שיעור מחול לנשים פרפקציוניסטיות? נשמע כמו הדבר הנכון לאישה חסרת כל קואורדינציה
כשאלוהים חילק את היכולת לשלוט בגפיים, מיכל יפה עמדה בסוף התור ולא קיבלה אפילו את השאריות. בגיל 50 היא החליטה שהגיע הזמן להתמודד והלכה לסדנה לנשים שמפחדות לרקוד
הכל התחיל בהודעה שקפצה לי באחת הקבוצות בפייס: "אם היית רוצה לדעת לרקוד אבל את מתפדחת, מרגישה עקומה וחוששת מכל הסיפור – אני ממש אשמח אם תוכלי לענות על כמה שאלות בסקר שיצרתי…" – היי, חשבתי לעצמי, זאת בדיוק ההגדרה שלי! כלומר לא ממש דחוף לי לדעת לרקוד, אבל אני רוצה לדעת שאני יכולה.
הפוסט המשיך וסיפר כי בקרוב תיפתח קבוצת ריקוד קטנה המיועדת לנשים פרפקציוניסטיות. רגע רגע רגע, התקוממתי כנגד האותיות שריצדו אליי מהמסך. אני לא פרפקציוניסטית! אין לי עצם אחת פרפקציוניסטית בגוף. אני באמת חסרת קואורדינציה וגמישות בסיסית ונכון שיש לי חוש קצב בראש, אבל הוא לא מצליח לרדת לרגליים. מקסימום מגיע לתיפוף עם היד. כותבת הפוסט היתה מיכל מנדלביץ', בעלת SugarShaker, שמלמדת נשים "להתחבר לפן הנשי שלהן ולביטוי העצמי דרך הריקוד".
זה המקום להגיד שאני טיפה מכירה את מנדלביץ' ודרכינו הצטלבו בעבר בהקשרים אחרים. זה מזל גדול כי בכל מקרה אחר המשפט "להתחבר לפן הנשי שלהן" היה מבריח אותי סופית. מה פן נשי? מי פן נשי? אין לי כזה ואני חיה ממש בסדר בלעדיו.
למעשה הביטוי "להתחבר לפן הנשי" גורם לי לתחושת גירוד קשה. אז עשיתי את המעשה המתבקש ונרשמתי לשיעור ניסיון. תקראו לזה משבר גיל הארבעים ועשר, אבל אני מנסה בשנים האחרונות למתוח את הגבולות של עצמי ולצאת מאזור הנוחות שלי. אמרתי לצאת? התכוונתי לקפוץ ראש מאזור הנוחות שלי אל תוך התהום. אז לפני כמעט שנתיים רצתי מרתון, בקיץ האחרון עשיתי קעקוע לראשונה בחיי (ואני כל כך חננה שלא היה לי מושג שלעשות קעקוע בקיץ זה רעיון מטומטם) ועכשיו זה.
לא ברור איפה הייתי כשאלוהים חילק את הקואורדינציה, אבל עד שהגעתי כנראה כבר קיפלו את הדוכן וכולם הלכו הביתה
זה לא שאני לגמרי לא רוקדת. מבחינתי בהופעות אני רוקדת, רק שה"רוקדת" הזה נעשה בזמן שהרגליים שלי נשארות נטועות במקומן ורק הידיים וקצת הגוף זזים. חוץ מזה בהופעות כולם מסתכלים על הבמה ולא עליי.
דיסלקציית ריקוד
אל שיעור הניסיון התקבצו ובאו שש נשים. עוד לפני שהשיעור התחיל מיכל סגרה את הווילונות שעל המראות בסטודיו. הדבר האחרון שנשים ביישניות וחסרות בטחון כמונו צריכות זה לראות את עצמן במראה. מכיוון שהקונספט של הקורס הספציפי הזה הוא גם קצת טיפולי (להבדיל מהשיעורים הרגילים של sugarshaker) לא התחלנו מייד לרקוד. השיעור נפתח בזה שכל אחת הציגה את עצמה ואמרה מה הקשר/יחס שלה לגוף ולריקוד. אני סיפרתי שמעולם לא רקדתי (כבר בכיתה ב', כשכל הבנות הלכו לחוג בלט, אני ויתרתי) ושפשוט אין לי קואורדינציה. מישהי אחרת סיפרה שהיא דווקא רקדה פעם, אבל משהו השתבש בדרך ועוד מישהי נתנה את התשובה שהכי הזדהיתי איתה כשאמרה שיש לה "דיסלקציית ריקוד". אימצתי.
התחלנו בשכיבה על הרצפה ובתרגילי הרפיה, קצת כמו בסוף של שיעור יוגה, ולאט לאט התחלנו לזוז. בהתחלה עדיין בשכיבה ואחר כך בישיבה, ככה שכשכבר הגענו לעמידה זה היה עם גוף משוחרר יותר מבחינת השרירים וראש משוחרר מבחינת חרדה. התחלנו בריקוד חופשי בחלל לפי הוראות של מיכל והיה ממש כיף. הפחד הכי גדול שלי לפני השיעור היה שאני אגלה שכל המשתתפות בעצם כן יודעות לרקוד ורק אני לא. אני מניחה שזה לא נכון, אבל האמת היא שאין לי מושג, כי לא הסתכלתי על אף אחת אחרת והייתי מרוכזת רק בעצמי (במובן הטוב של הביטוי) ולא במה שאחרות עושות. נדמה לי שכולנו היינו ככה.
דרמה קומית-טראגית
ואז התחלנו ללמוד תנועות. ואז הפסיק להיות לי כיף. לא ברור איפה הייתי כשאלוהים חילק את הקואורדינציה, אבל עד שהגעתי כנראה כבר קיפלו את הדוכן וכולם הלכו הביתה. משום כך לא הצלחתי לבצע שום תנועה כמו שצריך. ומילא תנועות בודדות, שפשוט עשיתי אותן באופן לא יפה ולא מדויק – "יפה" זה כרגע מותרות בשבילי – ברגע שהיה צריך לעשות תנועה אחת עם הרגליים ותנועה אחרת עם הידיים, זה כבר היה אסון קולוסאלי ברמה שזה כבר היה מצחיק. קומי-טראגי כזה. אה, כן. כנראה שכשחילקו את הקואורדינציה הגעתי לסיבוב שני בתור של חוש ההומור וקיבלתי את היכולת לצחוק על עצמי.
השיעור תוכנן להימשך כשעה, אבל היה כל כך מוצלח שהוא נמשך שעה וחצי שעברה ממש מהר. למרות הצחוקים, המחשבה הראשונה שלי כשיצאתי משם הייתה להסתפק בשיעור הניסיון ולא להמשיך לקורס המלא. התסכול מזה שלא הצלחתי לעשות שום תנועה היה קצת גדול מדי. במחשבה שנייה הבנתי שזה קצת כמו ללמוד שפה חדשה. הרי אף אחד לא מצפה מכם לדבר באופן שוטף, או בכלל, בשפה שמעולם לא דיברתם בה. חוץ מזה שאמנם זאת לא מטרתו המוצהרת של הקורס הזה, אבל גם בתור "שיעור התעמלות" הוא מאוד מוצלח ועובד על שרירים שאני לא עובדת עליהם בדרך כלל בספורט שאני עושה. אז אני לא מבטיחה כלום, ובטח אתחרט עוד מיליון פעם לפני זה, אבל לגמרי יתכן שאמשיך עם התהליך הזה גם הלאה. לא מבטיחה שהריקוד שלי יהיה ברמה של שפת אם אבל לפחות אני כבר לא מפחדת כל כך לגמגם.
אה, ואם אתן רוצות גם וגרות במרכז, שיעור ניסיון נוסף יתקיים ביום שלישי 2.11.21 ב-19:30 בגימנסיה הרצליה ברחוב ז'בוטינסקי בתל אביב. עלות שיעור הניסיון: 40 ש"ח . לפרטים נוספים