העבודה היא חייה: תושבת שדרות מסרבת להתפנות מהעיר

כבר 23 שנה שריטה סטחוב (51) עובדת כמנהלת מעבדה במפעל המלוחים של "שטראוס" בשדרות, ומתגוררת בעיר. לצערה, היא מכירה היטב את התחושות הנוראיות בזמן התקפות טילים. כמו כולנו, גם אותה האירועים הטראומתיים של השבעה באוקטובר תפסו לא מוכנה, אך מהרגע הראשון ידעה שהיא לא מוכנה לעזוב את שדרות, ושהיא חייבת להתעקש להישאר בביתה, בעבודה שלה, שנותנת לה משמעות כה רבה. גם כשהעיר בוערת – זהו מקום מבטחה.

>> קודם כל את: כך תקטיני את הסיכוי לפתח פוסט טראומה

"זו הייתה שבת שכנראה שנים רבות תישאר איתנו בלב", סטחוב מספרת לנו בכאב בריאיון. "אני בדרך כלל קמה מוקדם, אבל באותה שבת לא קמתי. התעוררתי מאזעקות של צבע אדום בשש וחצי, שפשוט לא פסקו. אני בדרך כלל יוצאת להליכה בבקרים, והפעם החלטתי לוותר. מזל שעשיתי זאת, כי מאוחר יותר התברר לי כי במסלול ההליכה שלי בעיר התפרשו מחבלים".

מזל אדיר. מה עשית במקום ההליכה?
"הדלקתי חדשות, התחילו לדבר שמשהו קורה בשדרות ושיש מחבלים, זה היה כמו סרט רע. 23 שנים אני בשדרות, וזו פעם ראשונה שדבר בסדר גודל כזה קורה. חשבתי שמדובר בטפטוף נוסף של קסאמים וזה יעבור, ורק אז הבנתי שהתמונה הרבה יותר שחורה".

ריטה סטחוב | צילום: יח"צ

"המחבלים היו באזור שלי", סטחוב ממשיכה, ונשמעת מלאת רעד כשהיא משחזרת את אותו היום. "אני גרה לבד, ומאחורי הבית שלי הייתה שורה של בתי קרקע שעל כולם השתלטו מחבלים. אני הייתי בגינה, ועבר טנדר עם מחבלים מולי, אז הסתתרתי מאחורי שיח. לא היה חשמל, אני גרה בבית קרקע אז ממש חששתי, לבד, זה לא היה סימפטי. לקח לכוחות שלנו זמן לתפוס את המחבלים, באותם ימים ראשונים הם הסתובבו בשכונה וזה היה פשוט מפחיד".

במשך כמה ימים הסתתרה סטחוב בממ"ד שבביתה, ובמזל לא חדרו אליו המחבלים. בשלב מסוים שמעה שראש העיר דיווח שמתחילים לפנות את שדרות, ועל כולם להתפנות מביתם. לה היה ברור שהיא לא עוזבת: "אמרו שאנשי צבא יעברו בית בית ויבדקו מי נשאר", היא מספרת, "אבל לי היה ברור שאני נשארת. זה הבית שלי, זה המקום שאני גרה בו, שאני עובדת בו, כאן אני מרגישה בטוחה".

>> "לפעמים בא לי לצרוח מצער. כל העתיד של הדר היה לפניה"

איך את מרגישה בטוחה על אף שאת יודעת שחדרו מחבלים ליד הבית שלך?
"תראי, במזל יחסי מכל הסיפור – שדרות היא עיר שאומנם חדרו אליה מחבלים, אבל לא שרפו פה את העיר כמו בנחל עוז, כפר עזה וכו'. זה נותר מקום שעוד אפשר לחיות בו. אני מרגישה מאוד בטוחה במקום העבודה שלי ובבית שלי, יש ממ"דים, ואישית אני מרגישה הכי טוב בסביבה מוכרת. אני גם יודעת שאני יותר פעילה כשאני בעשייה, ושיגע אותי שאם אתפנה לא אעשה כלום. ידעתי שאתרום יותר אם אשאר. יש עובדים במפעל מנתיבות, מאשקלון, אם הם מגיעים – שאני לא אגיע? בשבוע ראשון היה ממש קשה, השיחות היו רק על זה ותחושת הפחד הורגשה, אבל חשוב לי לתת את הדוגמה האישית לעובדים, שיגיעו וישפיעו, לתת מעצמי מה שיכולה".

>> הוליווד לצידנו: הכוכבות שתקפו את ישראל – ופוטרו בתגובה

״כולנו בטראומה, אבל אני לא גיבורה שבחרתי להישאר. כאן אני מגנה על עצמי, ממשיכה להניע את הכלכלה ואת המשק בעבודה שלי, זו הלחימה שלי"

סטחוב, גרושה ואם לבן שכבר לא גר עמה בבית, סירבה להקשיב לבנה כשביקר אותה ועודד אותה להתפנות: "הוא התעקש שאצא, אבל בסוף הבין גם הוא שלא מתווכחים עם אמא. אז הוא היה מגיע אליי בסופי השבוע, מחבק אותי כמה שעות, מארגן לי את הממ"ד מחדש ומסדר אותו, וזהו. כן, כולנו בטראומה, אבל אני לא גיבורה שבחרתי להישאר. כאן אני מגנה על עצמי, ממשיכה להניע את הכלכלה ואת המשק בעבודה שלי, זו הלחימה שלי".

העשייה שלך מחזיקה אותך?
"מה אם לא היא. העשייה היא בעיניי הדרך הכי טובה לצאת מהדיכאון. בן אדם חייב לעשות משהו, להביא תועלת, להגיע למקום – להיות נחוץ. זה עוזר לנפש ומחזק את מקום העבודה. ביטחון תעסוקתי חשוב לא פחות, כי חובתנו לחזק את הכלכלה. חגגתי יום הולדת ב-20 לאוקטובר, לא הרבה אחרי שכל זה התחיל, וכששדרות די נצורה וריקה, המפעל שלי לא שכח אותי והביא לי שליח עם פרחים, שהגיע חמוש. איזו מציאות. אז אם הבית שלי לא שכח, שאני אשכח אותו? חוץ מזה, אם הם עשו לנו את הגרוע מכל – רצו שנמות, שלא נהיה כאן, הניצחון הכי גדול שלי זה שנשארתי בחיים, בבית, ושאני יוצאת כל יום 'כרגיל' להמשיך את שגרת יומי".