ציירי לך כבשה

"אני לא יודעת לצייר" היה בערך המשפט הראשון שאמרתי לורדה סרוק, מטפלת באמנות פלסטית ומרצה במסלול למטפלים באמנות חזותית בשלוחת אוניברסיטת לסלי בנתניה. זמן קצר אחר כך, מצאתי את עצמי אוחזת בלהט בטושים, בעפרונות ובצבעי פנדה וגואש בשלל צבעי הקשת, משרטטת קווים, מעגלים, שוזרת פרחים ומפריחה לבבות.

רבים מהפונים לטיפול באמנות חזותית (פלסטית) מוטרדים מכך שייתבקשו לצייר, אבל לחשש הזה אין כל הצדקה. המטופל לא מצייר ציורים ריאליסטיים, כלומר את מה שהוא רואה, אלא את מה שהוא חש. הוא, למשל, לא מצייר דיוקן של אמא שלו, אלא מנסה, דרך הציור ושאר הכלים שעומדים לרשותו בטיפול, להעביר את התחושה של "אמא".

"כל אחד יכול לצייר", פוסקת ורדה. "הציור הוא יכולת המשלבת אלמנטים מוטוריים, קוגניטיביים ורגשיים, וכבר בסביבות גיל שנה-שנה וחצי, כשתינוקות מסוגלים לאחוז בידיהם צבעים, הם מתחילים לשרבט. בגיל הילדות המוקדמת הם מציירים מתוך למידה סנסומוטורית. בגיל שמונה-תשע הם כבר לא מציירים מתוך עצמם, אלא מתחילים לצייר את מה שהם רואים בסביבתם, ואז, אם הם לא מוכשרים במיוחד, ואם אין אף אחד שאומר להם שזה בסדר בכל זאת, הם מפסיקים לצייר. אנשים חושבים שילדים יכולים לצייר ומבוגרים לא, אבל הם טועים. ציור הוא שפה של התת מודע, שאינה חולפת בגיל מסוים, ובעצם כל אחד יכול להביע רגשות ותכנים פנימיים באמצעות ציור ורישום".

גשטלט

טיפול באמנויות הוא שם כולל לשימוש בתהליכי יצירה והבעה בתחום האמנויות, לצורך טיפול בבעיות ובמצוקות נפשיות שונות. השיטה מטפלת בבעיות שבהן נוהגת לטפל הפסיכולוגיה. טיפול באמנויות כולל טיפול באמנות חזותית (פלסטית), טיפול באמצעות מוזיקה, תנועה ומחול, דרמה, פסיכודרמה וביבליותרפיה (טיפול בעזרת טקסטים ספרותיים).

אחת התיאוריות שעוזרות להבין את שיטת התרפיה באמנויות היא גישת הגשטלט ("תבנית" בגרמנית), שפותחה לפני 40 שנה על ידי ד"ר פריץ פרלנס, ומדברת על סכמות שלפיהן פועל האדם. ביסוד התפישה עומדת האמונה שהאדם הוא יצור שלם ומלא, המורכב מחלקי אישיות שונים, בדומה לפאזל. תומכי הגשטלט מאמינים שלאדם יש זכות בחירה. הוא האחראי על חייו והוא השולט בהם. טיפול באמצעות אמנויות מיועד בין היתר להחזיר לאדם את השליטה על חייו. באמצעות שיטה זו אפשר לתפוס "רגע" פנימי, על ידי העברתו לחומר פלסטי, ויצירת מעין חתיכה מה"פאזל" הפנימי שיוצר את התבנית. מתוך התבוננות בפורמט המוחשי של הרגע, ניתן ללמוד על המבנה הרגשי ולנסות לשנות אותו.

קדימה, לעבודה

חדר הטיפולים רחב הידיים של ורדה מזכיר כיתת גן (אבל עם כיסאות מאוד גדולים). במדפים שסביב ומעל לשולחן הענק שבמרכז החדר מונחים בריסטולים, עפרונות וצבעים מסוגים שונים, מספריים, דבק, פלסטלינה, מכחולים, תבניות ביצים והמון ניירות. המראה הכללי יוצר תחושה של נינוחות, ונדמה שהתכנסנו כאן לצורכי בילוי ילדותי ולא לשם עבודה על נבכי הנפש.

ורדה מניחה לפני דף חלק וגדול, מוסרת לי טושים וצבעים, ומבקשת ממני לצייר בעיה. ברגע הראשון אני נבהלת. לדבר אני יודעת, אבל בציור אין לי שמץ של מושג. איך, למשל, מציירים את הבעיות הרבות שיש לי עם בחור אחד, גבוה במיוחד? ואיך מציירים את ההתלבטויות שלי בין לימודים גבוהים לעבודה? ובעיות כספיות, זה בדולרים או בשקלים? והכל על דף אחד? ומה עם אמא שלי?

אבל ורדה ממהרת להרגיע. "בדרך כלל אני מבקשת מהמטופל להתחיל בבעיה העיקרית, ומשם אנחנו כבר מגיעים ליתר הדברים", היא אומרת. היא מנסה לתת לי דוגמה מאחד המטופלים שלה, ופתאום אני קולטת מהי בדיוק הבעיה המרכזית שלי ואיך מציירים אותה. אני משרטטת על הדף קו כחול, דק וארוך. "זה הבחור והוא הבעיה", אני פוסקת. "ואיפה את?", היא שואלת. בלי להסס, אני מחליפה את הטוש הכחול בוורוד ומציירת צורה הנדסית, שאמורה לסמל אותי. פתאום הכל נראה לי קלי קלות. ורדה ממשיכה להציג לי שאלה אחר שאלה, ואני מייצרת את התשובות, בעזרת הצבעים, הטושים וצבעי הגואש.

נפילתו של אסימון ותובנות אחרות

אני בוחנת בהתפעלות את היצירות מעשה ידי. הבעיות שלי עם הבחור הגבוה מתנוססות על הדף, ורוד וכחול על גבי לבן, באופן כל כך בולט שקשה להאמין. אנחנו ממשיכות עם הציורים, הצבעים והפלסטלינות, ואצלי בראש נדלקות נורה ועוד נורה של תובנות הנוגעות לתפישות שמנחות את חיי, או בשפת הגשטלט: אני מתחקה אחר התבניות של עצמי. מדהים לגלות עד כמה האבחון הוא מיידי, ולא נותר לי אלא להתפעל בקול מהחיסכון בזמן טיפול יקר, ומהקלות (הבלתי נסבלת כמעט) של התהליך.

"בטיפול באמנות כל דבר הוא אינפורמציה", אומרת ורדה. "בחירת הצבעים, בחירת החומרים לעבודה ואופן בחירתם, מבט, מילה, צבע – כל אחד מאלה נותן מידע רב על האדם. האינפורמציה שנמסרת היא מיידית ומדויקת. האבחון של המטפל והיכולת שלו להיכנס לפרטים מהירים יותר מאשר בטיפול פסיכולוגי".

"אני מקווה שמלבד האבחון, גם הטיפול בבעיות מהיר כאן יותר מבטיפול פסיכולוגי", אני מעירה. בעיני רוחי אני כבר רואה כיצד כל הבעיות בחיי נעלמות ביעף, אבל ורדה מורידה אותי מהעץ. "אמנם האבחון יכול להיות מאוד מהיר, אבל הטיפול עצמו ממושך, ממש כמו טיפול פסיכולוגי. כל מקרה נשקל כמובן לגופו, ומשך הטיפול תלוי, בין היתר, בנכונותו של המטופל להיכנס לעומק ולהתמודד עם דברים שמודחקים אצלו, וביכולת שלו לשנות דפוסים, דבר שדורש זמן וסבלנות.

איך עושים את זה?

"בשלב הראשון", מסבירה ורדה, "המטופל צריך להשתחרר, לא לפחוד מהחומרים וליצור קשר טוב עם המטפל. בשלב הבא מנסים לגלות את השפה המטאפורית הייחודית לאדם. האמנות היא סוג של שפה שדרכה אפשר להתחקות אחר דפוסי התנהגות וחשיבה. טיפול באמנויות עובד במדיה לא מוכרת על תכנים חצי מודעים, כמו במצב של חלום. כך אפשר לעקוף את ההגנות ולהעביר תכנים פנימיים בעזרת העיסוק ביצירה. בשיטה זו המטופל לא צריך לדעת להסביר, הוא פשוט מבטא את עצמו, וביחד עם המטפל, הוא מנסה לגלות את עולמו הפנימי.

"הציור הוא בעצם העברה של הדפוס הפנימי אל הדף. זהו העיסוק המודע בדפוס, והמודעות היא כמו קצה של קרחון. בתרפיה באמנות עוסקים בגבול שבין המודע ללא מודע, ובהעברת אינפורמציה בין שני החלקים הללו. באמצעות הטיפול האדם לומד את שפת התת מודע, ודרך שינוי הציור מתאמנים באופציות לשינוי התפישות והעמדות בחיים".

תיאוריה נוספת על פיה אפשר להתבונן בתרפיה באמנות היא תיאוריית יחסי אובייקט, המדברת על תהליך של אינדיבידואליות והיפרדות מהדמות המגדלת המרכזית (שנוצר עד גיל שלוש). אם הדפוס היה טוב, אזי אדם יוכל לשחזר אותו בעתיד עם דמויות אחרות. טיפול באמנויות מטפל בדפוסים הקלוקלים.

אליס מילר, מחברת הספר "הדרמה של הילד המחונן", טוענת כי לעתים אנשים נוטים לטפח זהות שקרית. "נשים, למשל, מתוגמלות על דחיית סיפוקים ועל הדחקת העצמי", אומרת ורדה, "ורבות מהן סובלות מדימוי עצמי נמוך בשל ציפיות החברה. החברה קובעת לנשים מה נכון ומה לא, וכיצד צריכים חייהן להיראות, קביעות שמכילות ניגודים רבים: הן צריכות בו זמנית להיות עקרות בית מוצלחות, אמהות למופת, נשות קריירה, וכמובן, סקסיות ויפות.

"אנשים בונים את דפוסי ההתנהגות שלהם בהתאם לציפיות החברה ומטפחים למעשה 'אני' שקרי, שתואם את ציפיות החברה, אבל לא ממש תואם את רצונותיו של האדם. למשך זמן מסוים (שיכול להימשך לא מעט) זה נראה כמו הדבר הנכון לעשות, אבל אחרי שכל הציפיות מולאו, האנשים עשויים לחוש ריקנות ומחפשים את ה'אני' האמיתי שלהם. על פי תיאוריית יחסי אובייקט הדפוסים הראשוניים נבנים כבר בילדות המוקדמת, ובמהלך השנים מתווספים אליהם דפוסי התנהגות וחשיבה נוספים, לפי החלטות שהיו נכונות לתקופות בהן נרכשו. ייתכן שבמהלך השנים חלק מהדפוסים כבר לא מתאימים, אבל הם הופנמו כל כך טוב, עד שקשה לשנות אותם.

"במהלך הטיפול האדם פורם את הדפוסים שכבר קיימים בו. הוא בוחן את עצמו ומחליט באילו דפוסים לדבוק ואילו מהם כדאי לו לנטוש. דפוסי התנהגות קשה לשנות. אפשר לבדוק איך דפוס נוצר, איך הוא משרת אותי, ואם הוא לא עושה את זה נאמנה – להחליף אותו בחדש. אי אפשר להרוג דפוס ישן, אפשר להוסיף לו חדש, שיאפיל עליו ויכווץ אותו. חשוב לציין שהדחקה לא מכווצת את הדפוס הישן, והוא רק ימתין לשעת הכושר להתפרץ".

איך משנים דפוסים?

"משתמשים בדמיון מודרך, משננים, לומדים משהו חדש, מזכירים לעצמנו שאנו מגדלים בתוכנו דפוס חדש", אומרת ורדה. "פורקן הלחץ שביצירה עצמה מרגיע, אבל זה לא מספיק. מישהו חייב להוביל את המטופל ולהעניק לו כלים מתאימים לפתרון הבעיה. כל דבר שהמטופל יוצר הופך לאובייקט מעבר. בתהליך הריפוי אתה יכול "למעוך" בחימר אדם שהרגיז אותך (במקום את האדם עצמו…), מבלי לחוש מאוים. בעזרת החומרים אתה בודק כיצד ייראה הדפוס החדש. העיסוק מביא את המטופל לקתרזיס, וגורם לו להגיע לתובנות חדשות, שעוזרות לו לשנות את הדפוס ולהפנים אותו".

למי מתאים הטיפול?

ורדה: "לכולם, אבל פחות לאנשים שעוסקים באמנות, משום שהם כבר מכירים את השפה האמנותית ויכולים לעשות מניפולציות במטפל. צורת הטיפול מתאימה במיוחד לאנשים לא ורבליים, שמתקשים לבטא את עצמם בעזרת השפה. מצד שני, היא יכולה להתאים גם לאנשים מאוד ורבליים, שבטיפול פסיכולוגי רגיל מצליחים לעשות מניפולציות על המטפל ועל עצמם. האמנות, עבור אנשים אלה, היא שפה שהם לא בקיאים בה, והטיפול עוקף מערכות הגנה מוכרות, כי הוא עובד על התת מודע.

"כמו כל טיפול, גם טיפול באמנות חזותית אינו מתאים למי שפוחד להכיר את עצמו, כי הפחד מפריע לתהליך. לדעתי, הטיפול מתאים לכל מי שקץ בשעות של דיבורים, גישושים ונסיונות התחקות אחר הפאקים מימי ילדותו, ולמי שמחפש ולא חושש לחשוף את הקודים של עצמו".

יש בעיות ספציפיות שטיפול באמנות מתאים להן?
"אי אפשר להצביע על בעיה ספציפית. באופן כללי, שיטת הטיפול הזו מתאימה לכל הבעיות הרגשיות".

בירוקרטיה באמנויות

הטיפול באמנויות מוכר, החל משנת 1988, כמקצוע פארה רפואי והוא מחייב תעודה מקצועית מטעם משרד הבריאות. משרד הבריאות בודק ומאשר משנת 2001 את תוכניות ההכשרה למטפלים ומעניק תעודות מטעמו לבוגרי התוכניות המוכרות. אולם למרות הנתון הזה, קופות החולים לא מכירות בטיפול באמנויות כמקצוע פארה רפואי. לכן אי אפשר לקבל את הטיפול במסגרתן והן גם לא משתתפות בכיסוי עלויות הטיפול. משרד הביטחון, לעומת זאת, משתתף במימון הטיפול עבור נכי צה"ל ועבור יתומי ואלמנות צה"ל.

שמואל שפיצר, מזכ"ל יה"ת, האיגוד הישראלי לתרפיה על ידי יצירה והבעה, ומטפל במוזיקה, טוען שאת הלחץ על הקופות צריכים להפעיל המטופלים, הנתקלים בקשיים רבים בבואם לבקש סיוע. "קופות החולים בדרך כלל לא משתתפות בעלויות של טיפול באמנויות. מי שבכל זאת מנסה לקבל החזר מהקופה, נתקל בבירוקרטיה לא מועטה. ראשית, עליו לקבל המלצה מרופא מומחה, נוירולוג או פסיכיאטר. עם ההמלצה הוא צריך ללכת לרופא מחוזי ורק אחר כך הקופה מחליטה אם לאשר או לא לאשר את הבקשה. כשיש כבר אישור, הוא ניתן למספר מצומצם מאוד של טיפולים. מי שמעוניין לחדש את האישור נאלץ לבצע שוב את דרך החתחתים הזו. נדמה שמטרתן של הקופות היא להתיש את המטופלים עד שירימו ידיים".

צביה כהן, סגן יו"ר יה"ת, אומרת שנושא השתתפות קופות החולים בעלויות נמצא בטיפול. "לפני כמה שנים פנתה יה"ת למשרד הבריאות בבקשה שקופות החולים יכניסו את הטיפול באמנויות לסל הבריאות, אולם הדבר טרם נעשה. אנחנו נמצאים במגעים עם משרד הבריאות בנושא. משרד הבריאות טוען שקיים מחסור בתקציב לתקנים למטפלים בקופות החולים". לדעת כהן, ביקוש מצד חברי הקופות יגביר את המודעות ואת הלחץ על משרד הבריאות להוסיף את הטיפול לסל הבריאות.