"היו לו התפרצויות זעם מטורפות, לשבור חצי בית בהתקף אחד"

"למדתי גם ממי שאנס אותי. כל האנשים שפגעו בי הם חלק מהסיבה שאני מי שאני כיום", מספרת לנו יוצרת התוכן החרדית לשעבר בתשי צרור (24) על התופת שעברה בחייה: חיים שלמים של אובדן עצמי בחברה החרדית, אבא אלים אשר לדבריה ניכר אותה מאמה, אונס מצד בן זוג לשעבר – כל אלה הובילו לחרדות, דכאונות ואפילו מחשבות אובדניות. 

>> פרשת אלון קסטיאל גרמה לי להבין שגם אני נאנסתי

חייה של צרור היו רצופים בפחד ובאלימות כלכלית ומילולית שהפגין כלפיה אביה, כמו גם כלפי אמה וכלפי תשעת אחיה. הניתוק שלה מהחברה החרדית החל כבר בגיל 12 והפך בהמשך למרד: צרור הבינה מסביבתה הקרובה כי חוסר החיבור שלה ללבוש צנוע ולמנהגי דת הופך אותה לפסולה – ולכן התנתקה בהמשך באופן מוחלט מהחברה החרדית ומאביה המתעלל. 

לצרור היו לא מעט סיבות לרצות לסיים את חייה, והיו פעמים שבהן היא אכן חשבה על כך ברצינות. אבל במקום זאת, היא יצאה מביתה בגיל 18 והבינה שהיא מעוניינת ללמוד קואוצ'ינג כדי לסייע לנערות ולנערים שרוצים לחזור בשאלה כמוה. כדי להגיע אליהם, היא פתחה חשבונות טיקטוק ואינסטגרם, ולראשונה הבינה שהיא לא לבד. הסרטונים שבהם היא מספרת על התרבות הקלוקלת שאפפה אותה בבית, זאת שהובילה, לטענתה, לכל הטעויות שעשתה בחייה – התפוצצו בטיקטוק והגיעו למאות אלפי צפיות. כך גם מגיעים אליה לקוחות לקליניקה – צעירים אבודים שנמצאים בדיוק בבור העמוק שהיא שררה בו בעבר.

"הייתה אלימות רגשית, מנטלית, כלכלית ופיזית מצד אבא שלי. ברגע שלבשתי משהו שלא בא לו טוב בעין או זרקתי מילה שלא אהב, זה הוביל ישר לפיצוץ"

מה גרם לך לרצות להיות דווקא קואוצ'רית?
"כשהתחלתי את הלימודים לא כיוונתי אפילו למקצוע. רציתי ללמוד כלי להתפתחות האישית שלי וראיתי בזה מעין הזדמנות אחרונה – אם לא זה, אני לא נשארת פה, לא אחיה. אחר כך הבנתי שאני רוצה לתת את זה לעוד אנשים, לנערות שעברו פגיעה, כל אלה שעברו את זה בבית, בבית הספר – אנשים מהאוכלוסיה החרדית שרוצים לחזור בשאלה".

זו הייתה באמת מציאות חייך? מציאות יומיומית של פגיעה?
"לגמרי. הייתה אלימות רגשית, מנטלית, כלכלית ופיזית מצד אבא שלי. רוב התירוצים שלו היו שזה בגלל הדת ומה שאני עושה. זה היה קל, כי ברגע שלבשתי משהו שלא בא לו טוב בעין או זרקתי מילה שלא אהב, זה הוביל ישר לפיצוץ".

בתשי צרור כשהייתה חרדית | צילום: באדיבות המצולמת

מתי הבנת שאלו לא החיים שאת רוצה לחיות?
"שאלתי את עצמי בערך מגיל 12-13 למה מכריחים אותי להתלבש ככה, למה מכריחים אותי להתפלל למישהו שלא קיים מבחינתי, למה אני צריכה לשמור על כל מיני חוקים וכללים שלא ראיתי איך הם מקדמים אותי כילדה. השאלות שלי התחילו כבר אז – והמרד אחריו. כבר בגילאי 15-17 הייתי לובשת מכנסיים מתחת לחצאית, מתפלחת מהבית בלילה לפגוש בנים או חברות שהיו באותו מצב כמוני".

ובבוקר הולכת לבית הספר ומעמידה פנים?
"לגמרי".

חיים כפולים של ממש.
"זו ההגדרה. זה מתחיל בלשים קצת איפור לבית הספר, לפתוח כפתור אחד בחולצה, זה היה כאילו 'לחיות על הקצה'. בגיל 16 כבר נחשפתי לבנים ומשם זה הקצין מאוד. השילוב של אלימות בבית עם חוסר האמונה בדת עשה אותי מאוד קיצונית ומרדנית. זה לחיות במסגרות הלימודיות ובבית בתחפושת – ההורים לא יודעים חצי ממה שעובר עלייך או מה שאת חושבת או מרגישה. אבא שלי ראה מה שרצה לראות – את החצאיות היותר קצרות או צמודות, את החולצות שמתקצרות. זה גם היה כל השיח ביננו, שם הוא הסתכם".

בלבוש?
"כן, במה אני לובשת, האם אני מכבדת את המורות שלי והאם אני מביאה לו את הכבוד הראוי. כל החיים אמרו לי שאני שקרנית, נצלנית. לא רק אבא שלי, גם המורות בבית הספר, המנהלת. מי שלא הייתה בתלם לא ניסו לחזק אותה, אלא הפוך, הם מאוד מפחדים מזה. הם מפחדים מזה שאת חושבת, שונה, אז פשוט אמרו לי שאני לא נורמלית מהיותי חושבת. את צריכה להיות ראש קטן, צנועה וכנועה למערכת. וגם כשבאתי וחשפתי דברים, הטרדות שעברתי – קיבלתי על הראש ש'מה את רוצה, את בחרת להסתובב בחצאיות קצרות ועם בנים, אל תתפלאי שמטרידים אותך או מדברים אלייך בצורה כזו', זה לא הובן אף פעם שאני במצוקה".

בתשי צרור בעבודתה כמלצרית | צילום: באדיבות המצולמת

צרור גדלה בצפת לאב חוזר בתשובה העוסק ברפואה אלטרנטיבית ולאם שטיפלה בבית ובילדים. את לימודיה עשתה במסגרות חב"ד, ואת שנות התיכון היא העבירה במסגרת של נערות "נושרות". השם הזה אינו המצאה שלה, אלא הגדרה של החברה החרדית לנערות שעדיין נתונות לחוקי הדת כי אינן בגירות, אבל בית הספר מאפשר להן חריגה מסוימת בענייני לבוש, איפור ולמידת מקצועות נוספים. בגיל 18 יצאה מהבית וניתקה קשר עם אביה, אלא שזה לא היה הסוף של הייסורים בחייה.

"בגיל 18 הייתי בזוגיות אלימה שלוש שנים עם מישהו מהחברה הערבית, הלכתי עד הסוף. כשנפרדנו הוא בא אליי הביתה ואנס אותי. קפאתי, לא יכולתי לזוז והייתי בהלם. והוא? עבר עיר, ניתק קשר ונעלם"

"בגיל 18 הייתי בזוגיות אלימה שלוש שנים עם מישהו מהחברה הערבית, הלכתי עד הסוף. הכרנו בעבודה שלי כמלצרית. אחרי כמה חודשים של קשר היה לי ולאבא שלי פיצוץ מטורף, אז יצאתי מהבית לגור איתו. הייתי כל הזמן בתחושה שאני צריכה לספק את הסחורה, שיעשה בי מה שרוצה ושאני לא יכולה להגיד לא. ככה במשך שלוש שנים הייתי עם בן זוג שניצל את זה, וכשנפרדנו הוא בא אליי הביתה ואנס אותי. קפאתי, לא יכולתי לזוז והייתי בהלם. והוא? עבר עיר, ניתק קשר ונעלם".

"מגיל יחסית צעיר עברתי המון הטרדות", היא ממשיכה לספר בכאב. "גם בתוך הקהילה, בשכונת המגורים שלי בצפת, היו אנשים שהם לא נורמליים. אני זוכרת שהפעם הראשונה הייתה כשמישהו עקב אחריי מהלימודים בחטיבה הביתה, סיפרתי לאבא שלי והוא לא עשה עם זה דבר. היה בחור שפגשתי, התמזמזנו ברכב והוא הסריט אותי. תחשבי שזו הייתה ההיכרות שלי עם עולם הזוגיות ואף אחד לא לימד אותי שזה לא נכון, לא היה על זה דיבור בבית הספר או בבית, אסור, זה טמא".

>> "טראומה מינית? הוא לא קצת מגזים, הפסיכולוג שלי?"

זו מציאות יומיומית של פחד ובלבול.
"לגמרי. מגיל מאוד קטן את מתמודדת עם שאלות וחוויות מאוד קשות שמעצבות אותך. ברור שבגיל 18-19 כבר לא רציתי להיות פה, בעולם שרק מתעלל בי, אז פגעתי בעצמי. רק כשהתחלתי טיפול פסיכולוגי אחרי שאני והאקס שלי נפרדנו, וכשהגעתי ללימודי מנטורינג וקואוצ'ינג במכללת accm, קיבלתי מסגרת שהצילה לי את החיים. מאובדנות וחרדות, מהרגשה של סמרטוט רצפה, המסגרת הזו נתנה לי לראות את הצד הטוב בעולם – למדתי איך לשים גבולות לאנשים ואיך להגיד לא, וזה לקח המון זמן. לאט לאט רציתי גם להפיץ את המסר תוך כדי הלימודים, לספר את הסיפור שלי ולהבין אם זו רק אני או שיש עוד כמוני. מבחינת זוגיות, רק עכשיו אני בזוגיות הנורמלית הראשונה שלי. פעם ראשונה שגבר בכלל שואל אותי אם נוח לי, אם בא לי".

מדהים שאת בכלל מסוגלת להביא את עצמך למצב אינטימי, אחרי כל מה שעברת.
"זה בדיוק העניין. דרך כל החרא שעברתי, לימדתי את עצמי מה נכון וטוב בכל תחום. גם בכסף, לימדתי את עצמי איך לחסוך ולהתנהל כלכלית. אני בהוקרת תודה על כל דבר חיובי שקורה לי בחיים, כי אני יודעת כמה גרוע יכול להיות. אנשים בחברה החרדית נמצאים במצב של חוסר ידע, מאמינים שיש רק תמונת מצב אחת בנוגע לאיך צריך להתייחס אליהם בזוגיות, בעבודה. הם חיים את זה והם אפילו לא יודעים שזה לא בסדר".

מדובר באנשים רבים?
"בטח. יש חתיכת קהל של יוצאים בשאלה, שאף אחד לא באמת מתייחס אליהם, חוץ מכמה עמותות בודדות שפעילות בנושא הזה בארץ. רק עכשיו, כשזה מבחינתי ממש המקצוע שלי, אני מבינה כמה זה נושא שלא מדובר וחשוב לי להנגיש אותו ברשת ומחוצה לה".

איך את מנגישה את הנושא הזה?
"פתחתי קבוצת ווטסאפ להתייעצויות ולקביעת מפגשים ולליווי אישי, חשוב לי שיהיה להם את זה גם ממני וגם אחד מהשני בקבוצה. אנשים פתאום קולטים שהם למדו באותה ישיבה ויש סיפורים משותפים, כיף לדעת שאני יצרתי את זה. בתהליך איתי מקבלים המון כלים לגבי הצבת גבולות ותקשורת בריאה. אני לא רוצה שאנשים יעברו את כל מה שאני עברתי. אני עוד עובדת כמנהלת רשת כי אני צריכה להתפרנס, אבל בסוף הייעוד שלי זה להיות משהו עבור מישהו – כי מי שעובר את הדברים האלה, עובר אותם לבד". 

לחיות בפחד מדי יום

כאמור, צרור יצאה לראשונה מהבית בגיל 18. בגיל 21, שלושה חודשים לאחר שנפרדה מבן הזוג המתעלל שחייתה איתו שלוש שנים, היא הכירה את בן הזוג הנוכחי שלה. בחצי השנה האחרונה החלה לפרסם את סרטוניה בטיקטוק ובאינסטגרם והיא כבר מתחילה לקצור פירות. כיום היא חיה ברמת גן, שם פתחה לאחרונה קליניקה משלה.

"התחלתי לעבוד קצת לפני גיל 18. בעבודה הראשונה שלי כמלצרית, התחלתי ממשכורת של 1,100 שקל לחודש, שהיו אמורים להספיק לי לשכר דירה ולכל ההוצאות. הייתי מכבסת את הבגדים בידיים ובהמשך עבדתי בשלוש עבודות במקביל כדי לסגור את החודש. אגב, עוד לא יצאתי מצפת בתקופה ההיא. את רואה מדי יום את האנשים שפגעו בך, וזה משחזר לך את הטראומה כל הזמן מחדש". 

דיברת בסרטונים שלך על כך שלא היה לך בבית מודל לזוגיות בריאה.
"נכון. אבא שלי חוזר בתשובה, אמא שלי היא גיורת מארצות הברית והקשר ביניהם נוצר באופן מאוד ספונטני. אני מאמינה שבהתחלה כן הייתה התאהבות, אבל מהר מאוד זה התדרדר לאלימות, החל מהילד הראשון שהם הביאו ביחד. אני לא יודעת אם הוא היה אלים גם פיזית, אבל אני לא אתפלא אם כן. האלימות שאני מדברת עליה היא מילולית ומנטלית. אני בחיים לא אדבר ככה, כמו ששמעתי אותו. היו לו התפרצויות זעם מטורפות, לשבור חצי מהבית בהתקף אחד. זה לחיות בפחד יום-יום, וגם אין כל כך את מי להאשים, כי אימא שלי בתוך זה".

הייתם עשרה אחים. היה לך במי להיתמך?
"לגמרי. אני והאחים שלי בקשר ממש טוב, כולם עצמאיים, עשו צבא – חוץ ממני, כי אבא שלי לא הרשה לי. מאוד רציתי להתגייס אבל כשהגעתי למצב שאני יכולה לבחור, בגיל 18, כבר הייתי במצב הישרדותי נטו. רק חשבתי מאיפה אני מוצאת כל שקל כדי לפרנס את עצמי ולשלם שכר דירה".

"אני זוכרת שיחה אחת עם אימא שלי, שבה אמרתי לה שאם היא רוצה לשמור איתי ועם האחים שלי על קשר, היא חייבת לעזוב את אבא", היא מספרת. "כל האחים שלי יצאו בשאלה, זה היה לבחור בנו או בו. זו הייתה שיחה מאוד קשה וממנה היא התחילה תהליך גירושים. הייתי מוכנה להיות עבורה הכל בתהליך הזה, ובלבד שהיא תעזוב אותו".

בתשי צרור | צילום: טל שמי

>> אולי מאמאצחיק היא לא המקום הבטוח ביותר לחשוף פגיעה מינית?

היא נשארה בדת אחרי הגירושים?
"כן, אבל נהייתה הרבה יותר לייט. האחים הקטנים שלי שחיים איתה בבית לא שומרים שבת, הם רואים טלוויזיה ונמצאים בטלפון. הם לא מבינים שזו יציאה בשאלה בהכרח, אבל אחותי שהיא בת 16, נמצאת בזוגיות והולכת עם מכנסיים. אין על זה ויכוח, אימא שלי מקבלת את זה. אימא שלי שומרת שבת ומי שרוצה שישמור ומי שלא לא, והכל בסדר. היא פשוט אימא. היא ממש הייתה הקול השפוי בחיים שלי. היא אמרה לי שחשוב לה שאהיה בנאדם טוב. דתיה לא דתיה, העיקר שאהיה טובה לאחר".

"היה כל כך הרבה כאוס ואמא שלי הייתה במעגל אלימות, לא הייתה לה פניות להתעניין. לא הייתה לנו שיחת נפש עד הרגע שבו יצאתי מהבית. היינו עסוקות בלשרוד יום ועוד יום"

לא טריוויאלי לאור כל מה שהיא עברה.
"אני מאמינה שגם בעבר היא רצתה להיות שם עבורי כמו שהיא היום אבל היא לא יכלה. היה כל כך הרבה כאוס והיא הייתה בעצמה במעגל אלימות, כך שלא הייתה לה פניות לשאול ולהתעניין. לא הייתה לנו שיחת נפש עד הרגע שבו יצאתי מהבית. היינו עסוקות בלשרוד יום ועוד יום".

צרור מעידה שעשתה המון טעויות במהלך התקופה ההישרדותית שלה בכל התחומים, והגיעה לשפל. "בכל תחומי החיים פישלתי. בין אם זו זוגיות, קריירה, כסף וכן הלאה – הגעתי לשפל. מינוסים מטורפים, זוגיות שלא בחרתי נכון ונשארתי שם שלוש שנים, סמכתי על האנשים הלא נכונים וגרמתי לגוף שלי נזק. כבר בגיל 16 הייתי בורחת מהבית לברים אקראיים בלילה, ומסיימת אצל מישהו שאני לא מכירה. זו פגיעה שנמשכה לאורך שנים, עד שלקחתי את עצמי בידיים".

כיום, בגיל 24, היא בזוגיות בריאה, חיה בדירה שכורה ולא מרגישה כבר בהישרדות, לא כלכלית ולא רגשית – היא חיה את החופש לו הייתה כמהה כל חייה. צרור ממשיכה לפרסם תוכן בטיקטוק ולנסות להגיע לכל אדם שרק יכולה. היא יודעת להעריך בצורה כזו או אחרת גם את הדמויות שפגעו בה, את מי שאנס אותה מלבד בן זוגה הקודם (מקרה אליו סירבה להתייחס) וגם מודה על כל הטוב. אבל יש דבר אחד עליו תתחרט תמיד – היחס שלה לעצמה הצעירה. "את מה שעברתי הייתי צריכה לעבור", היא מסכמת בגאווה ואצילות נפש. "הדבר הכי קשה שהתמודדתי איתו זו אני. הדיבור שלי אל עצמי באותה תקופה חשוכה, היחס שלי לגוף שלי. יכולים לשים אותך בכלא, תופת וגיהנום, אבל אם את יודעת מי את ומה את שווה זה משנה את כל ההסתכלות שלך על המצב. פעם חשבתי שאני מפלצת, היום אני כבר אומרת שאם זו המשמעות של להיות מפלצת, אני המפלצת הכי טובה שאפשר".