צליל מכוון

משחר ההיסטוריה ניסו מוסיקאים "לדבר" עם ועל אלוהים באמצעות הכישרון הייחודי שבו חנן אותם הטבע. מוסיקה היא שירת הלב, האמנות הפנימית והמופשטת ביותר שקיימת בעולמנו. לכאורה, מוסיקה היא המדיום המושלם לבטא את הדבר הערטילאי כל כך שמשותף לבני תרבויות כל העולם – החיפוש הנצחי של האדם אחר שורשו, כמיהתו האין סופית לקשר עם הכוח העליון שמניע את עולמנו.

אך נשאלת השאלה מדוע, למרות העניין המשותף באותו כוח עליון והרצון העז להכיר אותו ולהתחבר אליו, המסרים של כל אחת מהיצירות שנכתבו בנושא שונים כל כך זה מזה?  

סימפוניה קוסמית מדהימה

הראשונים שניסו לבטא בצלילים את משיכתם אל ה"עולם שמעבר", היו כנראה בני השבטים של תרבויות מזרח אסיה, אמריקה ואפריקה. המחול והמוסיקה היוו את האמצעי המרכזי שלהם להתעלות מעל להרגשת גופם ולהתחבר לטבע הסובב אותם.

לעומת זאת, בתרבות יוון העתיקה נחשבה המוסיקה לחוכמה שכל פילוסוף מכובד חייב היה להתהדר בה. עבור פיתגורס, למשל, היתה המוסיקה כלי לביטוי ולגילוי החוקיות המתמטית של היקום. על פי התיאוריה המפורסמת שלו, לכל תנועת כוכב יש צליל משלה, ולפיה כל הכוכבים מנגנים ביחד סימפוניה קוסמית מדהימה, שמביאה את המאזין לה להרגשת הרמוניה ושלמות.

אצל יוהן סבסטיאן באך, נציגה האמנותי הבולט ביותר של תקופת הבארוק, היו המוסיקה והדת שלובות זו בזו ללא הפרד. למעשה, ניתן לומר שבאך ראה עצמו כשליח וכמשרת של הכנסייה הנוצרית. רוב יצירותיו של המלחין והמבצע הגרמני הדגול הוקדשו לאלוהים, ורבים הכתירו את המוסיקה שלו כ"נשגבת", ואפילו כ"אלוהית".

כ-100 שנים מאוחר יותר, עם בוא התקופה הרומנטית, חל מהפך מהותי בעולם המוסיקה. הדגש הושם על מרכזיות היוצר – האינדיבידואל – וממנו נולד גם רעיון ה"גאון המוסיקלי", דמות שמצליחה לממש את מלוא הפוטנציאל הרגשי והיצירתי שגלום בה.

היטיב מכולם לבטא זאת המלחין לודוויג ואן בטהובן, שהתרשם מאוד מהאידיאלים של עידן ההארה והרומנטיקה באירופה של המאה ה-19. ביצירותיו הוא גילה ביטחון מוחלט בכוחו של האדם להתגבר על קשיי החיים, מבלי להזדקק לעזרתו של האל, כפי שהוא עצמו התמודד עם איבוד חוש השמיעה בשיא פוריותו המוסיקלית.

וכך, במקביל למהפכה התעשייתית ולגל הלאומיות הגואה באירופה, החלה להיעלם בהדרגה גם ההתייחסות לכוח העליון ביצירה המוסיקלית. את מקומו של האל תפס האדם האינדיבידואל, והדבר התבטא בין השאר גם בהפיכת המוסיקה מכלי ביטוי אינסטרומנטלי ברובו, למדיום של "פזמונים", שבו המילים לא פחות חשובות מהמוסיקה עצמה.



אין אלוהים

עם פריחתו של ז'אנר הרוק הפופולרי לקראת אמצע המאה ה-20, החלו להישמע קולות ברורים של ייאוש ממושג האלוהות, שאחראי כביכול לכל הצרות בחיינו. כך, למשל, בתחילת שנות השבעים קבע ג'ון לנון נחרצות כי "אלוהים הוא קונספט, שבעזרתו אנחנו מודדים את הכאב שלנו". לעומת קודמיו, טען לנון ש"אלוהים" הוא המצאה אכזרית, שנובעת מהמקומות האפלים ביותר של המהות האנושית. מבחינתו, אין צודק ממנו – מחד גיסא, חלום הפרחים האוטופי קרס לנגד עיניו, ומאידך גיסא אלפי אנשים קיפחו את חייהם במלחמת שווא בדרום-מזרח אסיה. אין דין ואין דיין ואיש הישר בעיניו יעשה.

את תהליך האפיקורסיות שהחל לנון הביאה להקת "R.E.M" האמריקאית לשלב חדש, כאשר בתחילת שנות ה-90 כבשה את העולם עם הלהיט הענקי "מאבד את דתי" ("Losing my religion"). "זה אני בפינה, זה אני תחת אור הזרקורים, מאבד את דתי…", שר בכאב מייקל סטייפ, סולן הלהקה, על הבלבול ועל חוסר השליטה במציאות חייו. ובכל זאת, מבחינתו "אין אני והוא יכולים לדור במקום אחד" – זה או הוא או אלוהים. בדומה ללנון, העדיף סטייפ לפתור את בעיותיו בכוחותיו עצמו מבלי לפנות לעזרתו של מישהו או משהו שנמצא מחוץ לו.

אלוהים הוא די. ג'יי

לצד עליית קרנה של מוסיקת המועדונים האלקטרונית באמצע שנות התשעים ושינוי הפורמט המוכר – מלהקה בת מספר חברים לדי.ג'יי, אדם בודד ששולט מוסיקלית ונפשית במצבור עצום של אנשים בזמן נתון – גם אלוהים שינה את צורתו והפך לתקליטן.

"זאת הכנסייה שלי, כאן אני מרפא את הכאב שלי, הערב, אלוהים הוא הדי.ג'יי", שרה להקת "Faithless" הבריטית, בעלת השם הכה סמלי, ובכך סתמה את הגולל על ציור הדמות של "הסבא הטוב שיושב במרומים". במילים אחרות, אלוהים אכן נמצא מולי, ובאמצעות שימוש במעט עזרים כימיים, אני יכול להרגיש אותו ואת המוסיקה שהוא מנגן אפילו טוב יותר.

להקת "U2" היטיבה לסכם את הרגשת הכמיהה האין סופית של האדם אל הכוח העליון, במילים: "טיפסתי על ההר הגבוה ביותר, רצתי לאורך השדות, רק כדי להיות אתך – אך עדיין לא מצאתי את שאחפש…" ("I still haven't found what I'm looking for").



שירת העולמות

רבים רוצים לפגוש את אלוהים, אבל חלקם הגדול עדיין מחפשים את הדרך. מה גדולה תהיה שמחתם, אם יגלו להפתעתם שלצד המוסיקה שעוסקת בחיפוש אחר הכוח העליון, קיימת גם מוסיקה שנכתבה מעברה השני של המציאות, מתוך הכרת הכוח העליון – מוסיקה קבלית.

בהשראת רגש פנימי עמוק שנובע מתוך הקשר הממשי שלהם עם הכוח העליון, כתבו המקובלים – האנשים שגילו את הרובד הנסתר של המציאות – שירים וניגונים מיוחדים. נעימות אלו נכתבו ממקום שבו אין מילים, רק רגש טהור. וכפי שלא ניתן להסביר לאדם חסר ניסיון אהבה מהי, כך מתפרץ הניגון, ללא מילים, מתוך לבו של המקובל כמו נהר שעולה על גדותיו. הרי מה יכול להיות מקור השראה גבוה יותר מאשר הכרת אותו הכוח שנותן חיים למציאות כולה?  

שיחה מנשמה לנשמה

אולם המוסיקה הקבלית לא נועדה רק כדי להעביר את התפעלותו של המקובל מהקשר שלו עם הכוח השלם, האוהב, שמפעיל את מציאות חיינו מאחורי הקלעים. באמצעות השירים והניגונים שכתבו, קיוו המקובלים שנוכל גם אנחנו להתחיל להרגיש את העולם הרוחני.

בניגוד למוסיקה שנכתבת מתוך תחושה של חיפוש וחיסרון, כתבו המקובלים את ניגוניהם מתוך הרגשת השלמות והקשר ההדדי העמוק ששורה בין הנשמות בעולם הרוחני, ולשם הם מעוניינים לקחת גם אותנו. אדם שמאזין למוסיקה הקבלית יכול להרגיש במשהו את השלמות הזו, להזדהות איתה ולהימשך אליה. בדרך זו יכול המקובל לדלג על המחסום השכלי וההכרתי שעומד בינו ובין האדם בעולם הזה, להעביר לו חלק מהרגשות "העולם הבא" שהוא חווה, וכמו לשוחח אתו מנשמה לנשמה.



איך זה עובד?

על-ידי האזנה למוסיקה הקבלית, מעורר המאזין על עצמו את פעולת הכוח הרוחני שאותו מכנים המקובלים "אור מקיף". ה"אור" הזה, לא דומה לאור של פלורוסנט או לאור השמש בשדה הפתוח – זהו כוח רוחני שקיים פוטנציאלית בפנימיותו של כל אדם, ועוזר לאדם "לפתוח" את נשמתו ולגלות בעזרתה את המרחבים האינסופיים של העולם הרוחני.

בכל פעם שאנו מאזינים למוסיקה שנכתבה מתוך השגה רוחנית ממשית, צלילי הניגון כמו פורטים על מיתרי הנשמה שלנו, מכוונים ומכיילים אותו להרגשת העולם העליון – עולם אמתי שבו אנו נמצאים באיחוד שלם ונצחי עם הבורא.

ליאור גור. דוא"ל:  lior_g@kab.co.il

 

מתוך מגזין: קבלה לעם