"ילדה שמתקלחת עם בגד ים כבר 4 שנים מפחד האזעקה – זו השגרה שלנו"
הימים האחרונים הכניסו את כולנו לתחושת חירום, אבל עבור תושבי עוטף עזה זו שגרת החיים כבר 20 שנה. מיזם מעניין מנסה להעביר את המסר הזה לתושבי המרכז
הלילה האחרון הכניס את אווירת המלחמה לבתים רבים בישראל, גם במקומות שלא חוו תחושת סכנה כבר זמן רב בגוש דן, בשרון ובשפלה. אבל תושבי הדרום ועוטף עזה מכירים היטב את המצוקה הזו. חלקם פעלו בשנים האחרונות כדי לנסות ולגרום גם לתושבי המרכז להבין מה בדיוק עובר עליהם.
לפני כשנה וחצי הבאנו לכם את סיפורה של לירז מדינה, תושבת שדרות נכה עם שיתוק מוחין (CP) שסיפרה על הקושי הגדול שיש לה כאישה עם מוגבלות שנאלצת לתמרן בין המקלט לבית בשעת האזעקות. מדינה היא ממשתתפות מיזם "שדרות-רוטשילד", הנועד לייצר הזדהות, תחושת אמפתיה וחיבור ולחזק את המודעות למצב הבטחוני בדרום בין תושבי שדרות ותושבי המרכז.
כעת, כשנה וחצי אחרי, לירז מספרת לנו שחייה השתבשו עד כדי כך שנאלצה לעבור לגור אצל אחותה במושב תקומה שממוקם בין שדרות לנתיבות: "עדיין מרגישים את הקושי, אבל פחות מאשר לגור בשדרות. אחיינים שלי לא מכירים מציאות אחרת, הם חווים את זה מיום היוולדם. השנה היחידה בה היה לנו קצת שקט היתה שנה של מגיפה עולמית".
בשנת 2019 קם מיזם "שדרות רוטשילד" ביוזמה משותפת של מחוז מרכז בחברה למתנ״סים הארצית ושל מרכז קהילתי שדרות, בשיתוף מרכז חוסן בשדרות ועיריית שדרות, במטרה להפוך את המצב העגום אותו תושבי שדרות חווים כבר שני עשורים לנגיש ומובן לשאר תושבי המדינה. לימור כהן, מנהלת מרכז קהילתי שדרות ותושבת שדרות בעצמה, היא הרוח העומדת מאחורי הקמת המיזם: "המיזם נועד לדברר את הסיפור של תושבי שדרות ולתאר מה הם עוברים, לייצר שיח במקום אינטימי כמו סלון בית ולספר על התחושות היומיומיות בשגרת חירום מתמשכת".
כהן מספרת שתחילה היה צורך לעבד יחד עם התושבים את סיפורם האישי על מנת להצליח להעביר לתושבי המרכז מסרים ברורים על השגרה הלא פשוטה אותה הם חיים. הסיפור שלהם סופר מנקודת מבט של חוסן וחוזקה, כתושבי עיר חזקה, צומחת ומתפתחת, מבלי ששפטו את תושבי המרכז.
"הסיפורים עצמם הם לא קיצון מבחינתנו, הם שגרתיים. ילד שמכריח את אימא שלו לנסוע רק בדרך שיש בה מיגוניות מהפחד להיתקע באמצע הדרך ללא הגנה"
מתכונת המפגשים נבנתה בהכשרה של 15 נשים תושבות העיר שדרות, כאשר לכל מפגש הגיעו 3 נשים, סיפרו את סיפורם והציגו את התערוכה "נשים באדום" שמתארת מנקודת מבט נשית ואימהית את אזעקות הצבע האדום. פרסום המיזם עלה באתר העירייה וברשתות החברתיות וההכרה בו התחזקה בעיקר מפה לאוזן, עד שאנשים מהמרכז החלו להזמין את תושבי שדרות להגיע לביתם ולספר על השגרה שלהם, בנוסף למפגשים הביתיים הוקם גם מיצג בשדרות רוטשילד עם שילוט ומגפונים.
"לעומת סיפור חדשותי, כשפוגשים בן אדם אמיתי שחווה על בשרו מציאות כל כך מורכבת, שמספר על משפחתו וילדיו ועל הקהילה השלמה שעומדת מאחוריו אותה הוא מייצג, הרבה יותר קל להתחבר ולהבין מה הוא עובר. המיזם הצליח להוריד מחסומים, ליצור הזדהות וקירוב לבבות ולחבר בין אנשים", כך תיארה לימור כהן.
מעבר לעוצמה והחוזק שהמיזם העניק לתושבי שדרות, היה בו גם אלמנט של תרפיה. הרבה ממשתתפי המיזם קיבלו לגיטימציה לכאב, לכעס ולתסכול שהם חווים, הם הרגישו שהתחושות שלהם נורמליות ביחס לסיטואציה והצליחו לשחרר בעצמם מחסומים של שנים רבות.
לימור כהן: "הסיפורים עצמם הם לא קיצון מבחינתנו, הם שגרתיים. ילדה שמתקלחת עם בגד ים כבר 4 שנים מהחשש שתתפוס אותה אזעקה ולא תספיק להתלבש, ילד שמכריח את אימא שלו לנסוע רק בדרך שיש בה מיגוניות מהפחד להיתקע באמצע הדרך ללא הגנה".
לירז מתארת קושי בהבנת הפער בין המציאות המורכבת שתושבי הדרום חווים ובין איך שאותה מציאות נתפסת אצל תושבי המרכז: "דרך השאלות של אנשים ברחוב אתה מבין עד כמה התפיסה שלהם לא קרובה למציאות, הם סופגים את כל הידע שלהם על מה שקורה בדרום ממה שהם שומעים. הישג משמעותי לפרוייקט הוא שמאז שהוא קם שמנו לב שהמינוחים בתקשורת השתנו, דוגמא מובהקת לכך היא "עוטף ישראל" במקום "עוטף עזה", זה נותן לנו תחושה שיש מי שמגן עלינו וסופג כדי שאנחנו נספוג פחות".
המסר החד שגם ללימור כהן וגם ללירז מדינה היה חשוב להעביר, הוא שאסור לנו לראות במצב הבטחוני הרעוע בדרום כתופעת טבע מובנת מאליה. "הסבל של תושבי הדרום נמשך כבר 20 שנה, אין זה אומר שהוא צריך להמשך גם ל-20 השנה הבאות", הן אומרות.