"אימי החזיקה את התינוק שלי ושניהם נלקחו לאש וזהו, נגמר"

"אילו הייתי יכולה לבחור אם להיוולד או לא, הייתי מעדיפה שלא", אומרת בקול סדוק פרנקה גרינשטיין, ניצולת שואה בת 104 מרמת גן. בתעודת הזהות שלה כתוב שנולדה בשנת 1920, ואילו  ב"יד ושם" כתוב שנולדה ב-1924. היא לא זוכרת במדויק את תאריך הלידה שלה, היא רק יודעת שחצתה כבר את גיל 100. 

>> "אני לא יודעת היכן היה אלוהים כשהייתי צריכה אותו"

"היה לי מזל, או שלא". פרנקה ויעקב גירנשטיין (הגבר שהשני שנישאה לו) | צילום: באדיבות המצולמת

אבל גרינשטיין זוכרת הרבה – אולי יותר מדי – מאותן שנים נוראיות בהן הטלטלה בין גטאות, מוורשה למיידנק שבפולין. גם בחלוף השנים, היא עדיין לא מצליחה לסגור את הפצעים הפעורים שנותרו אצלה מאז, ואת הצלקות הפיזיות והנפשיות שחבויות עמוק בפנים. פרנקה גרינשטיין שרדה כדי לספר אותם ואם רק הייתה יכולה לצרוח אותם, הצרחות שלה היו מפלחות את השמיים, רק כדי שסיפורי השואה לא יסחפו בגלי השכחה. 

"הגבר הראשון שלי חזר יום אחד עם חור בעין ובראש. אני בוכה יום ולילה עד היום על התינוק שלי שנלקח עם אימי לאש. לא שוכחת כלום. אילו הייתי יכולה לבחור אם להיוולד או לא, הייתי מעדיפה שלא"

בשנות ה-90 שלה היא עוד הופיעה בבתי ספר כדי לספר את סיפור חייה המצמרר. ל"יד ושם" היא נתנה עדות שאין מטלטלת ממנה, הקשבתי לה ובכיתי את חיי. "עוד מעט לא יהיה כבר מי שיספר" היא אומרת, "אבל אני לא משהו מיוחד, כולם בשואה סבלו כמוני". 

היא נותרה לבדה ממשפחתה הענפה. אביה נפטר מהתקף לב אחרי שאדולף היטלר עלה לשלטון בגרמניה, ורגע לפני שהחלו הזוועות. אחיה הבכור, אשתו והתאומים שלהם, נרצחו, "אני זוכרת שיום אחד בא שכן ואמר לי 'היה לך אח'", היא מספרת בכאב.  

אחיה היה במחתרת, עזר למרדכי אנילביץ בגטו ורשה, גם בנימין ציז'יק, הגבר שנישאה לו במהלך אותם ימים טרופים בגטו והתינוק שלהם, לא שרדו. "הגבר הראשון שלי חזר יום אחד עם חור בעין ובראש", היא נזכרת בעצב. "הוא ניצל אבל הנאצים לא ויתרו וירו בו, הרגו אותו וזרקו את גופתו. אימי החזיקה את התינוק שלי בזרועותיה. הוא נקרא על שם אבי, וולף, וקראתי לו ויטוש, הוא היה קטן ויפה עם עיניים כחולות ושיער בלונדיני. התינוק שלי ואימא שלי, שניהם נלקחו לאש וזהו, נגמר. אני בוכה עליו יום ולילה עד היום. לא שוכחת כלום".   

גרינשטיין נותרה אוד מוצל ממשפחה ענפה, שכוללת דודים ובני דודים. "היה לי מזל, או שלא", היא ממשיכה. "נשארה בת דודה אחת שנסעה אחרי המלחמה לארצות הברית ונהגה שולחת לי קופסאות שימורים ובגדים". 

הדעת לא יכולה להכיל את גודל הזוועות. פרנקה ויעקב גרינשטיין ביום חתונתם | צילום: באדיבות המצולמת

ביום אחד החיים התהפכו כשהגיהנום פער את פיו

מצד אחד, בגילה המופלג, גרינשטיין היא תאבת חיים, סקרנית, צלולה וערנית. היא מתניידת עם הליכון, יושבת בבתי קפה ומקפידה על טיפוח, והיא לא מפספסת מהדורות חדשות. בבחירות האחרונות לרשויות, כרמל שאמה, ראש העיר של רמת גן הגיע לא אחת לבקרה, ודאג לשלוח לה מונית כדי  שתוכל להצביע. 

מצד שני, היא קורעת את הלב, והדעת אינה מסוגלת לקלוט את גודל הזוועות שעברה. רק לעיתים מתוך מצוקה רגשית שמטלטלת אותה חזק היא מאבדת לרגע את קו המחשבה, וכואבת את המצב: "מה שקורה לנו עכשיו בארץ, במלחמה הזאת, ומה שעשו ליהודים, גורם לי להרגיש שוב בשואה. אז, כשהכל רק התחיל אימי אמרה שרוזבלט, שהיה בזמנו הנשיא האמריקאי, לא ייתן שיקרה לנו רע. וזה נורא. איזה חיים אלה. העולם שתק אז וגם עכשיו". כיום גרינשטיין מתגוררת בדירה קטנה ברמת גן עם מטפלת זרה שסועדת אותה.  

ספרי על ילדותך.
"נולדתי בוורשה, פולין,  בת שנייה אחרי אחי רומן למשפחת וייסגולד. הייתה לי ילדות יפה. גרנו בדירת שני חדרים, לא היה חסר לנו כלום, היו לנו מים זורמים, בית שימוש וחשמל. אימא פרלה הייתה רוקמת על מצעים, ועשתה גולבנים של משה בתיבה ושל הכותל המערבי. אבי עבד עם עורות, והיו לי את נעלי העור הכי יפות. היינו משפחה דתית אורתודוקסית. אחי ואבי הלכו לסינגוג. בחגים קנו לנו בגדים חדשים. דיברנו פולנית ויידיש. חגגנו את כל החגים היהודיים. על הקיר היו תלויות תמונות של זאב ז'בוטינסקי וחיים נחמן ביאליק. ההורים שלי חלמו על פלשתינה עד ששני מכרים שלהם נסעו, לא הסתדרו, חזרו לפולין ונספו בשואה. למדתי בבית ספר יהודי עם מורות נוצריות. החיים היו טובים. היינו נפגשים בכל מוצאי שבת כל המשפחה המורחבת, ולא ידענו מה מחכה לנו וכמה זה קרוב".  

ואז ביום אחד החיים התהפכו.
"אדולף היטלר עלה לשלטון בשנת 1933. ימח שמו וזכרו. התחילה אנטישמיות, גויים צעקו לי 'תסתלקי לפלשתינה'. היו כל מי גזרות נגד  יהודים, המצב הכלכלי נהיה רע. אבל הרע מכל קרה בראשון לספטמבר 1939, כשהגרמנים התחילו לזרוק עלינו פצצות. ירדנו למרתף וכשיצאנו החוצה ראינו את הבית שלנו עולה בלהבות. לא הצלחנו לקחת כלום, רק תכשיטים שהחבאתי, אבל בהמשך בדרך למיידנק, גרמני תפס אותי ולקח ממני את הדבר היחידי ששמרתי".  

איך נראו החיים בלי בית?
"אחי כבר היה נשוי והוריי ואני עברנו לדודתי. הכול היה כבר דל, לא היה כסף אבא שלי נפטר בשנת 1941. בסוף אותה שנה התחתנתי ובשנת '42 נולד הילד שלנו בבית חולים וחבר שלנו לקח אותי בריקשה הביתה. המקום שבו גרנו היה חלק ממה שקראו לו 'הגטו הקטן'. יצאת מפתח הבית, ויכולת לחטוף מכות. מכל דפיקה בדלת היה פחד. השתגענו, החיים היו קשים, בלתי נסבלים, אנשים היו נפוחים מרוב רעב, ובדרך ראית הרבה גופות מכוסות בעיתונים". 

"אני זוכרת שפגשתי אדם  שהכרתי, בעל חנות, והוא אמר לי 'באתי מהגיהנום, שרפו את כל המשפחה שלי'", היא ממשיכה לשתף בצער. "איש אחר, צ'רניאק היה שמו, לקח ציאניד וגמר את החיים שלו. כשהגרמנים הגיעו, ירדנו למרתף. אחי בנה לנו בונקר, במשך כמה ימים היינו שם עד שהגרמנים באו וציוו עלינו לצאת מ'הגטו הקטן'.

"התחבאתי עם התינוק שלי בבוידם במשך כמה ימים, עד שהגרמנים נכנסו לבתים ועשו בנו מה שרצו. אנשים התחננו למים ואף אחד לא שמע אותם"

גרינשטיין מספרת שהם עברו ל"גטו הגדול", לבית ריק שהדיירים שלו ברחו, או נרצחו. "התחבאתי עם התינוק בבוידם", היא נזכרת ברגעי האימה. "עד שהגרמנים נכנסו לבתים ונאלצנו לצאת. הם עשו בנו מה שרצו, העבירו אותנו בין גטאות וברכבת, כמו סרדינים – לא היה מים ואימי החזיקה את התינוק  שלי ולא יכולתי לראות את זה. אנשים סביב התחננו למים ואף אחד לא שמע אותם".

לראות את המוות מול העיניים כל יום, כל היום

באותם ימים קשים מנשוא, גרינשטיין עבדה במחנה עבודה לייצור כדורים לנשק: "חייתי בגיהנום, לא היו לי בגדים, לא שמלה. יום אחד נכנסתי לשירותים, שכנה לידי נכנסה גם, קראו לה לצאת וירו בה למוות. ראיתי את המוות, הייתי רעבה וערומה, לא הייתי בן אדם, הייתי חיה. הייתה שם אישה גרמנייה, בריגידה קראנו לה. היא לקחה שוט עם ברזל והרביצה, גם לגברים. יום אחד עמדתי לידה והיא נתנה לי מכות בפנים, ירד לי דם והשיניים שלי עפו". 

"אני זוכרת שאמרו שהיטלר בא לעשות לנו סוף. הסתכלתי לשמיים וביקשתי, 'ריבונו של עולם, תן לנו קצת עזרה'. זה לא עזר לי"

"תפסו אצלנו יהודייה שניסתה לברוח", גרינשטיין נזכרת בעוד מראה מזעזע ובלתי נתפס. "אז רצחו אותה ותלו את הגופה שלה באוויר במשך שבוע ימים. כל יום הייתי צריכה למלא 25 ארגזים בכדורים, ואם לא עמדתי במכסה חטפתי מכות. מסביב הרביצו וירו לכל עבר".

גם את הסוף המר והקודר, גרינשטיין זוכרת לפרטי פרטים: "אני זוכרת שאמרו שהיטלר בא לעשות לנו סוף. הסתכלתי לשמיים וביקשתי, 'ריבונו של עולם, תן לנו קצת עזרה'. זה לא עזר לי. במיידנק עשו סלקציה. הוציאו רק את הצעירות כי היינו כוח עבודה. לקחו את אימי ואת התינוק שלי ולא ראיתי אותם יותר".

אחרי שאביה, אימה, בעלה, התינוק שלהם, ואח שלה וכל משפחתו, נספו, גרינשטיין נשארה לבדה בעולם. "הלכתי להעיד במשפט אייכמן. משה לנדוי היה אחד השופטים, הוא חיבק אותי, אמר לי 'אני לא ישן בלילות כי אני יודע מה עברתם'". 

מהן המילים שחולפות לך בראש, כשאת צריכה לתאר את מה שעברת?
"רעב, מכות ומוות. את יודעת מה זה לחיות כמה שנים על לחם יבש ומרק דלוח? כשרק הכל התחיל אימא מצאה קמח וביצים ועשתה מזה אטריות עם בצל מטוגן, אחר כך גם זה לא היה. עמדתי יום ולילה בתור ללחם וכשראו יהודייה סלקו אותי מהתור. רעב זה הרגל שהופך לטבע שני שלך ואני הייתי במצב של רעב תמידי. ומכות, עד היום יש לי סימנים בגוף מהמכות. הגב שלי שבור, אי אפשר להתרגל למכות רצח כאלה. וראיתי כל כך הרבה מוות מול העיניים והרבה פעמים חיכיתי למות. הרבה פעמים זה היה כל כך קרוב אליי וחיכיתי שיירו בי כי החיים שלי לא היו חיים ומישהו החליט שאני צריכה לחיות. עד היום אני לא מבינה מה נתן לי כוח לשרוד". 

העולם שתק אז וגם עכשיו". פרנקה והנין שלה | צילום: באדיבות המצולמת

שלוש שנים של סיוט בלתי פוסק הגיעו לקיצם כאשר הצלב האדום הגיע בשנת 1944 והוציא את האודים המוצלים החוצה: "אחרי השחרור עברתי ללודג'. הרבה מהיהודים נסעו לארצות הברית, לברזיל ואני רציתי לפלשתינה. נשבעתי לעצמי שלא אחזור לפולין ולא חזרתי. הגעתי לארץ באנייה לחיפה, דרך גרעין של 'השומר הצעיר'. הקאתי כל הדרך. הקפטן אמר שכמעט טבענו. הגעתי לקיבוץ גן שמואל, אבל בפסח שמו לחם ומצה על השולחן וברחתי לתל אביב. החיים כאן היו קשים. עבדתי בבישולים בבית החולים ירקון ואחר כך עד הפנסיה בבית חולים דנציגר.  

ונישאת בשנית?
"גם בפעם השלישית. על חוף הים בתל אביב הכרתי את יעקב גרינשטיין ובשנת 48 התחתנו. גם הוא היה ניצול שואה שהיה בצבא אנדרס (של פולין החופשית בפיקודו של הגנרל הפולני ולדיסלב אנדרס, דב"א) וגם בסיביר. כל אחיו נרצחו בשואה. הוא היה איש טוב. עבדנו קשה והיו לנו חיים טובים. נכנסתי להיריון, הבאתי ילד לעולם והוא מת מיד. זה היה הגורל שלי. יעקב נפטר בשנת 71'. הייתי שש שנים לבד ואז פגשתי את יחיאל שבתון, גם הוא ניצול שואה, ואדם מלאך שנפטר בשנת 2000. המשפחה שלו קיבלה אותי כבת משפחה, ועד היום הבת שלו נחמה והנכד שלו יוסי, עוזרים לי בכל דבר".  

תרצי לומר עוד משהו לסיכום?
"לא תמיד היו לי  חיים קלים כאן, אבל אין כמו ארץ ישראל. לפעמים אני מחליפה ערוץ ושומעת את יהורם גאון שר את 'שלום לך ארץ נהדרת'".