יצאתי לאימון בחזיית ספורט, ולא הפסקתי להרגיש מוטרדת
שיר שחף יצאה לאימון בשכונת מגוריה בתל אביב, בעודה לבושה בטייץ וחזיית ספורט. מה גרם לה להשפיל מבט ולהתנועע במרחב באי נוחות? טור אישי
לתופעה המדאיגה והלא מאוד חדשה של הדרת נשים מהמרחב הציבורי (המרחב האהוב בישראל הוא כנראה האוטובוס), נוספו בשבועיים האחרונים מקרים חדשים: נערות (קו 885 נתיב אקספרס) נאלצו לעבור למושב האחורי ולהתכסות; נוסעת מאשדוד לא הועלתה לנסיעה כי הקו (86 אלקטרה אפיקים) היה קו לגברים חרדים; ובמקרה נוסף (קו 45 של דן) נהג סירב לענות לשאלה של נוסעת בת 88 מגבעתיים מכיוון שהיא אישה.
>> מי אשם בהשפלה שנשים עוברות באוטובוסים לאחרונה?
כל המקרים הללו מתרחשים בתקופה סוערת לנשים גם ככה, על רקע הדיון על אודות הפרדה מגדרית במעיינות, מחאות השפחות וייצוגן של נשים בממשלה הנוכחית ותחושה כללית שחוץ מלעשות ילדים, אנחנו לא ממש חשובות פה.
בכל מקרה בו אישה מופלית או מוטרדת בשל לבושה, אני כועסת וזועמת מחדש. לכן, אתמול (שבת), כשהלכתי לאימון בשכונה הליברלית בה אני גרה במרכז תל אביב, לבושה כמובן בבגדי ספורט קצרים בהתאם לעונה, ונתקלתי בחרדים (זה די רגיל בגלל שהאזור מלא בתי כנסת) – הופתעתי לגלות שאני מרגישה לא בסדר. בחנתי אותם, בחנתי את הגוף שלי, סידרתי מיד את חזיית הספורט, הורדתי מבט וניסיתי להימנע מקשר עין – כל זאת אפילו שאף אחד לא אמר לי כלום ואף אחד לא העיר לי.
עולה בי השאלה או הפחד שיעירו לי, ואיך אני אגיב אם אעמוד בסיטואציה כזו – אני אצלם ישר, אתווכח או שאתעלם? מה אני אגיד לכן – זה הופך את הפעולה הרגילה הזאת של לקום בבוקר ולהתלבש לקצת יותר מורכבת, ואת הקלילות שבה לפריבילגיה שמורה לגברים
בואו, אני עדיין מסרבת להאמין שבמרכז העיר מישהו יעז לעשות זאת, אבל עדיין, המצפון שלי פעל והאשמה התחילה להתעורר. היתקלות עם חרדים לא זרה לי. לא נחתתי בארץ אתמול ואני יודעת שחרדים שבוחרים לגור בלב העיר מודעים לאזור מגוריהם. אין לי בעיה עם חרדים או עם דתיים, אבל לצערי הרב אני יודעת וגם מרגישה – שלהם יש בעיה איתי. הסיפורים מהשבועיים האחרונים רק מוכיחים ומנכיחים את הבעיה שלהם איתי.
איך אני אמורה להרגיש חופשיה ובנוח, בעודי הולכת ברחוב עם חזיית ספורט וטייץ, גם אם מדובר במקום הליברלי בתבל, כשאני יודעת שהגוף שלי מעורר אי נוחות מסויימת אצל אדם אחר? אני ישר מרגישה אשמה! האשמה הזו היא כמובן לא רציונלית, אבל יש לה עדיין כוח. היא גורמת לי להרגיש מודעת לגוף שלי, ללכת קצת פחות בביטחון, להרכין את ראשי כדי למנוע קשר עין.
למרות שאני אדם מאוד אפולוגטי – ואני מצטערת גם על זה – אני מרגישה שהאשמה הזאת, היא תכונה נשית שלא קיימת רק אצלי. כמות הפעמים שנשים אומרות סליחה, חושבות פעמיים אם לא שלוש או ארבע על כל שאלה או משפט שיגידו רק כדי "להיות בסדר" או "לא להפריע". אני אישית מוצאת את עצמי מתנצלת אפילו אם אדם נתקל בי(!). האשמה הזאת היא לא מרכיב ביולוגי שקשור בהיותנו נשים, היא קשורה כמובן לחינוך, לתפיסה, לתכתיבי החברה שלנו.
אנחנו חיות במדינה דתית, שבה לפי הדת הגוף שלנו עלול לעורר רגש שהוא לא בסדר, שקשה לשלוט עליו. ומי אשמות אם גבר לא ישלוט ביצרו בשל מראה הגוף שלנו? הנשים!
גדלתי בחינוך ליברלי ואני לא מוצאת היגיון בתפיסה כזאת, אבל זה לא קיים רק אצל חרדים ודתיים. לא חסרים מקרי תקיפה מינית, בהם נשים הואשמו ונשפטו על סמך מה הן לבשו, ואף ריחפה מעליהן השאלה האם משהו בהתנהגותן "הפרוצה" שידר את זה שאולי, אולי הן רצו להיאנס? נשים שהותקפו באלימות על ידי בני זוגן, ואלימות הגבר הוצדקה בטענות מחרידות בסגנון "היא שיגעה אותו", "היא בגדה", לא חסר. נשים הן אשמות העיקריות אפילו כשהן הקורבן.
אני מגנה כמובן כל קריאה והאשמה כזו. אני מודעת לכך שאסור לי להאמין בזה, ושעליי תמיד לחשוב בצורה ביקורתית ולא להיכנע לתכתיבי החברה הנוראיים האלה כלפינו. אני מנסה להילחם באשמה הנשית שלי בקול שצועק עליי ישר אחרי: "את מרגישה את זה רק כי את אישה! שימי זין! אם היית גבר זה לא היה מזיז לך".
אבל לצערי בתקופה הזאת, הלשים זין, נהיה טיפה יותר מורכב. אני לא חושבת שצריך לוותר, ושאף אחת פה לא תעלה על אוטובוס עם סוודר בקרוב, כן? אבל אני חושבת שעצם זה שכולנו נהיינו קצת יותר מודעות ללבוש שלנו כרגע, גם אם מדובר בללבוש גופייה באוטובוס, מנכיחה את האשמה המדוברת.
עולה בי השאלה או הפחד שיעירו לי, ואיך אני אגיב אם אעמוד בסיטואציה כזו – אני אצלם ישר, אתווכח או שאתעלם? מה אני אגיד לכן, זה הופך את הפעולה הרגילה הזאת של לקום בבוקר ולהתלבש לקצת יותר מורכבת, ואת הקלילות שבה לפריבילגיה שמורה לגברים.
בכל מקרה, רציתי להגיד לכם שאתם יכולים להפסיק לצעוק עלינו. אנחנו מרגישות רע גם ככה. אנחנו מודעות לגוף שלנו בכל מקרה – בכל פעם שאנחנו עם מחשוף, שורטס או עקבים, ועוברות ליד אתר בנייה.
הלוואי שאני אפסיק להרגיש את זה, ואני מקנאה מאוד במי שלא מרגישה כמוני. אשמח לדעת כיצד. אני אמשיך להתלבש איך שרוצה, אבל אני תוהה עד מתי תחושת האשמה הזאת תישאר איתי. עד אז, סליחה, זה כנראה באשמתי.