רוצה תינוק

נורית רוצה תינוק, אך מפחדת: האם היא תוכל לטפל בו
לעולם לא אשכח את אותו לילה, לפני שמונה חודשים, כאשר מאיה, האחיינית שלי, נולדה. אחותי טלפנה אלינו ובהתרגשות אמרה שזהו זה, הלילה היא תלד, לאחר תשעה חודשי ציפייה, תהיה לי סוף סוף אחיינית. יש לי רק אחות גדולה, אז עד אותו לילה לא חוויתי תחושה של הגעת תינוק חדש למשפחה. אתם בטח מנחשים שלא ישנתי כלל. ההורים שלי נסעו לבית החולים ואני נשארתי בבית, מחכה לשמוע שהאחיינית נולדה ושאחותי בסדר. בשעה ארבע לפנות בוקר הגיע הטלפון המיוחל, והתבשרתי שמאיה נולדה. כבר למחרת הלכתי לבית החולים ובפעם הראשונה ראיתי אותה – תינוקת מקסימה ויפייפיה שהתאהבתי בה כבר מהרגע הראשון.
אבל עד מהרה הצטרפה לכל ההתלהבות הזו תחושה נוספת, תחושה קלושה של פחד. פתאום ראיתי איך כל המשפחה מתייצבת לעזרת ההורים הטריים, ואני מצאתי את עצמי קצת בצד. לא הייתי בטוחה איך אוכל לעזור במצבי, שכן להרים אותה ברור שאני לא יכולה, ולכן גם ברור שאני לא יכולה לשְמַרְטֵף או להשגיח עליה אפילו לזמן קצר.
פחדתי, אבל רציתי להיות עם מאיה. רציתי לעזור ולהשתתף בגידולה ועם זאת כל הזמן אותו פחד – מה אעשה אם יקרה משהו. בעיקר פחדתי שהיא תבכה, ואני לא אוכל אפילו להרים אותה. פחדתי שתיפול ואהיה חסרת ישע. ובעיקר פחדתי שמאיה תרצה את אמא שלה.
עם הזמן מצאתי את עצמי עוזרת אך בזהירות, בעיקר שיחקתי עם מאיה וגם אז, רק כשמישהו נוסף נמצא איתי. עם הזמן ראיתי שאני כן עוזרת. התחלתי להחזיק אותה בישיבה, להיות לצידה על השטיח ולשחק איתה ואפילו פעם נתתי לה לשתות מים, כשאבי החזיק אותה. זה פשוט נפלא ואני נהנית מכל רגע. היא כזו מקסימה, מדהים לחשוב שרק לפני שנתיים וחצי מאיה לא היתה קיימת בחיי.
אבל היו גם מקרים אחרים. מאיה, כמו רוב התינוקות, אוהבת להיות בתנועה ועל הידיים. בזה, כמובן, אני לא יכולה לעזור. הרבה פעמים נשארתי איתה לבד באותו חדר, והיא התחילה לבכות ולהושיט את ידיה הקטנות. במקרים האלו חשתי את חוסר האונים הגדול ביותר, והייתי חייבת להזעיק במהרה מישהו קרוב, ולראות אותו מרים ומרגיע אותה. אומרים לי שבעתיד היא כבר תזחל חופשי ותתחיל גם לעמוד, ואז יקטן הצורך להחזיק אותה. אני מחכה כל כך לרגע הזה, אבל בינתיים אני רואה את כולם מרימים אותה, חוץ ממני.
עכשיו היא כבר בת שנתיים וחצי, ואני כבר משחקת איתה הרבה. אני אפילו כותבת לה סיפורים על הנסיכה מאיה. ועדיין, אני חוששת לשמור עליה בעצמי, שמא תיפול או תבכה, אך אני בטוחה שבשלב מאוחר יותר גם פחד זה יעלם מעצמו.
בינתיים, מאיה היא ילדה מקסימה. היא לא הגיעה עדיין לשלב השאלות, ואני קצת חוששת מהשלב הזה. אולי אני טועה. אולי בגלל שמאיה רגילה אלי ולמצבי לא יהיו לה שאלות מיוחדות בנושא. אך אם כן, אסביר לה בכנות שיש לי בעיה רפואית. כאשר היא תגדל אני עוד אשב לידה ואסביר הכל.
להיות אמא
בעקבות מאיה התחלתי לחשוב הרבה על מה יהיה אם וכשאני אהיה אמא. תינוק תמיד נראה לי מעין פנטזיה, משהו שאני כמהה לו מאוד. בעבר זה היה רק שעשוע, אך כעת אני כבר בת 29 ובתחילת קשר רציני, והעניין נראה פתאום קרוב בהרבה. אני, כזכור, חולה במחלה גנטית בשם דאוטונומיה משפחתית, שעוברת בתורשה. "למזלי" המחלה עוברת רק אצל אשכנזים, ועוברת הלאה רק אם הגן הפגוע נמצא אצל שני ההורים. אני מאמינה, אם כך, שכבר בבדיקות מוקדמות ניתן יהיה לוודא אם התינוק ילקה גם הוא במחלה.
דאוטונומיה משפחתית פוגעת במערכת העצבים, וכתוצאה מכך יש לי חוסר איזון בשיווי המשקל, הגורם באופן שכיח לסחרחורות ובחילות, יובש בעיניים, עקמת בגב וקושי בבליעה. עם תופעות כאלו הן היריון והן גידול של ילד נראים דברים קשים מאוד להשגה.
אני רואה את אחותי עם מאיה ואני כה רוצה את זה. רוצה מישהו שיאהב אותי, ואני אהיה שם בשבילו לכל החיים; רוצה שיהיה לי מישהו לפנק אותו ולחבק אותו. בכלל, אני רוצה משפחה; לדעת שנתתי חיים למישהו, שהוא, אני ובעלי מהווים יחידה בלתי נפרדת; לראות איך ממני ומבעלי מתהווה משפחה קטנה, כמו שאני רואה עכשיו אצל אחותי. זה דבר מקסים ואני רוצה אותו. רוצה כל-כך, רוצה ומפחדת שאכשל, שלא אהיה אמא טובה ושאגרום עוד נזק לבני. מובן שאני גם חוששת מהשאלות שלו: למה אני ככה? מה יהיה איתו? האם המחלה הזו תעבור הלאה?
אצלי הלידה בטוח תהיה בניתוח קיסרי. זו לא בעיה. כבר עברתי מספיק ניתוחים, ואני לא חוששת. מה שבאמת מלחיץ ומטריד אותי זה איך אני אתפקד בתור אמא. איך אני אטפל בבת שלי, אם אפילו לא אוכל להרים אותה? האם אני אוכל להניק אותה? להשגיח עליה? להחליף לה חיתול?
אני לא יודעת את התשובות לכל השאלות האלו. אולי אצטרך עזרה תמידית מההורים, מבעלי ואולי אפילו מעובדת זרה. אבל כשאני רואה את מאיה עם אחותי אני יודעת שזה מה שאני רוצה, רוצה ומפחדת. מובן שקודם אני צריכה להכיר מישהו (ויכול להיות שכבר הכרתי) ולהתחתן. האמת היא שאפילו שקלתי פעם להיות אם חד הורית, אך זה סתם רעיון לא רלוונטי.
אולי בעתיד דברים ישתנו, אני אומרת לעצמי. מי יודע מה יהיה עד שאני אהיה אמא. אולי אפילו המחלה תיפתר?
נורית חולה בדסאוטונומיה משפחתית, מחלה שפוגעת במערכת העצבים. הטור שלה, שמתאר אתהחיים עם המחלה, מתפרסם בכל יום חמישי ב-IFeel