החשד לאונס קבוצתי בקפריסין: גם אחד זה יותר מדי

התעוררנו לכותרת מוכרת – חמישה צעירים ישראלים נעצרו בקפריסין בחשד לאונס של תיירת בריטית. שוב תחושות של תדהמה, מיאוס ובושה – כאילו לא היינו כבר בסרט המחריד הזה. עברו 4 שנים מאז התפוצצה התלונה של התיירת הבריטית שצעירים ישראלים אנסו אותה, ולא למדנו שום דבר.

>> כוכבת הרשת החרדית בתשי צרור: "גם מהאנס שלי למדתי"

לפני 4 שנים הפרשה עוררה סערה. מצד אחד – הייתה קבוצה שהורכבה בעיקר מנשים שתמכו בצעירה הבריטית, חלקן אפילו נסעו לקפריסין כדי להביע תמיכה בפניה. אבל מהצד השני הייתה תמיכה חברתית שקיבלו הצעירים הישראלים באופן לא מבוטל (כולל הצעות לצימר בחינם, למשל). כאילו שהכבוד הלאומי איכשהו עומד למבחן, וכמו שנעודד את הנבחרת הלאומית בכל מצב, ככה צריך להתייצב "בצד שלנו". סגירת התיקים נגד הישראלים, שיש מי שראו אותה כמפוקפקת מאוד, רק איששה את התמיכה, והתחושה שאנחנו בצד הנכון.

אבל הצד האמיתי של כולנו חייב להיות נגד הטרדות ופגיעות מיניות. נגד אונס, בין אם הוא נעשה על ידי אחד, חמישה או שלושים. נגד דה-הומניזציה נוראית שקורית באותם המקרים המזעזעים של הפגיעה. פגיעות מיניות ואלימות מינית הן לא עניין לנשים בלבד, אף שמרבית הנפגעות הן נשים. כש-50% מהאוכלוסייה מרגישות חוסר ביטחון בבית, ברחוב ובמקום העבודה, זאת בעיה של כולנו.

לפני שש שנים פרץ לחיינו metoo# והזיז אותנו צעד גדול קדימה בתקשורת ובתודעה. אבל למרות הצונאמי שנוצר, לא נעשה שינוי מערכתי משמעותי בטיפול בפגיעות מיניות. רק אחרי פרסום האונס הקבוצתי המזעזע באילת לפני שלוש שנים, נפתח חדר אקוטי באילת לטיפול בנפגעות ונפגעי תקיפה מינית, אחרי שנים של מאמצים והפצרות. אבל לא ייתכן שרק המקרים הקיצוניים ביותר יובילו להתקדמות כלשהי. התוצאה של מדיניות רופסת היא שנשים רבות לא מאמינות שדיווח וטיפול מערכתי יספקו להן הגנה עתידית, צדק או ריפוי ממקרי פגיעות והטרדות מיניות.

>> דנה מינרט מתוודה: "לשחקניות צעירות עדיין לא נעים להתלונן על הטרדות מיניות"

זה לא הקיץ הראשון שעובר עם סיפורי זוועה של אונס וניצול, ולא צריך להרחיק עד קפריסין כדי לשמוע על אונס קבוצתי מחריד. עבור נשים נפגעות, המחיר הוא עצום, גם אם לא מדובר באונס קבוצתי. גם אחד זה יותר מדי.

המענה חייב להיות כפול – מערכתית וחברתית. צריך לעשות שינוי עמוק במדיניות: משלב החקירה והטיפול בנפגעת, דרך בתי המשפט החקירות הנגדיות והעונשים, ולקדם ולתקצב תוכניות שכבר שורטטו ופורסמו, כמו למשל סביב הטרדות ופגיעות מיניות במקומות העבודה. אבל לא פחות מכך, יש לקדם באופן יסודי חינוך לשוויון מגדרי מגילאי הגן ולאורך כל הילדות וההתבגרות. ברמה החברתית החינוך לשוויון מגדרי חייב להיטמע כך שחפצון נערות ונשים צריך להפסיק להיות מגניב וסקסי, שנער או נערה לא ייחשבו יותר או פחות בגלל ניסיון מיני או העדרו, ובעיקר – לייצר הבנה שכולנו בני ובנות אנוש עם רצונות ומאוויים אוטונומיים ושלא די ב"הסכמה" משפטית למגע מיני כלשהו, אלא נדרש רצון, ובירור משותף. זאת לא פוריטניות, זה הומניזם.

השינוי ההכרחי הזה לא קורה מספיק בכל חלקי החברה הישראלית. מי שמחזיקים בכוח והשפעה ממעטים לדבר על הנושאים האלה, וכשקולם נשמע במקרים נדירים המסרים יותר מדי פעמים לא מדויקים ואפילו פוגעניים. הממשלה הנוכחית פועלת ככל יכולתה נגד שוויון מגדרי, ולא עושה שום מאמץ לקדם את ביטחונן ורווחתן של ילדות, נערות ונשים. כשזה המצב בראש המערכת, קשה עד בלתי אפשרי להוביל שינוי בכלל הציבור.

הכותבת היא יועצת ומרצה בתחומי מדיניות ומגדר, בעלת הפודקאסט "היום שאחרי המחאה". לשעבר מנכ"לית שדולת הנשים בישראל