ראש שקט

למראה מצחה חרוש הקמטים של עמית, חשתי כאב קל בראשי. לא ממש הופתעתי כשעמית סיפרה שהיא סובלת בזמן האחרון מהתקפי מיגרנות. "אני יודעת שזה נפשי", היא הוסיפה. "אני מרגישה כיצד הראש מגיב לכך שאני חוזרת הביתה בימים עמוסים במיוחד".
"נכון שזה נפשי", הסכמתי אתה, "אבל מה הפירוש של כאבי ראש ומיגרנות על רקע נפשי?".
מתח היה מוכר מאוד לעמית, שעבדה בתפקיד ניהולי בחברה גדולה. באמת "היה לה הרבה על הראש".

"להיכשל זאת לא אופציה"

– "תמשיכי, בבקשה. ספרי איך את רואה את הקשר בין המיגרנות למצבך הנפשי".
"לעתים שכשאני לחוצה וצריכה להוכיח את עצמי, אני נכנסת לאווירה של מרוץ ותחרות. אני מרגישה שאסור לי להיכשל, שאני חייבת להיות בסדר, שאני חייבת להצליח".
"ועכשיו כשאת מדברת על המרוץ הזה, את שמה לב שהמצח שלך מתכווץ והכתפיים שלך עולות כלפי מעלה?".
"לא, לא שמתי לב לזה".
"נשמע שממש מפחיד אותך להיכשל", אמרתי.
"להיכשל? אני? אין סיכוי, להיכשל זאת לא אופציה".

– "מה הביא אותך לפחד מפני הכישלון? מי לא הרשה לך להיות פגיעה, לא כל כך מוצלחת לפעמים?"
חיוכה הקטן של עמית גרם לי להבין שהיא יודעת מאיפה זה מגיע.
"כבר דיברתי על זה עם חברה שהייתה בטיפול פסיכולוגי. היא אמרה שמותר לי גם לא להיות תמיד כזאת פרפקציוניסטית", ענתה.

– "אז את מבינה", אמרתי. "ומה את מרגישה עכשיו? מה קורה לך בגוף כרגע?".
"אני לא ממש מרגישה. אני מזהה רק קצת תסכול, כי אני רוצה שכאבי הראש כבר יחלפו. לפעמים בא לי לנתק אותו מהצוואר ולקחת אותו לניקוי".
"נשמע כמו ביטוי של כעס".
"כן", הודתה עמית. "יש שם כעס ותסכול. אני כועסת בעיקר על עצמי על שאינני מסוגלת להתמודד בלי לסבול".

– "מתאים לך שננסה לגעת בזה דרך הגוף, בעזרת מגע?".
הקושי של עמית לגעת ברגשותיה העמוקים, שתבטא בכיווץ מצחה, הזכיר לי את דבריו של הפסיכיאטר והפסיכותרפיסט הגופני המנוח אלכסנדר לואן. לואן נתן הרבה דוגמאות של מטופלים שסבלו ממיגרנות כתגובה גופנית לנזקקות רגשית עמוקה שלא קיבלה מקום בחייהם. מחשבה זו הביאה אותי להציע לעמית לשכב על המזרן ולנסות לתקשר עם רגשותיה דרך הגוף, החוויה, ולא דרך מילים בלבד.

עמית התמסרה לידיים ולחוויה. אילוסטרציה: ingimage

מתקשרים עם הרגשות דרך החוויה

כשישבתי מאחורי ראשה ונגעתי נגיעות קלות ועדינות במצחה ובקרקפת שלה, משהו במצח שלי התחיל להתרפות. חשתי כיצד הנשימה של עמית השתנתה. כשראיתי שעוד אוויר מצליח להיכנס, הבנתי פתאום שנשימתה עד כה הייתה קצרה ושטוחה. עור פניה של עמית התחיל להתרכך ושרירי המצח והשרירים הקטנים מסביב לעיניים התחילו להתרפות. שאלתי אותה: "אז מה עכשיו את מרגישה כעת? איפה את נמצאת?".
עמית השיבה שהיא מתחילה להתמסר לידיים שלי ושנעים לה.
"ומה עם הכעס שחשת קודם?".
"הוא התחלף במועקה בבית החזה", אמרה עמית.
"הישארי עם זה", הצעתי. "תני למועקה מקום ונשמי לשם".

המשכתי במגע עדין במצח ופתאום מראה הטום בוי הקשוח של עמית התחיל להתרכך. עיניה החלו לרעוד וראיתי רגשות חדשים שעד כה (חודשיים מתחילת העבודה המשותפת שלנו) לא עלו. עצבות וכאב התחילו להגיח. הרגשתי שקיומם חמקמק, אך האינטלקט והרציונל שלה הרפו מהגנתם ואפשר היה לראות יותר את עמית ופחות את חומות ההגנה הנפשיות שהקימה. זה היה רגע מרגש. "בואי נהיה עם זה", המשכתי. "זה מוציא ממך משהו אחר. את מרגישה?".
"כן, ואני לא אוהבת את זה", אמרה. "אני מעדיפה להיות חזקה ובשליטה. אני לא אוהבת לאבד שליטה".
"מותר לך להיות עם מה שאת מרגישה. זה בסדר".

לאט לאט, התחילה עמית להאמין לי. רגשות רוך ופגיעות התחילו להופיע בחדר הטיפולים ועם הזמן גם מחוץ לחדר. ככל שרפרטואר הרגשות של עמית התעשר, ראשה הצליח לנוח והמיגרנות החלו להקטין את אחיזתן.

הכותב הוא פסיכותרפיסט גופני באוריינטציה התייחסותית ונטורופת, מטפל פרטני, מרצה ומנחה קבוצות ומרכז התכנית לפסיכותרפיה גופנית וטרנספרסונלית במכללת רידמן – שלוחת אילת ומרצה אורח בשלוחות נוספות.
לאתר