שיטת הלחימה של הצורה והכוונה

ייחודיותה של השינג-אי, הפן הרוחני שלה ותרומתה לבריאות הגוף והנפש
משמעות השם
פירוש שמה של אומנות הלחימה שינג-אי צ'ואן הוא: שינג שפירושו "צורה" או "דמות". אי פירושו "כוונה" או "רעיון". צו'אן פירושו "אגרוף", ובמובן מופשט יותר – שיטת לחימה. המשמעות הכוללת היא "שיטת הלחימה של הצורה והכוונה". השם מעיד על מצב תודעתו של המתרגל, המצוי בתיאום עם תנועות גופו. במקור נקראה השיטה שינג-אי ליו חה צו'אן, שיטת הלחימה של שש ההרמוניות של הצורה והכוונה". רובדי אימון לשלוש הרמוניות פנימיות ושלוש חיצוניות.
שלוש ההרמוניות הפנימיות: מדובר בלב המצוי בהרמוניה עם הכוונה [1], הכוונה המצויה בהרמוניה עם הצ'י [2] והצ'י המצוי בהרמוניה עם הכוח [3]. הלב מוליך את הכוונה, המצויה בהרמוניה עם הצ'י, המצוי בהרמוניה עם הכוח.
שלוש ההרמוניות החיצוניות: מבחינה חיצונית מדובר בתואם של איברי הגוף החיצוניים, כאשר איברי הגוף התחתון הם ין ואיברי הגוף העליון הם יאנג. הכתפיים מצויות בהרמוניה עם המותניים [1]; המרפקים עם הברכיים [2]; והידיים עם הרגליים [3]. גם ברפואה הסינית מתייחס המטפל לדמיון זה.
אבֶֿי מוריה, מורה שינג-אי בכיר, מצטט את מורו חונג אי-ש-יאנג מטייוואן, שאמר: "התלמיד מגיע ללא צורה וללא כוונה. הוא רוכש את הצורה, אחר כך את הכוונה, אחר כך מאחד אותן, ולבסוף הופך שוב לחסר צורה וכוונה ".
מקור השיטה
שינג-אי שייכת לקונג-פו. היווצרות השיטה מיוחסת לגנרל יָאֽה פ-יי, מצביא משושלת סונג הדרומית, מהמאה ה-11. במאה ה-16, בזמן שושלת מינג, מתועד לראשונה אבי השיטה – גֿ'ילו-נגפ-נג, המוכר גם כ׀ג'י ג'י-קה – שהתפרסם במיומנותו בשימוש בחנית.
שינג-אי היא אחת משלוש שיטות (יחד עם טאי-צ'י ובה-גואה) המכונות ניי-גֿ'יּה – "המשפחה הפנימית".
ההבדל בין אומנות לחימה רכה/פנימית לקשה/חיצונית הוא טעון ושגוי מיסודו. ב-1932 קם המרכז להוראת אומנויות לחימה בנאן-ג'ינג. המכון קבע ששינג-אי, בה-גואה וטאי-צ'י יכונו וו-דאנג, וכל שאר השיטות יכונו שאולין. קביעה זו יצרה מירמור ותחושת איפה ואיפה, שלדעת מוריה אינם מוצדקים, מכיוון שכל אומנויות הלחימה מכילות אותם מרכיבי תרגול, רק עם דגשים שונים.
לדבריו, קיימים מספר הבדלים בין שיטות פנימיות לחיצוניות:
תפיסת הגוף: שיטות חיצוניות מאמנות חלקי גוף נפרדים, כשכל חלק נתפס כנשק. שיטות פנימיות פועלות לפי המונח "כל הגוף נע כיחידה אחת".
אימון הכוונה: מונח שכולל גם צורות של אימון מדיטטיבי, שהשיטות הפנימיות שמות עליו דגש בשנות האימון הראשונות.
אסטרטגיית הקרב: כמה כוח להפיק בכל חבטה. בשיטות הפנימיות משתמשים בכ-70 אחוזים מהכוח לחבטה עצמה, כשיתרת הכוח מהווה את הפוטנציאל לתנועה הבאה.
מאפיינים וייחודיות
"השינג-אי היא שיטה פרקטית", מצהיר מוריה. מאפייניה הבולטים הם אחדות הגוף והזיקה לקוסמולוגיה הסינית.
אחדות הגוף: "כל הגוף נע כיחידה אחת". זהו תרגול שתחילתו מדיטציה בעמידה למשך כשעה, המעניק, לדברי מוריה, מבנה ממורכז, מודעות לנשימה ומצב תודעה של כאן ועכשיו. כבר בשלבים מוקדמים אפשר לחוש את "כל הגוף נע כיחידה אחת". השיטה משלבת בהמשך תנועות מעגליות, וזוויות תקיפה מדויקות.
זיקה לקוסמולוגיה הסינית: המתבטאת בלימוד המעשי. שני המודלים הבולטים בקוסמולוגיה הסינית נמצאים בתבניות התנועה ("קאטה" ביפנית). המודל הראשון הוא המודל של ג'ו-שי, הוגה הדעות המרכזי בזרם הניאו-קונפוציניזם, המודל הפופולרי ביותר בקוסמולוגיה הסינית: מודל הבריאה, מהריק הגדול ועד לעשרת אלפי הדברים.
המודל השני הוא מודל חמשת האלמנטים, חמש דרכים להפקת כוח. בשינג-אי קיימות חמש תבניות תנועה, ובנוסף שתי תבניות מחברות (העוסקות ביחסי היצירה והבקרה המרכיבים את תיאוריית חמשת האלמנטים).
כל אחת מחמשת תבניות התנועה מתארת סוג כוח ופעולה מסוימים. מתחילים באלמנט המתכת והתבנית קרויה פֶי-צו'אֻן – האגרוף המבקע. וקטור הביקוע מגיע מלמעלה למטה "כמתכת המבקעת עץ"; תבנית התנועה הבאה, השייכת לאלמנט המים, מכונה דזואן-צו'אֻן – האגרוף הקודח. הווקטור הוא מלמטה למעלה "כגל המגיע לשיאו ומשתבר"; תבנית העץ קרויה בֶנג-צ'ואֻן – האגרוף המרסק. הווקטור שלו הוא קדימה ואחורה – "כחץ הנורה למטרה ועובר אותה"; תבנית האש קרויה פֶאו-צ'ואֻן – האגרוף המנפץ. הווקטור הוא מבפנים החוצה "ככדור הנורה מלוע התותח"; תבנית האדמה מכונה חנג-צ'ואֻן – האגרוף הצולב. הווקטור הוא מבחוץ פנימה, "עגול וחלק כשּיֿש". בכל תחילת תבנית ישנה סדרת תנועות קצרה המציינת האחדה של שני המודלים.
הפן הרוחני והפילוסופי
האימון הבסיסי ביותר הוא העמידה המכונה סאן טי שה, "שלושת הגופים". התנוחה נסמכת על עיקרון המכונה סאן צ'אי שה ועוסק במיקום האדם בין שמיים וארץ. מוריה מבהיר שהדגש הוא על בין, חלק מהיקום. התלמיד נדרש בשנים הראשונות, להשקיע בתרגול מפרך של העמידה הזו, שמסבה כאבים בשכמות ובברכיים. קשה להיות ללא תנועה, עם עצמך. זה גורם למה שמוריה מכנה "כשל רגשי" – רגש אוטומטי: "אוי לא, שוב עמידות?", או "קדימה, אני מסוגל לעשות את זה!", כך הופך התרגול למאמץ של כוח הרצון, מאמץ שגוי.
עם התרגול מתקבלת תחושת רווחה – "חיוך שקט" – הנאה מתוך התרגול הקשה. אם בתרגול ניתן למצוא רפיון וחיוך, אפשר לקחת את זה גם לחיים. התבוננות והכרת המצב הרגשי שבו אנו מצויים, כדי שנשנה אותו.
באופן כללי, מציין מוריה, מפגש הרוח באומנויות הלחימה הוא בעייתי. השיטה פחות חשובה. מה שחשוב הוא העשייה.
תרומה לבריאות הגוף והנפש
"למרות שעולם אומנויות הלחימה הופך לאלים מאוד, הוא מהווה במקורו דרך לשלום ", מדגיש מוריה. "חוסר הידיעה חשוב מהידיעה עצמה, הפוטנציאל האינסופי חשוב יותר מטכניקת לחימה כזו או אחרת". מוריה מצהיר כי הוא אומן לחימה טוב מכיוון שמעולם לא בחן את שיטתו. "זו אומנות שלא משתמשים בה". "זה לא צריך לתסכל", הוא מוסיף, "כי מי יכול להציג את השלום אם לא זה שמכיר את המלחמה".
למי זה מתאים?
"באופן כללי, השינג-אי מתאים לכל אחד, אולם ילדים ובני נוער יתקשו להתמיד, מכיוון שהשיטה דורשת הרבה סבלנות ", מכיוון שלא מדובר בשיטה אקרובטית ביסודה, היא עשויה להתאים למבוגרים יותר, כשממוצע הגילאים של העוסקים בשיטה נע בין 20-40.
הכישור היחידי שמצריכה השיטה הוא סבלנות. כמעט בשום אספקט של האימון לא ניכרות תוצאות מיידיות, והשיטה מתאימה לאנשים המחפשים משהו לטווח ארוך.
הכלים הניתנים הם בתחום התנועה, הלחימה, המודעות והבריאות. הכישורים שהשיטה מעניקה נחלקים לשלושה: מיומנות גופנית, מיומנות פנימית ושמירה וטיפוח הבריאות.
מיומנות גופנית: וואי-גונג – אספקטים כמו קואורדינציה, גמישות וחוסן פיזי, מתוך עיסוק גולמי בצורות שונות של חבטות, הטלות וכו'.
מיומנות פנימית: ניי-גונג – תרגילי יסוד שחוזרים על עצמם כך שקבוצות השרירים, הרצועות והגידים מגיעים ל"כוח גוף טבעי", מיומנות המזכירה לגוף כיצד לעבוד באופן טבעי.
שמירה על הבריאות וחיזוק: צֿ'י-גונג – למדיטציה בישיבה, עמידה, הליכה וסדרות צ'י-גונג שונות.
השימוש בכלי נשק
"אחת הסברות היא שכל תנועות השיטה מקורן בתנועות השימוש בחנית", מסביר מוריה. "תנוחת אלמנט העץ, למשל, מדמה אדם האוחז בחנית ומבצע דקירה וסבסוב. ישנו גם אימון חנית לחמשת האלמנטים".
במאה ה-19 היו מספר דמויות בולטות שנודעו במיומנותן בשימוש בכלי נשק, כשהבולטת מכולן היתה לי צון-אי שנודע בכינויו "לי, החרב הבודדת", שפירסם מספר כתובים אודות עקרונות השימוש בחרב הרחבה.
ישנם מורי שינג-אי המעניקים כיום דגש מועט מאוד על לימוד כלי הנשק. אחרים מלמדים באופן מעמיק שימוש במגוון כלי נשק מצומצם, שחלקם ייחודיים לשיטה, כגון מחטי שינג-אי (דקר דמוי מחט תפירה ענקית).
מצב השיטה בארץ ובעולם
טייוואן היא אחד המקומות הבודדים שבהם מספר לא רב של מורים עדיין מלמד את השיטה בצורתה המלאה. בסין השיטה פופולרית, אך בעיקר בגרסתה המודרנית, המהווה חלק מהוו-שו המודרני (במשמעותו כספורט). מוריה הוא בין היחידים בארץ המלמדים את השינג-אי כשיטה מלאה, ובבתי ספר שונים בארץ שיטה זו נלמדת באופן חלקי בלבד.
סיפור אישי
מוריה: "התחלתי כצופה של אומנויות לחימה בגיל מאוד צעיר, אבל לא כמתאמן. לקחתי אוטובוס לראות שיעורי שוטוקאן של אדמונד בוזאגלו, למשל. התחלתי להתאמן רק אחרי הצבא אצל מורה בשם יצחק מזרחי, שלמד קונג-פו בארגנטינה, אצלו למדתי מספר שנים שאו-לין לאו-חָ. בתקופה זו נהגתי לצפות בסדרה של ה-BBC שנקראה 'The Way Of The Warior' ותיעדה אומנויות לחימה מסביב לעולם. אחד הפרקים הוקדש למורה חונג אי-שיאנג מטייוואן. כך, בהליך מאוד קצר, בחרתי במורה ובשיטה. הוא פשוט הרשים אותי במידה כזו שהחלטתי ללמוד אצלו.
" נתקלתי בתמונה שלו בספר תיירות על טייוואן, ודרך ההוצאה לאור קיבלתי את כתובת המשפחה, וכתבתי להם מכתב. המכתב נענה כך: 'רבים הגיעו לבית ספרנו על מנת לתפוס את זוהרן של אומנויות הלחימה הסיניות הפנימיות… אבל עזבו בטרם הספיקו לתפוס את המהות… בית הספר אינו פתוח כרגע…הלימוד נעשה במסגרת משפחתית… איננו מחפשים תלמידים חדשים…' אבל בסוף היתה איזו רמיזה: 'אבי אולי לא יוכל לשקול את קבלתך ללא התחייבות ארוכת טווח…' כלומר, אל תבוא – אבל יש מצב. היה שביב של תקווה. החלטתי פשוט להגיע לשם, וכך עשיתי.
"הגעתי אליהם ב-1986, ולאחר שיחה עם המורה הצטרפתי לכיתת הלימוד הקטנה. הקומה השנייה היתה אולם האימונים הקטן והמיוזע. היינו 6-8 תלמידים והחלל היה צר.
"המורה נפטר ב-1993. שהיתי במחיצתו שלוש שנים ברציפות וערכתי גיחות נוספות בהמשך. עיכלתי תחת חסותו כמויות חומר שחווים בדרך כלל במשך 10-20 שנה. האימונים היומיומיים ומרובי השעות תרמו גם הם את חלקם. אחד הגורמים המסייעים ביותר היה הצפייה במורה לוקח עיקרון או תנועה, מנתח ומפרק אותם.
"למרות שהכיתה בטייוואן נחשבה לקרבית מאוד, 80 אחוזים מהאימון התבסס על תנועה, עם הרבה תרגול חוזר של התבניות ותנועות הבסיס, יחד עם מדיטציה בעמידה לפרקי זמן ארוכים.
"חזרתי מטייוואן בסוף שנות ה-80 והתחלתי ללמד מייד. הרגשתי בזמנו מאוד להוט ובשל לכך. כשהתחלתי להתאמן בארץ, עוד לפני טייוואן, כבר ראיתי את עצמי כמורה לעתיד. כבר בטייוואן סידרתי לי את החומר כך שאוכל ללמד אותו, בלי שהיה לי תלמיד אחד.
"כיום אני מלמד כ-30 איש בתל אביב, וכבר מספר שנים מרכז את הקורס להכשרת מורים לאומנויות לחימה סיניות במכון וינגייט".
המדגימים בצילומים הם תלמידיו של אבי מוריה – מורה שינג-אי בכיר
מתוך: מגזין דרך האושר
לעשיית מנוי, לקבלת גיליון מתנה