"הכי קשים הם הימים שבהם הייתה רק אזעקה אחת"

ב-2019 תושבת עוטף עזה מירית וולך כתבה את על החיים בצל האזעקות כאימא לילדים. מתקפת הפתע על ישראל שהחלה בשעות הבוקר המוקדמות היום (7 באוקטובר) החזירה אותנו לטור שכתבה למגזין "את":

זה מדהים כמה היום יותר קל. הכל ברור, אין שאלות. אני יודעת בדיוק מה עושים בבוקר שבו אין לימודים: סוגרים חלון ברזל בממ"ד, מכינים תיק, מקווים שהילדים ישנו הרבה הבוקר ומתארגנים מהר.

>> לרוץ אל הממ"ד בלי היכולת לרוץ: נכות בצל האזעקות
>> איך להרגיע את הילדים בזמן אזעקה

כשהילדים ערים משכנעים אותם לעשות פיפי עם ליווי הורים צמוד (מהחשש שמא תהיה אזעקה באמצע, כי אז יש שניות ספורות להגיע בביטחה לממ"ד), וברגע שלפחות חצי שעה לא היה כלום מקרבים את הרכב, רצים אליו, לא חוגרים עד שלא עוברים את ה-7 ק"מ, כי בכל זאת מפחיד, הכבישים ריקים ואין זמן להתיר ארבעה ילדים ולרוץ מהרכב במקרה של אזעקה.

ואז בוחרים אחת מההצעות הנפלאות שאנחנו מקבלים בכל אירוע כזה ונוסעים, רועדים עד שעוברים את קו הטיל הכי צפוני או מזרחי, תלוי לאן נסענו. ב-20 החודשים האחרונים היו כמה ימים כאלה.

הרבה יותר קשים הימים שבהם הייתה אזעקה אחת ולא ברור אם מחר יש לימודים או אין. איך עוברים ממאה לאפס בחזרה? איך יודעים מתי להילחץ ומתי לנשום? איך כאימא אני אמורה לתת להם עצמאות לשחק בחוץ כשאני דואגת שכל שנייה יתחיל שוב הגיהנום?

מקווה שהמערכה הנוכחית תתן לנו רגיעה אמיתית לתקופה, ולא תירשם כעוד אחד מסבבי ההסלמה הבלתי פוסקים שנגמרים בירי על העוטף והצהרת הפסקת אש מטעם החמאס.

אנחנו מנסים בכל פעם כזו באמת לעשות מהלימון לימונדה, לפחות עבור הילדים. לנסוע לפארק כיפי, לשדר "הרווחנו יום איכות", לנסות לעשות הכול כדי שהם יוכלו להשאיר את הדאגות מאחוריהם ולהוציא אנרגיות. תמיד יש מקומות שמציעים הנחות או כניסות חינם, ופארקים ציבוריים. המקומות האלה מאפשרים לילדים לעבד את מה שהם עוברים וליהנות ולנו לעכל בלי להתפרק מולם. הם מקלים על הצורך להחביא את הפחדים שלי עמוק, כי הילדים עסוקים ואז גם אני יכולה טיפה להרפות ולנשום.

* מירית וולך, נשואה + 4 ילדים, מתגוררת בקיבוץ ארז, שנמצא במרחק של פחות מ-2 ק"מ מעזה.