קשר משפחתי – חלק ב'

לחלק א'»

אמא לא אוהבת את אבא

בסדנה שבה השתתפתי ביקשתי לעבוד על בעיה מסוימת. בחרתי נציגים עבור אמי, אבי, סבי וסבתי מצד אבי. בחרתי באחת המשתתפות לייצג את סבתי שהלכה לעולמה כשהייתי ילד קטן.

המשתתפת, שלא שמעה ממני דבר על סבתי, חשה באופן עז את רגשותיה. היא חשה שאינה אוהבת את סבא שלי ומעדיפה מישהו אחר במקומו. העיניים שלה לא רצו להתבונן לכיוון שלו והיא העדיפה להתבונן לכיוון אחר בו אף אדם לא עמד. המנחה ביקשה ממישהו בקהל לעמוד באותו מקום ולייצג את אותו אדם. בחוויה של המשתתפת כנציגה של סבתי, אותו אדם היה מישהו שהיא אהבה יותר מסבי.

אלה היו חדשות עבורי. בתום הסדנה צלצלתי לדודי ודודתי ושאלתי אותם אם היה לסבתא מאהב. לא היה לה מאהב, הם סיפרו לי, אך בהחלט היה לה מישהו שאותו אהבה יותר מסבי. היא הכירה אותו כבר בפולין ושם התאהבה בו, אך מסיבות שונות לא התחתנה אתו.

אחרי שעלתה לארץ כשהיא נשואה כבר לסבי, גילתה שגם אהובה עלה לארץ וחי בירושלים. מדי פעם הייתה נוסעת אליו ונפגשת אתו. לא היה להם רומן פיזי כנראה, אך תמיד כשדיברה עליו נצצו עיניה. נראה היה שתמיד הצטערה על כך שלא התחתנה אתו.

חישבו על האפקט שיש לעובדה כזו על חיי משפחה. איך יחושו הילדים שנולדים לאישה שלא לגמרי אוהבת את אביהם?



מצפון נקי והרגשת אשמה

כיצד קורה שנציג חש באופן עז כל כך אדם אחר שמעולם לא הכיר? זאת שאלה מצוינת. הלינגר אומר שאינו יודע את התשובה, אך החוויה של רבים מהמשתתפים בסדנאות מסוג זה היא דומה. כמעט כולם מצליחים לחוות את רגשותיו הפרטיים של אותו אדם ולעתים ממש יודעים עליו פרטים אינטימיים.

מתוך אלפי עמדות שכאלה אימץ הלינגר תובנות רבות. הוא מחשיב את עצמו כאמפריציסט קיצוני, כלומר אדם שנאמן רק למה שהוא רואה. את התיאוריה של קונסטלציות משפחתיות, אם ניתן לקרוא לה כך, הוא בנה לחלוטין מתוך התבוננות בעובדות שעלו בהעמדות אלו.

אחד הדברים המרתקים שהלינגר הבין הוא ההבדל בין מצפון נקי לאשמה. נושא זה תופס חלק ניכר בעבודתו של הלינגר וממשיכיו. וכך מסביר הלינגר: כולנו חיים בתוך מערכות. הצורך העיקרי שלנו בחיים בתוך מערכות הוא להרגיש שייכות אליהן. שייכות, על פי הלינגר, הוא צורך ראשוני וקיומי, צורך הישרדותי שמתחיל בצורך שלנו בהזנה. אנחנו נעשה הכל כדי להיות שייכים. לכל מערכת כזו ישנם חוקים בלתי כתובים ובלתי מודעים המכתיבים למשתייכים לה אילו דברים צריך לעשות כדי להשתייך ואילו דברים עלולים לגרום לאדם להידחות מהמערכת. הצורך שלנו להשתייך למערכת המשפחתית שלנו הוא כמובן עז ביותר.

כל עוד אנחנו שומרים על חוקי המערכת, גם הבלתי כתובים והבלתי מודעים, אנחנו חשים שהמצפון שלנו נקי. בכל פעם שאנו מעזים לחרוג או לעבור על החוקים – אנו מרגישים אשמה. הלינגר מצביע על כך שלרוב אין כל קשר בין אשמה למעשים רעים או בין מצפון נקי למעשים טובים. החוויה שלנו של אשמה ושל מצפון נקי קשורה אך ורק לחוקים הסובייקטיביים שהמערכת שבה אנו חיים מכתיבה לנו.



לבגוד בחוקי המשפחה

לדוגמא, בעבר התפרסם כי שני אחים בדואים רצחו את אחותם על רקע כבוד המשפחה. היא התרועעה עם אדם שאסור היה לה, לפי חוקי המשפחה, להתרועע אתו. אם היינו מודדים את רמת האשמה שחשה אותה בחורה כשיצאה עם אותו גבר, ברור שהייתה גבוהה בהרבה מרמת האשמה שחשו שני האחים אחרי שרצחו אותה. היא עברה על חוקי המשפחה. הם לא. למרות שהם יושבים בכלא שנים רבות, מצפונם נקי לחלוטין. מבחינתם, הם עשו את המעשה הנכון.

כדי להישאר עם מצפון נקי וכדי להמשיך להרגיש שייכות למשפחות המוצא שלנו, אנו מסכימים גם ללכת כנגד עצמנו, כנגד הבריאות שלנו, כנגד החיים שלנו. נערים ונערות בפנימיות לנוער עבריין, לדוגמא, נתפסים פעמים רבות כבעייתיים מאוד. חלקם מתמכרים לסמים, חלקן פונות לזנות, חלקם פוגעים בעצמם בדרכים שונות. האם ייתכן שבני נוער אלה שאולצו לעזוב את הבית ולחיות בפנימייה, עשו זאת מתוך אהבה ונאמנות למשפחתם? האם ייתכן שבני נוער אלה חשו שבני המשפחה שלהם אינם באמת רוצים אותם ומתוך נאמנות הם בחרו בדרך חיים שתוביל להוצאתם מהבית? האם ייתכן שמצפונם דווקא נקי יותר כשהם עוסקים בהרס עצמי או בפגיעה באחרים, כיוון שכך הם מקלים על משפחתם?

ומה בנוגע לנו עצמנו? איזה מעשים אנחנו ממשיכים לעשות כדי להשאיר את המצפון שלנו נקי? הלינגר מצא שרבים מאיתנו יעדיפו להמשיך לסבול כדי להשאיר את מצפונם נקי. במקרים רבים נעדיף לא להצליח בעסק שלנו או להרוויח מעט, אם נניח שהמחשבה המקובלת במשפחה שלנו היא שאי אפשר להשיג כסף בדרך ישרה. נתפשר על חיים עם בן או בת זוג שאיננו אוהבים, אם נניח שהמשפחה שלנו תהיה מאוימת מאוד אם נעז להיפרד. אם נעז לפרוץ דרך ולהגשים את החלומות שלנו, נבגוד במשפחה שלנו, בחוקים הבלתי כתובים שלה. אז נרגיש דחויים, לא שייכים ואשמים.

"התפתחות מלווה באשמה", אומר הלינגר. איננו יכולים לעשות שום צעד של התפתחות ללא רגשות אשמה. בכל פעם שאמא שלנו מבקשת לשתף אותנו בכעס שלה על אבא, לדוגמא, ואנו מסרבים, נרגיש אשמה. בכל פעם שנעז לצאת עם בן זוג שההורים אינם אוהבים, נרגיש אשמה. בכל פעם שיחד עם בן זוגנו החדש נבחר בדרך חינוך לילדינו השונה מזו שהורינו חינכו אותנו, נרגיש אשמה.

הלינגר מציע לכולנו להסכים להרגיש את האשמה הזו. זאת כמובן אם אנחנו רוצים להתפתח. רובנו מבוהלים מהאפשרות הזאת. אך אשמה, טוען הלינגר, היא רגש שמפתח אותנו והופך אותנו לחזקים וליציבים יותר. כשאנו חשים בתוכנו צו פנימי לעשות משהו נכון עבורנו, אפילו כזה הסותר את הכללים של המערכת שבאנו ממנה, אנחנו צריכים לקחת אחריות על הבחירות שלנו ובנוסף לכך להסכים ללכת דרך רגש האשמה. לתת לעצמנו להרגיש אותו עד תום. זה בדיוק מה שיבגר אותנו.



גישה מעוררת מחלוקת

הלינגר, בן 87, עבר כבר הרבה בחיים. במשך שנים הוא כיהן ככומר של בני שבט הזולו בדרום אפריקה. הוא למד והוכשר בפסיכואנליזה, בטיפול בשיטות כגון "Transactional Analysis" ו"Primal Therapy". הוא למד והשתלם בטיפול משפחתי, ומתוך כל אלה יצר את שיטתו.

דעותיו בנושאים שונים שנויות במחלוקת קשה. טענו כנגדו שהוא אוהד את הנאצים, שהוא שוביניסט, שהוא סמכותי מדי בטיפול, שהוא מתיימר כי שיטתו מסוגלת לרפא בעיות במפגש אחד, שעברו ככומר משפיע על גישתו ועוד ועוד, אך נראה שהוא אינו מתרגש מכל אלה.

להלינגר יש חשיבה מקורית בנושאים שונים:
הפלות: הלינגר מצא שלעתים קרובות בהעמדות שהוא עושה, הנציגים של אחים ואחיות במשפחה מתבוננים כולם לרצפה לעבר מקום אחד. לשיטתו, כאשר נציגים במשפחה מתבוננים לחלל ריק, סימן הוא שצריך להוסיף מישהו להעמדה. כאשר בדק את מי צריך להוסיף להעמדה, מצא שלעתים קרובות מדובר בעובר שהופל.

בעולם המודרני שלנו רובנו איננו עושים עניין גדול מהפלות. נראה כי נשים רבות שעברו הפלה מתוך בחירה ושלא מתוך בחירה, אינן חושבות שלהפלה כזו עלולה להיות השפעה על חיי המשפחה. הלינגר טוען שבמקרים רבים, במיוחד כאשר לא ניתן לתינוק המיועד מקום בליבם של הוריו, כל בני המשפחה ירגישו את חסרונו בלי להבין מה חסר להם. הלינגר אף טוען שיש סכנה שהפלה כזו, אם לא יינתן לה מקום בליבם של ההורים, עלולה להביא לגירושין של ההורים בשלב מאוחר יותר.

אימוץ: כיום מקובל לראות באימוץ מעשה נאצל שמציל ומסייע גם להורים ערירים וגם לילד חסר משפחה. הלינגר טוען אחרת. מתוך התבוננות בהעמדות רבות הוא מצא שאימוץ יכול לעבוד רק כאשר ההורים המאמצים עושים זאת לא מתוך הצורך שלהם לגדל ילד, אלא מתוך זיהוי אמיתי בצורך של הילד. כאשר הורים מאמצים ילד מתוך תקווה שהילד ימלא את החסך שלהם, האימוץ נועד לכישלון ובמקרים רבים הוא יפרק את המשפחה. הלינגר טוען שאימוץ כזה מקורו בחוסר המוכנות של הורים אלה לקבל על עצמם את גורלם.

קורבנות הנאצים: בהעמדות של ניצולי שואה וקורבנות אחרים של הנאצים, מציע הלינגר "התרה" שעלולה להיראות לרבים מאיתנו כבעייתית ביותר. הלינגר מציע לנציגו של הקורבן להתבונן ברוצח בגובה העיניים כשווה ולהכיר בהדדיות זה בגורלו של זה. לגישתו, עלינו להכיר בכך שכולנו כפופים לכוח גדול מאיתנו שאיננו יכולים להבין את מניעיו ופעולתו.

אני משאיר לכם הקוראים לשפוט את האמירות הללו, אך מבקש להציע שתצטרפו לסדנה או שתיים לפני כן. תיאור השיטה במילים רחוק ממה שבאמת מתרחש בסדנה כזו. החוויות הרגשיות שעוברים המשתתפים בסדנאות כאלה הן עזות. רבים מהם מוצאים אותן, וביניהם גם אני, כמשנות חיים. לא פחות.

 

מתוך: מגזין חיים אחרים

לעשיית מנוי, לקבלת גיליון מתנה