצליחה בכישרון רב לקחת נושא כמו מגבלה ולהציג אותו בצורה סקסית להחריד. בכך הפגינה מדינה כישרון ייחודי והשיבה לכל הספקנים הטוענים כי למדינה נקודת פתיחה גבוהה יותר מאשר לסטודנט ממוצע, שכן לאימה ולה יש עסק פועל לבגדי כלות. את הקרדיט היא הרוויחה בזכות ולא בחסד.
כמעט מדי תצוגה בשנים האחרונות נמצא הסטודנט שעוסק בבעיית הפליטים. השנה זוהי כליל שילה, שיצרה קולקציה תחת הכותרת Un-Promised Land. היא הציגה את הפער בין התקווה לבין חיים נורמטיביים בעולם המערבי באמצעות ערבוב של מדי משי וגזרות מחויטות עם בגדים משומשים ושקיות. כך למעשה הולידה' בכישרון רב' את הדור הבא של אופנת הרחוב. את המחוך שהיה מורכב מחלקי סוליה של נעלי אדידס, לא נשכח עוד הרבה זמן.
את התצוגה המצמררת של נוי מוניס קשה לתאר במילים. תאלצו להביט בתמונות ולדמיין קבוצת מתים שקמו לתחייה, ובמקום לדגמן על מסלול ישר, פסעו באלכסון כזומבים היישר אל עבר יושבי השורה הראשונה. בבסיס התצוגה המאוד תיאטרלית עומדת קולקציה אנדרוגינית המציגה אידאל יופי לא קונבנציונלי, שחורג מהנורמה. מוניס הצליחה לקחת נושא קשה לדיון ולהפיח בו חיים פיזיים בצורה מושלמת עם יכולות טכניות מרהיבות שהתבטאו בגזרות בלתי אפשריות. הצלליות שיצרה איתגרו את פרופורציות הגוף והיא הצליחה בצורה מושלמת להאדיר את הנלעג ולגרום לכל אחד מאיתנו לבחון את הקרביים של עצמו. תצוגה מעוררת רגש, בדיוק מה שאופנה עשויה היטב אמורה לעשות.
ליה פתאל הציגה קולקציית גברים מרהיבה, המתמקדת בנושא ההסוואה החברתית. היא הצליחה להפוך דוגמה פרחונית לקמופלז׳ מתעתע, ששולב בגזרות בהשראה צבאית. כל זה נעשה בדפוס דיגיטלי ומשי ופיתוחי פרחים מנייר קרפ.
אבי עמרם שילב בין מזרח ומערב והפך את הנוצץ מאוד למשהו מעודן, במסגרת קולקציה המספרת את סיפורה של סבתו, ילידת מאוריציוס, אשר רצתה כל חייה להגיע לפריז. עמרם הפך את הסארי ההודי לפריז המחויטת והדפיס על שמיכות מילוט דפוסים הלקוחים מבגדיה של אימו.
קולקציית הגברים של יפעת אוטיץ השאירה אותנו בפריז, עם קולקציית סריגים ממוחשבים וסריגים צבעוניים סרוגים בעבודת יד, בהשראת המהפכה הצרפתית ומחאת האפודים הצהובים. אוטיץ לקחה את שני הארועים הללו כמקרה מבחן של לבוש למטרות מחאה והולידה קולקציית סריגים מרהיבה העשויה היטב.
נטע איטח עיצבה קולקציה בהשראת השמלות המסורתיות שהביאו איתם מגורשי ספרד למרוקו, בגזרות חדשניות שיצרה בכישרון רב כפראפרזה ללבוש המרוקאי, שבדומה לתהליך הזיכרון שלנו, עברו "ניפוח" ועיוות של הממדים. כך הציגה איטח שמלות פוך יפהפיות, מעוטרות בהדפסים של רקמות עשירות. ״ביטוי עתידני למראה האתני המסורתי, המאפשר לשאת עמנו את הזיכרון, על אף הקידמה והזמן שחולף״, הגדירה את הקולקציה.
שי רוזנשטוק הציגה קולקציה שגם היא גרמה לנו כמעט לפלוש אל המסלול רק כדי למדוד את מה שנראה כמו הדור הבא של בגדי הערב. המסלול התמלא בפריטים שחורים מבדי קטיפה נוצצת שסיפרו את השאיפה של רוזנשטוק לביטוי אינדבידואלי בבגדים הזהים שנאלצה ללבוש בילדותה במסגרת חברותה בנבחרת ההתעמלות האמנותית.
אימו המוסלמית של פארס ויזל, החיה בישראל וחולמת לעלות למכה, עומדת במרכז הקולקציה המרגשת שהציג בנה. הוא עיבד סמלים דתיים מפריטי לבוש מוסלמיים לקולקציה מגובשת שאולי מבלי להתכוון גרמה למזרח הקרוב לחבור ליפן ולמזרח הרחוק.
הקולקציה שסגרה את התצוגה הייתה שמורה (ובצדק רב) לדוד וקסלר שהציג בגדים תיאטרליים מפתיעים ומרגשים שהיוו את תמציתו של המונח ״אופנה״. קולקציית סטריט קאמפית, שענתה על השאלה מה ילבשו הגברים של מחר בתקופת ה-Metoo#.
הערב הנפלא הזה הסתיים בפרידה צנועה, אולי צנועה מדי, מלאה פרץ, שעמדה בראש המחלקה לעיצוב אופנה ב-22 השנים האחרונות ואחראית במידה רבה (אם לא בלעדית) לעובדה כי שנקר ממוקם כיום ברשימת עשרת בתי הספר הטובים ביותר לעיצוב אופנה בעולם. הסטודנטים והסגל נפרדו מפרץ המוערכת והנערצת עליהם בסרטון מרגש שבו כל אחד מהם הודה לה ופירט את תרומתה לחייו האישיים והמקצועיים ומוטי רייפ נשא נאום מרגש ואישי. ובכל זאת, כשמדובר באישה יקרה שהמחלקה לעיצוב אופנה היה מפעל חייה, מלבד התודות ציפינו גם לציון כלשהו לכל השגיה המרובים, אחרי הכול בזכותה זהו אחד מבתי הספר הטובים בעולם. תודה רבה, לאה.
בוגרים בצד, היו גם כמה סלבס שבאו להרים לדור הבא של האופנה הישראלית. מארינה מקסימיליאן הגיעה בטוטאל לוק שחור ומהמם שלא החביא את הבייביבאמפ הפוטוגנית, וגם שי לי שינדלר בחרה בשמלה שחורה ארוכה ונראתה פשוט מדהים. אבל מי שהצליחה לגרום לנו להחסיר פעימה זו גלית גוטמן שהגיעה עם השמלה המושלמת של סימון רושה.
