ייתכן שהגענו רשמית לעידן שבו הנשים הלא מנותחות הן החריגות?

ניקול קידמן בטקס פרסי איגוד המבקרים 2022 | צילום: PATRICK T. FALLON/AFP via Getty Images
ניקול קידמן בטקס פרסי איגוד המבקרים 2022 | צילום: PATRICK T. FALLON/AFP via Getty Images

שרון קנטור לא רצתה להסתכל ככה על בנות מינה ועל בני אדם בכלל, אבל דווקא בערב אקראי על קפה ומאפה בכיכר הבימה זה פתאום הכה בה - יש זן חדש של נשים, בעוד הזן הישן הולך ונכחד מן העולם

88 שיתופים | 132 צפיות

בסוף השבוע, לעת ערב, ישבתי במאפייה יוקרתית, אחת מני רבות שנפתחו בישראל. כל הדיבור הזה נגד גלוטן כנראה לא תפס. המאפייה הזו, כאחיותיה, לא נקראת מאפייה, אלא בייקרי. ובייקרי זה אוטומטית עוד 10 ש"ח למאפה. גם בולונז'רי זו מילה שמעלה מאוד את ערך הבצק.

>> לא העסיקו אותה במטבח מפני שהיא אישה, היום היא אימפריית מאפים ללא גלוטן

הסתכלתי סביבי, כמו שעשו פעם. המקום, כיאה למוצאי שבת, היה מלא בזוגות בגיל העמידה פלאס שבאו לבלות. לקח לי זמן להבין שכל הנשים, בכל השולחנות סביבי, היו מנותחות. או משופצות. או מתוחות. או מוזרקות. הן באמת נראו יופי. ניכר שהעבודות נעשו בטוב טעם. בעיקר, כך נדמה, זרם מהנשים האלו ביטחון.

בעמדת הסוכר, בעודה בוחשת עם מקלון בתוך קפה הפוך, רוכנת אישה מהסוג הישן: שיער דק, גזרה כבדה. המעיל הטוב שנלבש לערב הזה לא כיסה את השנים. בכיכר הבימה במוצאי שבת, האישה הלא עשויה היא החריגה

 

כמו בכל מחקר, צריך לבחון את סיבות הרקע, כלומר, קשה לומר אם הביטחון שפע בגלל הלוק, או שהכסף שמאפשר כזו רמה של גימור, הוא שהקנה ביטחון מלכתחילה. כך או כך – הן היו הנשים החדשות, והן היו הרוב המוחלט, ספרתי. להערכתי רובן נשקו לשבעים, מצד זה או אחר. יכולתי להעריך את גילן בין היתר בזכות בני זוגם, שהסתובבו ככה בנון-שאלאנט עם הפנים שאלוהים נתן והזמן עיצב. הנשים, שכעת לא היו מיעוט, נדמו כמו יצור חדש, גזע חדש שנוסף לאנושות, בת אדם בלי גיל. גיל הוא כמובן לא רק פרצוף, הוא גם משא השנים, הוא העיניים, הוא הזמן עצמו – כפי שהוא חולף דרך חומר. הפער בין הפנים המחויכות והבוטחות והשיער המלא – לבין הגיל שעוד נהם שם מתחת – עדיין נראה לי מוזר. אבל בהחלט ייתכן שזו תחושה זמנית, ושהמבט שלי הוא זה שמוזר, הוא התמוה והתמהוני.

הנשים העשויות הן סקסיות, לא בגלל שהמראה שלהן סקסי במיוחד: בעיניי, חצי-היפית בת המאה העשרים, הוא קצת מקריפ, אבל מה שתמיד נחשב סקסי הוא הנכונות של האישה לעבוד על עצמה כדי לשאת חן. היא משקיעה זמן: בציפורניים, בשיער; היא משקיעה חוסר נוחות: בעקבים, בלנז'רי. עכשיו היא משקיעה משהו עמוק הרבה יותר – היא פותחת את עורה ואת בשרה. זו מתנתה של האישה. ככה היא מראה עד כמה חשוב לה להיות אישה, גם כשזה לכאורה "בשביל עצמה". הרי זה בשביל עצמה שבשביל האחר, בשביל המבט. לאו דווקא בשביל "אחר" ספציפי, לאו דווקא בשביל מבט ספציפי.

הנשים, שכעת לא היו מיעוט, נדמו כמו יצור חדש, גזע חדש שנוסף לאנושות, בת אדם בלי גיל. גיל הוא כמובן לא רק פרצוף, הוא גם משא השנים, הוא העיניים, הוא הזמן עצמו – כפי שהוא חולף דרך חומר

 

הסתכלתי פנימה. בעמדת הסוכר, בעודה בוחשת עם מקלון בתוך קפה הפוך, רוכנת אישה מהסוג הישן: שיער דק, גזרה כבדה. המעיל הטוב שנלבש לערב הזה לא כיסה את השנים. בכיכר הבימה במוצאי שבת, האישה הלא עשויה היא החריגה. המודל החדש מכתיב את המבט על המודל הישן, כמו שהאייפון 13 גורם לנו לתפוס את האייפון 6. האם רציתי, או האם דמיינתי להסתכל ככה על בני אדם? בהחלט לא. האם יש דרך אחרת לתפוס את האחר, או את עצמי? נדמה לי שלפחות בשדרה המרכזית, התשובה היא לא.

>> רק בעושר ובעוני: מדוע גם סדרות הטלוויזיה נטשו את מעמד הביניים?