"גם אני גיבורה": המאבק הכואב של נשות לוחמי מלחמת יום כיפור

אוקטובר 73, ערב מלחמת יום הכיפורים. רפי אלדן היה קצין צעיר בן 20, שהתחיל את המסלול בצנחנים ושובץ לסיירת פארן של הנח"ל כמפקד מוצב "המפצח". שם, במוצב שעל גדות תעלת סואץ, הוא פיקד על 22 החיילים. ב-5 באוקטובר, שישי אחר הצהריים, ערב יום כיפור, גברה הכוננות. המצרים קידמו כוחות רבים לאזור, בצה"ל חשבו שמדובר בתרגיל והשאר היסטוריה. ביום הכיפורים שלמחרת, לקראת השעה שתיים בצהריים, המלחמה פרצה.

>> ספר משלך: 12 ספרים של סופרות ישראליות לקרוא בכיפור

אלדן עבר מעמדה לעמדה בקור רוח, וידא שאין נפגעים ונשאר בעמדת השמירה כדי להחליף חיילים שהיו עייפים. ביום השני למלחמה, עם אור ראשון, הגיעו המצרים עד פאתי המוצב. רפי וחייליו ניהלו קרב מר, אש נורתה ורימונים נזרקו פנימה. "מבקש חילוץ, שורפים אותנו", הוא צעק בקשר כשהבין שהכוח המצרי יפרוץ בכל רגע ויחסל את כולם. "צנחנים רצים קדימה, לא נכנעים", הוא אמר לעצמו אבל כששמע חייל שלו אומר "אולי ניפול בשבי", הוא נזכר שהבטיח לאימהות להחזיר את ילדיהם בשלום והבין שזו הדרך היחידה שלהם להישאר בחיים.

"כל יום כיפור ובימי זיכרון, הבית שלנו כמו עובר לדום. רפי הוא גיבור, אבל גם אנחנו, הנשים של הנכים ופדויי השבי, הסובלים מפוסט טראומה לאורך כל השנים, גיבורות של החיים"

שישה חיילים שיצאו בידיים מורמות נהרגו על ידי חייל מצרי. רפי וחמישה חיילים נוספים שיצאו מבונקר החמ"ל עם ידיים מורמות, נלקחו בשבי. מהר מאוד הוא מצא את עצמו בכלא עבסייה בקהיר. הוא עבר ימים ארוכים בשבי שנדמו כמו נצח, במהלכם הוא חווה מסכת עינויים והתעללות קשה ואכזרית מאין כמוה, עד ששוחרר בחודש נובמבר במסגרת חילופי שבויים. על פעילותו בימים שלפני השבי הוא קיבל את אות המופת על "גילוי אומץ לב, קור רוח, תושייה ודבקות במשימה".

"בנוסף לעשיית חשבון נפש, יום כיפור בשבילי הוא גם חזרה אל המלחמה הקשה ההיא, אל השבי, אל החיילים והחברים שלי שנפלו בקרבות המרים", הוא אומר היום, בחלוף 49 שנה מפרוץ המלחמה.

מיכל כהן אלדן ורפי אלדן | צילום: באדיבות המצולמים

רפי, בן מושב ברק בחבל תענך שבעמק יזרעאל, בוגר הריאלי בחיפה ואחד משמונה ילדי משפחת אלדן שגדלו לתפארת, לבסוף השתחרר ועבד כמהנדס תעשייה וניהול בחברת צים עד שיצא לפנסיה. בדרך הוא התאהב, ובגיל 41 נישא לרעייתו מיכל כהן אלדן. כיום הוא 70, היא בת 58, והם הורים לעומר (28) ואביב (27). הם חיים בזיכרון יעקב השלווה, רפי מרצה לבני נוער בהתנדבות, ולכאורה החיים שלו טובים, מעניינים ומספקים. אבל גם בחלוף השנים, הזוועות והמראות הקשים עדיין שם ואינם מרפים. בשתי מילים קוראים לזה: פוסט טראומה.

"כל יום כיפור ובימי הזיכרון, הבית שלנו כמו עובר לדום. אנחנו עולים קבוע לבית הקברות, בין היתר לקבר של חייל שלו, שהיה בן יחיד והוריו נפטרו, ואנחנו מנקים את הקבר שלו. שנה אחרי שנה, אנחנו שם. רפי הוא גיבור", אומרת אשתו, מיכל כהן אלדן, "אבל גם אנחנו, הנשים של הנכים ופדויי השבי, הסובלים מפוסט טראומה לאורך כל השנים, גיבורות של החיים".

"כן, אני גיבורה", היא ממשיכה, "הגבר שלי מושלם, אבל הוא פצוע, ואני צריכה כל השנים להתחשב, לעזור ולהכיל אותו – וזו זכות גדולה. אבל אנחנו משלמות מחיר ולצערי אין מספיק הבנה. אנחנו עדיין סוג של שקופות".

מה ידוע לך על תקופת השבי?
"שההתעללות שהוא ואחרים עברו הייתה קשה מנשוא. הקצינים המצרים היכו אותם, קשרו אותם, ירקו עליהם וכיבו עליהם סיגריות. הם חטפו מכות חשמל בין השאר באוזניים ובאיבר המין. רפי חזר לארץ פצוע והיה מאושפז, כשהשתחרר ביקש לסיים את השירות הצבאי במלואו ואז המשיך לטכניון. הוא אגב, עשה מילואים עד גיל 50, ואז פשוט הפסיקו לקרוא לו. בלי שום פרידה, לא תעודה, לא תודה. אבל אנחנו לא כועסים".

"הקצינים המצרים היכו אותם, קשרו אותם, ירקו עליהם וכיבו עליהם סיגריות. הם חטפו מכות חשמל בין השאר באוזניים ובאיבר המין. התעללות קשה מנשוא. רפי, אגב, עשה מילואים עד גיל 50, ואז פשוט הפסיקו לקרוא לו. בלי שום פרידה, לא תעודה, לא תודה"

רפי מוכר כנכה פוסט טראומה?
"כן. אחרי שנים של יזע ודמעות שאני הובלתי, הוא הוכר".

וגם את שילמת מחיר אישי.
"אני לא קוראת לזה ככה. בהיריון נכנסתי לניתוח חירום. חבל הטבור נכרך סביב צוואר התינוק, הרחם נקרע וניצלתי בנס. מי שטיפל בי אז היה רופא במוצב שרפי שירת בו. קוראים לו ד"ר דני פלד, ועד היום הוא המלאך שלי. אחר כך יצאתי לפסק זמן מהקריירה שלי נמשך 18 שנה, למען רפי ולמען הילדים. לאורך כל הדרך רפי קיבל ממני את הדחיפה להצליח ואת המרחב להתכנס. למדתי לבשל, הייתי פעילה בוועד ההורים של הבנים ורפי עזר הרבה, למשל במקלחות, בסיפורים ובמשחקי כדורסל משותפים. היו לנו הרבה התמודדויות עם עליות ומורדות, אבל בזכות המשפחתיות המחבקת, ההבנה והחמלה, צלחנו הכול. שילמתי מחיר כלכלי, אנשים מסביב לא הבינו למה עם כישוריי, אני נשארת בבית. אבל בעיני הרווחתי משפחה וילדים מושלמים. לסכם 28 שנים עם רפי, זה חתיכת מסע חיים. המחיר האמיתי ששילמתי הוא מחיר בריאותי".

מה קרה?
"חליתי בסרטן בבלוטת התריס, ואולי זה חלק מהמחיר. פניתי בתחילה למשרד הביטחון ואז הופניתי לנט"ל – עמותה שמעניקה תמיכה וסיוע נפשי לנפגעי טראומה ומשפחותיהם. הם היו שם ברגע קריטי של חיי ותמכו בי. יוטה ענתבי, הפסיכולוגית מטעמם היא מהטובות שיש, מלאכית. היא ליוותה אותי במשך תקופה עד שעמדתי על הרגליים, ובזכותה גם חזרתי למעגל העבודה ולכתיבה. הטיפול שעברתי בנט"ל מאפשר לי היום לעזור לאחרים סביב השעון".

משפחת אלדן | צילום: באדיבות המצולמת

מיכל היא אישה מרשימה, נמרצת ופעלתנית, עם תואר ראשון בספרות ואמנות ותואר שני בבלשנות. היא נחשבת אושיית תרבות ומשפיענית רשת בזיכרון יעקב, מקום מגוריה. כשפגשה לראשונה את רפי היא עבדה בבית ישראל-צרפת, מעין ויטרינה של ישראל לאירופה כדבריה, בפריז. הם הכירו דרך אחיו, הדיפלומט לשעבר יצחק אלדן, שכיהן כשגריר ישראל בדנמרק, במועצת אירופה ובאונסק"ו. כששבה מיכל לארץ מפריז, היא מונתה לתפקיד מנהלת לשכת העסקים ישראל-טורקיה במכון הייצוא. "נהניתי מאוד בתפקיד, אבל אז הריתי והבנתי שהמשימה שלי משתנה, שאני צריכה לאפשר לבעלי לשמור על הכוחות, ושעליי לקחת את המושכות ולהוביל את המשפחה".

>> איזה טיפול נפשי הכי מתאים לך? מדריך

עד כמה היית מודעת לפוסט טראומה של רפי כשהכרתם?
"כשהתחלנו לנהל חיי משפחה בבית אחד, ראיתי שהוא לא בא לישון במיטה בלילות והבנתי שיש כאן משהו יותר עמוק. האסימון נפל כשמצאתי ספר בחנות ספרים שעוסק בנושא. פוסט טראומה זה גם אי יכולת לישון, זה התכנסות, זה ערנות יתר ועוד הרבה יותר מזה, אבל לבקשתו של רפי, לא אכביר על כך במילים. בהתחלה הוא שתק, וגם בעבודה שלו הוא עשה הכל להסתיר, לא רצה הנחות ולא רחמים. ניסיתי לדובב אותו לאט ובעדינות עד שהוא התחיל לדבר, אבל עד היום אני בטוחה שהוא לא סיפר לי הכל. רפי הוא איש מעורר השראה, בעיני זו זכות גדולה לחיות עם גיבור, אדם משכיל, שנון וחתיך הורס. כבר בפגישה השנייה בבית קפה בשאנז אליזה ידעתי שמצאתי את הגבר שלי לחיים, והוא אמר: 'את הבחורה שחיפשתי'. אני מאוהבת בו היום יותר מאשר כשהכרנו בפריז".

"חליתי בסרטן בבלוטת התריס, ואולי זה חלק מהמחיר. פניתי בתחילה למשרד הביטחון ואז הופניתי לנט"ל – עמותה שמעניקה תמיכה וסיוע נפשי לנפגעי טראומה ומשפחותיהם. הם היו שם ברגע קריטי של חיי"

כיום היא משמשת כתבת תרבות במקומון "גפן מגזין המושבות", ולצד זה היא מנהלת בהתנדבות יחד עם אחותה ויקי כהן, קהילת נשים מקומית המונה שמונת אלפים נשים, ונותנת בין השאר במה לעסקים קטנים. בנוסף היא מגשרת בהתנדבות, ומסייעת לנכים, קשישים, חד הוריות, חולות סרטן, ניצולי שואה, עולים חדשים ולקהילה הדתית והאתיופית באזור.
"אין לי ספק שהסיפור של רפי והתמודדות שלנו כמשפחה לצידו, יחד עם האהבה הגדולה שלי למדינה בה אנחנו חיים, הפכה אותי לאדם סופר רגיש לצרכים של אחרים", היא אומרת. "אני מרגישה מבורכת וחשה סיפוק רב מהעשייה שלי. הומלצתי לקבל את תואר יקירת זכרון על פועלי אבל התברר שאני צעירה מדי בגיל, אז אחכה עוד כמה שנים. אגב, את אות המופת שרפי קיבל, גיליתי במקרה בתוך ארגז מאובק בעת שעברנו דירה ותליתי אותו בסלון. הטראומה הפכה למשהו שאני גאה בו, כי רפי הוא גיבור ישראל, ורציתי שהאות שקיבל יזכיר לו את זה כל יום מחדש".

ערב יום כיפור עכשיו, מה תרצי עוד לומר?
"אני רוצה להדהד את נושא השבויים והנעדרים ושישיבו אותם לקבר ישראל, מאלי כהן הי"ד ועד הדר גולדין ואורון שאול וכל השאר. לכל אימא מגיע שהבן שלה יחזור, גם אם הוא לא חי. לצד כל אותן אימהות, אני רואה מול עיניי כל הזמן את לאה גולדין והלב שלי יוצא אליה".