להתראות נעורים: מותו הטראגי של רוב ריינר חורר לנו את לב

כאילו העולם לא הזוי, מטורלל ואלים מספיק, הבוקר (שני) התעוררנו לידיעה מצמררת ומכאיבה – הבמאי והשחקן האהוב רוב ריינר (78) ואשתו מישל סינגר (68) נמצאו ללא רוח חיים בביתם בלוס אנג'לס, כשעל גופותיהם סימני דקירה. החשוד ברצח הוא לא אחר מבנם האמצעי, ניק ריינר (32).

ריינר, יליד ניו יורק, גדל למשפחה יהודית בברונקס. אביו, קרל ריינר, היה שחקן, במאי, קומיקאי, תסריטאי וסופר. ריינר הבן לא נפל רחוק מעץ התפוחים המשפחתי, וגדל להיות אחד האנשים המתוקים והמוכשרים בהוליווד, ומי שאחראי לכמה מהסרטים המיתולוגיים של שנות השמונים – הודות לשילוב בין מקוריות, תחכום, הומור, שנינות וערימות של רגש גולמי נטול קיטש. אגב, ריינר המשיך להפציע לא מעט על המסך כשחקן, בקולנוע (מ"נדודי שינה בסיאטל" ועד "הזאב מוול סטריט") ובטלוויזיה ("מהכל נשאר במשפחה" ועד "הבחורה החדשה").

>> גם "הנסיכה הקסומה" פה: 13 סרטים שיעשו לכן טוב על הנשמה
>> מיכל בת אדם חוזרת: "חשבו שלא אוכל לעשות עוד סרטים"
>> גולדי הון חוגגת 80 – ועפה על החיים

סרטיו המוקדמים נחשבים לנכסים תרבותיים ולאבני דרך במסע ההתבגרות של ילדי דור ה-X ודור ה-Y, לפני ההתפכחות המואצת והכואבת שהגיעה עם המעבר החד מהעולם הישן והנאיבי לעולם החדש והקיצוני שאנחנו חיות בו כיום. הקסם שלהם נשמר גם אחרי 40 שנה, והאפקט הרגשי שלהם על הלב נחוץ מאי פעם. היה שלום רוב ריינר, ותודה על הסרטים הללו. הנה ארבעה שנחקקו לנו בלב לנצח.

רומן על בטוח (1985)

סרטו השני של ריינר כבמאי הוא אחת הפנינים החבויות ברזומה העשיר שלו. הרבה לפני שגל הקומדיות הרומנטיות הציף את הקולנוע, הגיע "רומן על בטוח" – סרט מסע קטן ומדויק, שבו ריינר הוכיח שהוא יודע לזהות זהב רגשי גם מתחת לשכבות של ציניות סטודנטיאלית.

וולטר "גיב" גיבסון (ג'ון קיוזאק בתחילת דרכו), סטודנט שלא ממש הולך לו עם המין השני, יוצא למסע טרמפים ברחבי ארצות הברית כדי לפגוש "רומן על בטוח" – בחורה קליפורנית מהממת שחברו הדוש מהתיכון הבטיח לו שהיא זמינה, ישירה ולא תעשה עניין, או חלילה תצפה ממנו לפתח רגשות (ניקולט שרידן, הידועה גם כפייג' מ"נוטס לנדינג" ואידי מ"עקרות בית נואשות"). בדרך הוא נתקע עם אליסון (דפני זוניגה, לנצח ג'ו מ"מלרוז פלייס"), סטודנטית קונטרול-פריק, חדה וסרקסטית, שנוסעת באותה דרך בשביל לפגוש את החבר שלה – והשניים לא ממש באים אחד לשנייה בטוב. הסוף אמנם צפוי, אבל הדרך לשם רצופה בכתיבה חכמה ובימוי רגיש וחף מקלישאות.

יותר מכל, הסרט הזה מסמן את המעבר של ריינר מהקולנוע הקומי הסאטירי (המוקומנטרי המוזיקלי האדיר "ספיינל טאפ") לקולנוע אנושי ומפוכח, שמבין את הבלבול הרגשי והמבוכה שכרוכים במסע ההתבגרות – לפני שהוא ילטש את זה בגדול עם "כשהארי פגש את סאלי".

אני והחבר'ה (1986)

סרטו השלישי של רוב ריינר כבמאי הפך לסרט קאלט, ומככב עד היום בפנתיאון סרטי ההתבגרות של כל הזמנים. "אני והחבר'ה", המבוסס על נובלה קצרה מאת סטיבן קינג בשם "הגופה", מתאר על פני השטח מסע של ארבעה ילדים שיוצאים לחפש גופה ביער – אבל בפועל, מדובר ביצירה מהפנטת על חברות, מוות, בושה, פגיעות וגבריות בחיתוליה.

הצפייה בסרט היום מעלה גם כאב נוסטלגי מהול בטרגדיה: על המסך – חבורה של שחקנים צעירים ובלתי נשכחים. מחוץ לו – מציאות הוליוודית קשה ומפורקת. ריבר פיניקס, שגילם את כריס הסגור והפצוע, מת ממנת יתר בגיל 23 מחוץ למועדון ה-Viper Room בלוס אנג'לס. קורי פלדמן, שגילם את טדי הבלתי צפוי, חשף בבגרותו שנאנס בילדותו על ידי בכיר בתעשייה. מה שהופך את הסצנות הרגשיות ביניהם, שבנויות בדיוק כירורגי, לעוד יותר מצמררות בדיעבד.

לצדם מופיעים גם ג'ון קיוזאק (בתפקיד אחיו המנוח של גורדי, הגיבור הראשי) – ששיתף פעולה עם ריינר שנה קודם לכן ב"רומן על בטוח", וקיפר סאתרלנד, כאנטגוניסט האימתני שכולו גבריות רעילה. הכוח האמיתי של הסרט הזה טמון בדיאלוגים המעולים, באינטימיות החשופה, ובאופן שבו ריינר תופס את הרגעים הקטנים ביותר – סיגריה גנובה, בדיחה טיפשית, שיחה בחושך – וחורט אותם לנצח בנשמה. מה שנקרא – כאבי גדילה.

הנסיכה הקסומה (1987)

במבט ראשון, "הנסיכה הקסומה" נשמע כמו גרסת לייב-אקשן לנסיכת דיסני במצוקה – אבל בפועל מדובר באחת ההפתעות הקולנועיות הכי חכמות, מצחיקות, רגשיות ומצוטטות בתולדות הז'אנר.

הסרט בנוי כסיפור בתוך סיפור: פרד סבאג' (רגע לפני שיככב ב"שנות הקסם") מגלם ילד חולה ששוכב במיטה, בזמן שסבו מספר לו סיפור. רובין רייט (טרום "פורסט גאמפ" והרבה לפני עידן קלייר אנדרווד ב"בית הקלפים") מגלמת את באטרקאפ, הנסיכה היפה והעקשנית. קרי אלווס (שעשה קאמבק לרגע בעונה השלישית של "דברים מוזרים") הוא ווסטלי, האהוב שלה – נער חווה יפה תואר שהפך לימים לשודד ים עם לב זהב וכישורי סיף מרשימים. מנדי פטנקין (סול מ"הומלנד" בשבילכן) גונב את ההצגה כאיניגו מונטויה – לוחם ספרדי שנמצא במסע נקמה נצחי על מותו של אביו, שייזכר לעד בזכות המשפט: "Hello, my name is Inigo Montoya. You killed my father. Prepare to die". יש כאן גם נבלים, כמובן, כי אי אפשר בלי – אבל אפילו בהם יצק ריינר קסם.

ריינר פיצח כאן נוסחה בלתי אפשרית: סרט שהוא גם פארודיה וגם מחווה, גם סאטירי וגם רומנטי, גם קומי וגם מרגש על אמת. סרט שמתאים לילדים, אבל נוגע באמת בלב רק כשמבינים מה איבדנו מאז. וכמו כל אגדה טובה – הוא תמיד שם, לחזור אליו, מתחת לפוך, עם שוקו חם וחשק לגעגועים.

כשהארי פגש את סאלי (1989)

לא פעם השוו את הסרט הזה ל"הרומן שלי עם אנני" של וודי אלן, רק בגרסת האייטיז. בפועל, "כשהארי פגש את סאלי" הוא הרבה יותר מזה. הוא שואל את שאלת מיליון הדולר של עולם היחסים – האם גברים ונשים יכולים להיות רק חברים, בלי להתאהב בסוף? התשובה אינה חד-משמעית, וזה חלק מהיופי של הסרט. אבל מה שבטוח הוא שהסוגייה הזו, שמתפרשת על גבי דיאלוגים מבריקים של נורה אפרון ובימוי נפלא של רוב ריינר, הפכה את הסרט הזה לאמ-אמא של הקאלט.

בילי קריסטל ומג ראיין מגלמים שני ניו-יורקים אינטלקטואלים שנפגשים בצמתים שונים בחייהם, ומנהלים מערכת יחסים אפלטונית. השניים מסרבים להיכנס למיטה בשביל לא להרוס את יחסיהם, ובסוף נשברים ועושים את זה בכל זאת. הסצנה הזכורה ביותר (ואחת המפורסמות בתולדות הקולנוע), מתרחשת בדלי היהודי של כץ בלואר איסט סייד: סאלי מוכיחה להארי שאי אפשר באמת לדעת מתי אישה מזייפת אורגזמה – ומספקת מופע בלתי נשכח של גניחות פומביות. ואז, כשהשקט חוזר, מגיע הפאנץ': "I’ll have what she’s having" (שנאמר על ידי לא אחרת מאשר אמו של ריינר).

הכימיה, הכתיבה, הדקויות הפסיכולוגיות, וההבנה העמוקה של מה שמניע (ומכאיב) במערכות יחסים – כל אלה הפכו את "כשהארי פגש את סאלי" לאבן דרך לא רק בז'אנר הרומנטי, אלא בתרבות הפופ בכלל. סרט חתרני, מצחיק, חכם ומדויק, שעד היום משמש כמדד לכל שיחה על "ידידות בין גבר לאישה". ולא, התשובה עדיין לא חד-משמעית.