שלום לכם ונעים להכיר
דפנה רובינסון-צוקרמן יוצאת לדרך חדשה כעורכת המגזין חיים אחרים ומספרת סיפור מהחיים
אני בת להורים משני קצוות שונים לחלוטין. אימא שלי הגיעה מעיראק ממשפחה יהודית-מסורתית, ואבא שלי ממשפחה פולנית-חילונית-ישראלית למהדרין.
סבתא שלי ז"ל, אימא של אימא, הייתה דתייה לכל דבר – האמינה באלוהים, התפללה, שמרה כשרות ושבת, הלכה לבית הכנסת ומה לא, וכך היא חינכה את שלוש בנותיה. אימא שלי אינה דתייה, אבל היא שומרת מסורת. אמנם היא נוסעת בשבת, אינה מתפללת, אינה הולכת לבית כנסת ואין לה שני כיורים נפרדים במטבח, אבל היא מדליקה נרות בערבי שבת וחג, צמה ביום הכיפורים, מחכה שש שעות אחרי אכילת בשר, אינה אוכלת חזיר ומיני שרצים, וכללית – מאמינה באלוהים.
לעומת זאת, אבא שלי חילוני גמור. הוא אוכל בשר עם חלב ומאכלים שאינם כשרים, אינו צם ביום הכיפורים ובוודאי אינו מתפלל. הוא אף היה מוותר על הברכות בליל הסדר ובערב ראש השנה, אבל הוא חי עם אימא שלי ומשתדל לכבד את האמונה שלה.
השבתות והמועדים אצל הוריי נראים כך: ביום הכיפורים לדוגמה אימא שלי צמה, אינה מדליקה חשמל ונמנעת מכל פעולה; ואילו אבא שלי אוכל כרגיל (אבל בלי שהשכנים יראו), צופה בטלוויזיה בחדר (ובסתר) ומתנהג כרגיל. בערבי שבת אימא שלי מדליקה נרות שבת לבדה, ואת אבא שלי זה לא מעניין, אבל בד בבד הוא אינו מכניס אוכל לא כשר הביתה.
כילדים, גדלנו – אחותי, אחי ואני – בין שני הקצוות האלה, ואימא שלנו חינכה אותנו לכבד את המסורת היהודית. וכך – אנחנו צמנו ביום הכיפורים, אבל אבא שלנו אכל כהרגלו בקודש; קיימנו את ליל הסדר ואת ערב ראש השנה לפי המסורת ואמרנו את כל הברכות; שיתפנו פעולה עם אימא שלנו בעת הדלקת הנרות; ועוד כהנה וכהנה. היום כבר איני צמה, אבל אחותי ואחי עדיין צמים ומושפעים מהמסורת. בד בבד, כולנו איננו אוכלים חזיר ומיני שרצים.
בסופו של דבר, הקצוות המשפחתיים שלי אינם כה קיצוניים. יש משפחות ששני ההורים בהן הכירו כחילונים, ולפתע פתאום אחד מהם חזר בתשובה ואף נעשה חרדי, או להפך – שני בני הזוג הכירו כחילונים, ובמרוצת השנים אחד מהם חזר בשאלה. איך בני זוג כאלה יכולים להתגבר על כל הקשיים והמחלוקות? איך הם יכולים לחיות באהבה ובהרמוניה ועל איזו דרך חיים הם יכולים לגדל את ילדיהם? בכתבה "עד שאלוהים יפריד בינינו" תוכלו לקרוא על זוגות מעורבים כאלה ועל האפשרות להמשיך לחיות יחד בהבנה ובאהבה. כתבה זו היא רק אחת מיני כתבות ומדורים מרתקים המובאים בגיליון זה.
אחד המוטיבים הבודהיסטיים המסמלים את המונח "נירוונה" הוא שלושה קופים, כל אחד מהם מנוע מפעולה אחרת – לא להקשיב, לא לראות ולא לדבר. אמנם ההגעה לנירוונה היא התעלות רוחנית, אבל בירחון זה אנחנו דווקא מנסים לתת לכם כמה שיותר מידע, כדי שאתם הקוראים תוכלו להרחיב את היריעה באמצעות הקשבה, ראייה (קריאה) ודיבור (למידת המידע והעברתו הלאה). כך נהגה מיכל בן דוד היקרה, שערכה את המגזין באהבה ובמסירות אין קץ, ואף עזרה לי רבות בהבאת גיליון זה לדפוס, ואני מקווה שאוכל להמשיך את המסורת. דרך צלחה והרבה אהבה לך מיכלי.
הרבה טוב וקריאה נעימה,
שלכם, דפנה רובינסון-צוקרמן, dafna@allmag.co.il
עוד בחיים אחרים:
**עכשיו בדרך האוכל – מרק גספצ'ו
**עכשיו בעיתון חי – המדוזות באות