את לא מחליטה עלייך: מה נשים צריכות לדרוש רגע לפני הבחירות?
נשים הן 51% מהציבור, אבל לא מעט עדיין אומרות: "אני לא פוליטית". עומר שטיינמץ הסקל, מנכ"לית בונות אלטרנטיבה, חושבת שהגיע הזמן לשנות את זה, רגע לפני שמתקבלות ההחלטות שישפיעו על החיים של כולנו
בחודשים האחרונים אני יוצאת לרחוב ומדברת עם אנשים על פוליטיקה. כן, מבחירה. אנחנו מסתובבות עם דוכני ההסברה של "בונות אלטרנטיבה" ברחבי הארץ ושואלות נשים וגברים שאלה די פשוטה: מה תרצו שיהיה כאן ביום שאחרי הבחירות? בלי פאנל, בלי סרטון ערוך, בלי פרשן שמסביר לנו מה "הציבור" חושב, ובעיקר בלי אלגוריתם שמכיר אותנו מספיק טוב כדי להשאיר אותנו עמוק בתוך תיבת התהודה שלנו. פשוט אנשים, ברחוב, שיחה רגילה. והאמת? הציבור שאני פוגשת ברחוב קצת פחות צפוי מהציבור שמספרים לנו עליו.
חיסול ממוקד: כך מתפרקת חומת ההגנה של כל אישה בישראל
לא מעט גברים נעצרים ליד הדוכן ואומרים לנו: "אם נשים היו מנהלות את המדינה, אולי היה פה יותר סדר. אולי חלק מהבעיות שאנחנו תקועים בהן כבר שנים, היו נפתרות". אני לא יודעת אם נשים היו פותרות את כל הבעיות של מדינת ישראל, אבל אני בהחלט מוכנה לבדוק את התיאוריה.
דווקא מנשים אני שומעת שוב ושוב משפט אחר: "אני? אני לא טיפוס פוליטי". שמעתי אותו כבר כל כך הרבה פעמים שבשלב מסוים התחלתי לחשוב: אוקיי, אבל הפוליטיקה יודעת שאת לא פוליטית? כי מצדה, היא ממשיכה להתעסק בך. היא קובעת כמה כסף יישאר לך בסוף החודש, כמה זמן תחכי לאוטובוס, מה יקרה כשאין מסגרות לילדים, כמה בטוח עבורך ללכת ברחוב בלילה, מה יהיו הזכויות שלך בדיני משפחה, איזה מענה תקבלי אם את חיה תחת אלימות, כמה נשק יסתובב ברחובות, ומי יקבל את ההחלטות על המלחמה שאליה הילדים שלך יתגייסו. את אולי לא מתעניינת בפוליטיקה, אבל היא מתעניינת בך מאוד.
וכאן משהו משתנה בשיחה. פתאום פוליטיקה היא כבר לא רק מה שקורה בכנסת או באולפני החדשות. היא מה שקורה ביום שאחרי. כל תקציב, החלטת ממשלה והצעת חוק הופכים בסופו של דבר לחיים עצמם: לכסף שיש או אין לנו, לביטחון האישי שלנו, לזכויות שלנו ולעתיד שלנו ושל הבנות שלנו.
ואז מגיעה גם השאלה המתבקשת: מי יושבות בחדר כשמחליטים על כל זה? ואם אדייק, מי לא יושבות בחדר? זו אולי התובנה החשובה ביותר שאני לוקחת מהחודשים האלה בשטח: הבעיה היא לא שלנשים לא אכפת מפוליטיקה, אלא פוליטיקה משוּוקת כאילו היא מתרחשת במקום אחר, לא רלוונטי אלינו. עולם מקביל של גברים, עסקנים, פרשנים, דילים וקואליציות. משהו שצריך להתעניין בו בכוח, אם את אזרחית מהשורה.
אנחנו לא צריכות עוד קמפיין שיסביר לנו כמה נשים חשובות. אנחנו יודעות. אנחנו צריכות לדעת מה אתם הולכים לעשות. כמה נשים ישבו ליד השולחן שבו מתקבלות ההחלטות?
ובזמן שאנחנו מצהירות "אני לא פוליטית", הפוליטיקה ממשיכה לקבל החלטות על החיים שלנו. ואיך לא, בדיוק בתקופת בחירות המערכת הפוליטית נזכרת בנו. זה די מדהים, בהתחשב בעובדה שנשים הן 51% מהציבור. פתאום יש את "הקול הנשי". פתאום כולם רוצים לדעת מה חשוב לנשים. מיטב הקמפיינרים מנסים לפענח איזה מסר יעבוד עלינו, איזו מועמדת כדאי להציב בפרונט, איזו תמונה תיראה טוב על שלט הבחירות, ואיזה משפט על "העצמה נשית" יצליח לעבור בשלום ברשתות.
הבטחתם, אבל מה עשיתם?
אז הנה, חסכתי לכם קבוצת מיקוד, כי אנחנו לא צריכות עוד קמפיין שיסביר לנו כמה נשים חשובות. אנחנו יודעות. אנחנו צריכות לדעת מה אתם הולכים לעשות. כמה נשים ישבו ליד השולחן שבו מתקבלות ההחלטות? מה אתם מתכוונים לעשות מול גל האלימות העכור נגד נשים? איך תשמרו על הזכויות שלנו? ומה בדיוק אתם מתחייבים לעשות כדי שהחיים של נשים בישראל יהיו בטוחים ושוויוניים יותר?
לא "נפעל". לא "נקדם". לא "נשים הן עמוד השדרה של החברה הישראלית". את זה אנחנו מכירות. עכשיו הגיע הזמן להגיד בקול רם למה אתם מתחייבים. בדיוק לשם כך יצרנו ב"בונות אלטרנטיבה" אמנה שדורשת מהמפלגות להתחייב לייצוג שוויוני, למאבק באלימות נגד נשים ולשמירה על זכויותיהן. התחייבות שאפשר לפתוח גם שנה אחרי הבחירות ולשאול: הבטחתם. מה עשיתם?
מבחינתי, האמנה היא רק חלק מהסיפור. הדבר המעניין באמת קורה עוד קודם, בשיחה ליד הדוכן. ברגע שבו אישה שאמרה לי לפני שתי דקות "אני לא פוליטית" מתחילה לשאול שאלות. כי ברגע הזה היא מבינה משהו חשוב: היא לא חייבת לבחור רק מתוך האפשרויות שהפוליטיקה הציעה לה. היא יכולה גם לדרוש מהפוליטיקה להציע לה אלטרנטיבות. התקציב, הביטחון, הזכויות, עתיד הילדים שלנו והקול בקלפי, הם לא דברים שקורים לנו. הם החיים שלנו.
ואחרי חודשים של שיחות כאלה, בעוד ועוד מקומות בארץ, אני רואה גם משהו שקשה לראות דרך הפיד: השיחה הזאת מצליחה לחצות מחנות. אנחנו לא מסכימות על הכל, ברור שלא. אבל לא צריך להסכים על כל השאלות שמפלגות את החברה הישראלית כדי להסכים שנשים צריכות להיות במקום שבו מתקבלות ההחלטות על החיים במדינת ישראל. דווקא מחוץ לאלגוריתם מתברר שיש כאן הסכמה רחבה יותר ממה שנדמה לנו. עכשיו השאלה היא מה נעשה איתה.
בבחירות הקרובות, לצד השאלה הקבועה "למי אני מצביעה?", אני רוצה שנכניס עוד שאלה אחת לשיחה. כשפוליטיקאים יבקשו מאיתנו את הקול שלנו, נשאל אותם: מה אתם מתחייבים לעשות איתו? כי 51% מהציבור הן לא "הקול הנשי". אנחנו לא סקטור. אנחנו לא קהל יעד. ואנחנו בטח לא תפאורה לצילום קמפיין. אנחנו כוח פוליטי, שגם הפוליטיקאים צריכים להתחיל לספור.
הכותבת היא עומר שטיינמץ הסקל, מנכ"לית בונות אלטרנטיבה