"פשוט ככה" עונה 2: החבורה הזאת כבר מעייפת אותנו

לדבר סרה בנשות "סקס והעיר הגדולה" במתכונתן הנוכחית מרגיש כמו לסנוט בדודה מבוגרת. זה לא נעים כי בא לך להרים לחבורה האיקונית הזאת, שעיצבה את תפיסת המיניות של נערות ונשים ברחבי העולם וליוותה אותנו בשלבים הקריטיים של ההתבגרות.

שנים רבות חלפו מאז שידורה המקורי של "סקס והעיר". בזמנו, כל פרק הציג דילמה כלשהי שיכולנו להזדהות עמה, גם אם היינו רחוקות מלרכוש זוג מנולו בלאניק או להתנסות בגולדן שאוור. אבל בפרק הראשון בעונה 2 של "פשוט ככה" (המשודרת ב-HOT), סדרת ההמשך המדוברת, דמותה של מירנדה מודדת סטרפ-און על רקע שיחת טלפון, ואמנם קצת מסתבכת עם הרצועות, אבל בגדול – היא די קולית לגבי זה. אם זה היה קורה בשנות האלפיים המוקדמות, העובדה שעורכת הדין הסטרייטית לשעבר עומדת לחדור לגוף של צ'ה זוגתה באמצעות אובייקט זר הייתה בוודאי מכסה פרק שלם בסדרה (האם מירנדה, החודרת, אמורה להנות מהאקט הזה? האם יש באמת צורך בדילדו כדי להנות ממין או שזה בעצם שעתוק של סקס סטרייטי? ועוד תהיות שהיה אפשר לפתח בקולה של קארי בראדשו), אבל ב"פשוט ככה" הפרקטיקה הזאת היא כבר נון אישיו, עוד חלק מהרוטינה המינית. אין מה להתרגש. וגם אנחנו, הצופות, לא מתרגשות.

>> הנציגות הישראלית המרגשת בחידוש ל"סקס והעיר הגדולה"

מבחינה מסוימת, יש בזה משהו משמח; בגיל חמישים פלוס, חבורת הנשים הזאת עברה כל כך הרבה תהפוכות בחיי המין שלה, שאין להן סיבה להתלהב או להיחרד מאביזר כזה או אחר (אלא אם מדובר בשרלוט, כמובן). אבל הזמן עושה שלו לא רק בקטע חיובי. אם פעם "סקס והעיר" הייתה סדרה שמייצרת שיח חדש, פורץ דרך ומשחרר נשים – היום היא בעיקר מתכופפת בתבוסה מול השיח הקיים. בסצנה בה מופיע טוני דנזה (מתוק ומרשים כתמיד, גם בגיל 72) בשיחה בינו לבין צ'ה לגבי סדרת טלוויזיה בה הוא עומד לככב, מבהיר השחקן שמגלם את עצמו שלא יוכל לשחק גבר מקסיקני משום שאינו מקסיקני בעצמו, ומציע לשנות את מוצאו לאיטלקי. "אני לא מוכן להיות מבוטל", הוא מסביר. זו סצנה מטא-קולנועית אשר מרפררת בדיוק לבחירות הנרטיביות המאולצות של "פשוט ככה"; חבורה של נשים מבוגרות, אולד-סקול במהותן, מנסות בכל כוחן להשתלב בשיח הנוכחי לשווא. התוצאה יוצאת מזויפת, וניכרת באינקלוסיביות המביכה של הדמויות החדשות וקווי העלילה המופרכים שלהן, אשר מצטיירים ככמעט פארודיים לעיתים.

כוכבת הסדרה, קארי בראדשו, בגילומה האיקוני של שרה ג'סיקה פרקר, מעוררת אהדה מתמיד בגרסתה המבוגרת. השיער הארוך שלה, על גווני השמש שלו, נראה לא פחות ממדהים, היא שוכבת עם המפיק החתיך של הפודקאסט שלה וכתמיד, באה לעזרת חברותיה ברגעים קריטיים (שמלת שאנל של בתה שרלוט שנמכרה בטעות, ועוררה משבר). קארי גם מספקת את הסחורה ברמת האופנה; הכובע על הצד בעוד היא צועדת ברחובות מנהטן, מגפי הסוניה ריקלין שהיא חושקת לעצמה בחנות היד שניה ושמלת הכלה מנישואיה לביג, עליו השלום, שהיא לובשת בעל כורחה לנשף המט גאלה. כל אלה הם חלק מהסיבה בה התאהבנו בקארי ובחברותיה – האופנה תמיד הייתה ה-eye candy האולטימטיבי של "סקס והעיר", וגם בסדרה הנוכחית אנו מקבלות מנה הגונה, גם אם מרוככת של פאשן. אבל גם היא לא מספיקה.

>> הטיפולים והניתוחים שכוכבות "סקס והעיר עשו בפניהן 

"פשוט ככה". עונה 2 | צילום מסך

האמת היא שהיום, החבורה הזאת כבר לא עוברת מסך כאשר מישירות אליה מבט מפוכח. נשים נוטפות עושר, פריבילגיות ברמות, עוסקות בהבל-הבלים ומלינות על חייהן מתוך נכסי הנדל"ן המניבים שלהן בעיר המגניבה בעולם. כן, יש קצת עיסוק בקריירה, מערכות יחסים ובעיות עם הילדים, אבל מבט על קארי, שרלוט, מירנדה ונספחותיהן ב-2023 בעיקר מעורר בצופות סלידה. אם בעבר היינו מקבלות את התלישות הזאת, את הדיאלוגים המטופשים ואת חוסר הנכונות להיות פוליטיות כשצריך (וצריך) – היום זה פשוט לא עובר. גם אנחנו כצופות התבגרנו, והבנו מה חשוב בחיים, וזה לא תיק של בירקין (זה מעולם לא היה תיק של בירקין). ואם כתב ההגנה הוא שמדובר בכלל בסדרה אסקפיסטית, קלילה, כזו שאמורה לנתק אותנו מחיי היומיום הקשוחים ולהעניק לנו חצי שעה של פאן – אז איפה לעזאזל סמנתה? הדמות הכי מעניינת, האישה שכולנו הופתענו שקיימת, זו ששאבנו השראה מאישיותה ההרפקתנית – נעדרת משני הפרקים הראשונים של הסדרה, וחסרונה מורגש בייחוד לאור העלילה הדלוחה ושלוש הסחיות המבוגרות שנותרו בעיר.

עבור מי שאינה מעריצה מושבעת של "סקס והעיר", הצפייה בעונה השנייה של "פשוט ככה" מרגישה קרינג'ית. את צופה בדודה שלך מנסה להתאים את עצמה לדור הטיקטוק, וזה מעורר אי נוחות. אז יש קצת צחוקים, יש קצת אופנה ויש ארסנל של דמויות מהעבר בהופעות אורח משובחות ומשובחות פחות (אנא הנח לנו, אנתוני, החבר הגיי של שרלוט), אבל זהו. אין שום דבר שדוקר את הלב הפעם, תובנה שגורמת לחשוב, רגע שמפתיע ומסקרן. פעם היו הנשים האלה נביאות של דורן. אמנם גברים כתבו עבורן את הטקסטים, אבל כל השחקניות הצליחו לנכס אותם לעצמן, כאילו נבעו מפיהן. היום הצפייה בהן מעוררת שיפוטיות ומבוכה קלה. אולי זו לא סדרה עבור מי שאינה מתרפקת על נוסטלגיית העבר. כרגע, נראה ש"פשוט ככה" היא 100% שירות לציבור המעריצות המושבעות בלבד.