"אני לא יודעת היכן היה אלוהים כשהייתי צריכה אותו"

כשהיתה בת 16, בתקופת השואה בהונגריה, אמר לה סבה של יהודית שוש שהיא לא צריכה לרוץ להתנדב לכל דבר. בפעם האחת שהיא שמעה לעצתו – חייה ניצלו. "הייתי טיפוס קפיצי, התנדבתי לכל דבר", היא מספרת, "במחנה אליו שלחו אותי התנדבתי לאסוף גופות ולהעביר אותן לבית הכנסת הגדול בבודפשט כדי לזכות במצקת מרק עבור אימא שלי. היא הייתה חולת אפילפסיה ומנת המרק עזרה לה לשרוד, עד היום אני זוכרת את הריח הזה".

>>> "אימא נשכבה לגונן עליי ונהרגה, ואז הם הציתו את הבית כשאנחנו בתוכו"

דווקא היום ההוא שבו לא התנדבה, הוא זה שהציל את חייה. "כשביקשו מתנדבים, החלטתי לשמוע בקולו של סבא שלי ולא קפצתי ישר על ההצעה. 20 אלף יהודים אחרים כן התנדבו, כולם הועברו לנהר הדנובה, שם הם התבקשו להסיר את נעליהם ולהיכנס למים. ירו בהם אחד אחד. כל הדנובה התמלאה בגופות שלהם ובדם. בשבילי הדנובה עד היום היא אדומה. אבל הודות לסבי אני חיה".

"כשהלכנו בשלג, בקור של מינוס 10 מעלות, רעבים ומותשים, מי שלא הצליח ללכת ירו בו למוות. השלג שעליו דרכתי לא היה לבן, הוא היה מעורבב בדם"

פעמיים היא צעדה בצעדת המוות, מורעבת ובקור מצמית. "שלג מעורר בי זיכרונות קשים, לכן לא הגעתי מעולם לחרמון. כשהלכנו בשלג, בקור של מינוס 10 מעלות, רעבים ומותשים, מי שלא הצליח ללכת ירו בו למוות. השלג שעליו דרכתי לא היה לבן, הוא היה מעורבב בדם".

"עוד מעט וכבר לא יהיו מי שיספרו את הסיפור שלנו". יהודית שוש | צילום: באדיבות המצולמת

יהודית שוש, בת 95, היא אישה צלולה להפליא, דעתנית וערנית. היא לא מוותרת על העיתון היומי ומאזינה באדיקות למהדורות החדשות וגם למוזיקה עם שירים נוסטלגיים. השנה היא נבחרה להדליק משואה בטקס השנתי של "משואה" – המכון הבינלאומי לחקר לימודי השואה. היא מתרגשת מאוד מהמעמד. "מבקשים ממני לדבר כי אני שולפת מהאצבע ומדברת יפה. למרות שיש לי קצת מבטא הונגרי. עוד מעט וכבר לא יהיו מי שיספרו את הסיפור שלנו".

היא מתגוררת בדירה קטנה בגודל 62 מ"ר בנס ציונה, העיר שבה עבדה שנים רבות כסייעת לגננת. "פעם נתנו כבוד לסייעות. טיפלתי ב-35 ילדים טעוני טיפוח. אהבתי אותם ועד היום אני מקבלת דרישות שלום". עד גיל 91 היא גרה בדירה בגפה, אבל מאז יש לה עזרה קבועה של עובדת זרה. "בהתחלה הייתה לי אישה רעה. ירדתי 10 ק"ג. היא הוחלפה באישה טובה, מוסלמית מאוזבקיסטן, ועכשיו אני שוב עומדת על הרגליים".

היא מקבלת רנטה זעומה מהגרמנים בסכום של 135 יורו לחודש, שהם כחמש מאות שקלים, אחרי שבצעדת המוות חטפה מכות ונותרה בה נכות. יש לה גם קצבת נכות מהביטוח הלאומי והיא חיה בצנעה "אבל בכבוד", ומסתדרת, אבל מודעת לכך שישנם ניצולים שאינם חיים כמוה.

יהודית שוש כסייעת לגננת | צילום: באדיבות המצולמת

>>> "הייתי בת 20 וכבר אלמנה, אבל בחרתי בחיים"

בתקופה האחרונה היא מודה שהיא מיואשת נוכח המצב במדינה. "אני מסתכלת מסביב ויודעת שלא למדינה הזאת פיללתי. בזמן השואה בהונגריה, כשהייתי נערה צעירה ולא היה לי מה לאכול, אלוהים הלך לישון. עד היום אני לא יודעת היכן הוא היה כשהייתי צריכה אותו. 17 מבני משפחתי המורחבת נרצחו על ידי הנאצים ואני באתי הנה להגשים את החלום הציוני. עליתי לארץ דרך קפריסין בעליה ב' לפני כ"ט בנובמבר, יחפה ועם מכנסיים קצרים. בקושי ידעתי עברית, אבל אני זוכרת היטב את היום שבו הוכרז על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. כולם התחילו לרקוד ברחובות, הייתה שמחה גדולה.

"זו לא המדינה שחלמתי עליה. נתניהו מתנהג כמו פוטין, כמו ארדואן וכמו השליט ההונגרי אורבן. אני מצטערת שאני אומרת את זה עליו, אבל זאת עובדה"

"והיום? אני כבר זקנה, מבוגרת. אבל עדיין נורמלית. בעלי התגייס ב-15 במאי 1948, לחטיבת גבעתי, למרות שלא היה חייב כי היו לו בעיות ראייה ומשקפיים עם זכוכית עבה. אבל הוא אמר 'אני לא מוותר כי בשביל זה באתי לפלשתינה'. ככה גדלו ילדיי ונכדיי, לאהבת הארץ. להעריך את היכולת שלנו כאן עם מדינה משלנו, של כולנו.

נכדיי כולם שירתו בצבא, ואני לא מבינה למה הם כן שירתו וילדים שיש להם פאות לא משרתים. הרי כולנו יהודים. אני רואה את ההפגנות ומבינה לליבם של המפגינים. קראתי את דבריו של אליעזר שקדי הטייס, שהיה מפקד חיל האוויר. ברור שברגע האמת הטייסים יתייצבו, אבל לאן הגענו? זו לא המדינה שחלמתי עליה. נתניהו מתנהג כמו פוטין, כמו ארדואן וכמו השליט ההונגרי אורבן. אני מצטערת שאני אומרת את זה עליו, אבל זאת עובדה".

היתה שנאה גדולה באוויר

היא נולדה בבודפשט, אחת משתי תאומות זהות. להוריה הייתה חנות מכולת וחנות למוצרי סדקית, והם חיו ברווחה. השואה הגיעה להונגריה מאוחר יחסית, אחרי שיהדות פולין כבר חוסלה. בהדרגה, נושלו היהודים מכל זכויותיהם. "בשנת 1942 חויבו כל הגברים עד גיל 50 להתייצב לעבודות כפייה. אבא שלי נשלח לטרנסילבניה, שם פוצצו הרוסים מסילות רכבת, והם הגיעו כדי לתקן אותן. במרץ 1944 הגרמנים כבשו את הונגריה. הייתה שנאה גדולה באוויר כלפי היהודים.

"את אחותי ואותי שלחו לצעדות המוות. הנעליים נגמרו, עטפנו את הרגליים בנייר עיתון. היינו מורעבות, אי אפשר לתאר מה זה להיות רעבים באמת וכמה זה כואב ושורף"

"מכשירי הרדיו בבתים נלקחו מאיתנו כדי שלא יהיה לנו שום קשר עם מה שקורה בחוץ. כל יום חוקקו חוקים חדשים, חצי מיליון יהודים במדינה רוכזו בגטאות והחלו להישלח לאושוויץ. אני זוכרת שלקחו אותנו לעירייה ושמו עלינו מגן דוד צהוב. נאלצנו לעזוב את הבית שלנו. בכל רחוב היה סימון של מגן דוד צהוב על בית אחד בלבד, ורק שם יהודים היו יכולים להישאר. חיפשנו היכן לגור ומצאנו את עצמנו בדירה קטנה של בת דודה, עם עוד 35 איש, בצפיפות נוראית".

מה קרה למשפחתך הגרעינית?
"את אחותי ואותי שלחו לצעדות המוות. הלכנו ימים ארוכים בקור נוראי, בשלג, לכיוון אוסטריה. הנעליים נגמרו, עטפנו את הרגליים בנייר עיתון. היינו מורעבות, אי אפשר לתאר מה זה להיות רעבים באמת וכמה זה כואב ושורף. אכלנו כל זבל – בשר של סוס, גמל, ארנבת. יש ביטוי בהונגרית שאומר 'אין אדון יותר גדול מהרעב'. ואז קרה נס. יום אחד הגיע שליח על אופנוע ואמר שמי שבן פחות מ-16 יחזור לגטו. אחותי ואני שיקרנו ואמרנו שאנחנו בנות 15, אז חוסנו ונשלחנו למחנה עבודה. דאגנו כל הזמן האחת לשנייה. שתינו עבדנו בבית ספר שהפך להיות בית חולים שדה. אספנו גוויות וגררנו אותן לבית הכנסת. אבא שלנו נשלח בהמשך למחנה בוכנוולד וחזר משם שבר כלי. הרגליים שלו לא יכלו לשאת אותו".

>>> "הנאצים הכריחו את הילדות הצעירות להכין פצצות, חלקן התפוצצו ולא נותר מהן זכר"

בתום המלחמה הבינו יהודית ואחותה שחלק גדול מבני משפחתן כבר אינו בין החיים. לדודתן, אחות אימן ובתה, ועוד דודים ובני דודים – לא נותר אפילו קבר. הן מצאו את הוריהן ואת סבן וחזרו לביתן, וגילו שהוא נבזז. רק מזכרת אחת נותרה לה עד היום – כלי פסח שהוחבאו בעליית הגג. צלחת אחת מהסט שמורה אצלה עד היום.

יהודית שוש בתקופת עלייתה לישראל, בשנת 1947 | צילום: באדיבות המצולמת

היכן הכרת את בעלך?
"פגשתי אותו אחרי המלחמה. הייתי בת 19 והוא בן 24. הוא התגורר עם משפחתו בין בודפשט לווינה. נפלה על הבית שלהם פצצה והוא נשרף כליל. לא נשאר לו בן אדם בעולם, וגם לא אף תמונה של בני משפחתו המתים. לא התחתנתי איתו מאהבה. לא ידעתי מה זאת אהבה. הוא ביקש ממני להתחתן איתו והיו לי רחמים כלפיו. התחתנו ועלינו לארץ. למזלי הוא היה איש טוב, מסור ואבא מצוין לבן ולבת שלנו. היינו יחד 48 שנה והוא נפטר בגיל 72 מהתקף לב, צעיר מדי. בגיל 68 היה מישהו שרצה איתי קשר. אני לא רציתי, כי יש לי משפחה משלי והילדים עוזרים לי מאוד. הבת שלי מתקשרת כל יום בשעה 14:00 וחצי והבן מסדר לי את כל העניינים כי אני לא טובה במחשב. גם הוא כבר לא ילד, בן 68".

"כשפרצה הקורונה לא רציתי לחיות. אספתי בסוד כדורי שינה ובלעתי 48 כדורים. הבן שלי, שהתקין מצלמה בבית, ראה שאני שוכבת על הרצפה ומיהר להגיע. לקחו אותי לבית חולים"

משפחתך עלתה בעקבותיכם?
"לא. אני היחידה מכל משפחתי שעלתה ארצה, מלבד בת דודה שגרה אז בקיבוץ מצובה וראיתי אותה פעם בשנה. כשבאתי הנה לראשונה חשבתי שאני מפלסת למשפחה שלי דרך, אבל טעיתי בגדול. כל משפחתי הפכה לקומוניסטית. הקומוניזם בהונגריה היה יותר מדת. אני לא סיימתי כיתה י' אבל אחותי נרשמה שם ללימודים באוניברסיטה והפכה בהמשך לדוקטור לכלכלה. אבי היה מנהל מפעל".

נסעת לבקר אותם?
"רק אחרי שנים בארץ הקומוניסטים אפשרו לי לבקר שם. הוריי נפטרו מזמן, אחותי לא נישאה ולא הקימה משפחה. היא הקדישה את חייה לעבודה בבית חולים גדול ועישנה סיגריות יום ולילה. היא מתה בגיל 66 מסרטן הריאות. נסעתי להלוויה שלה. נשארו לי בהונגריה שני בני דודים".

"אני שונאת את האוקראינים שנאת מוות". יהודית שוש עם אחד מנכדיה | צילום: באדיבות המצולמת

מה דעתך על המצב היום באוקראינה?
"אני שונאת את האוקראינים שנאת מוות. אוי ואבוי אם נספק להם נשק. אנחנו רק כלי משחק בידיים של הגדולים. ליבי לא נשבר עליהם כי במלחמת העולם הם היו צמודים לגרמנים. וגם ההונגרים היו נוראיים, לא פחות מהנאצים. הם לחמו יחד. לא היו אז מכשירים לגילוי מוקשים, והם היו משתמשים ביהודים כדי שיתפוצצו תוך גילוי המוקשים".

>>> איך לדבר עם ילדים על השואה?

איך מתנהל היומיום שלך היום?
"אין לי כבר חברות. כולן מתות. יש רק ידיד אחד בן 98 שתמיד מצלצל בערב שבת. לפני שמונה שנים נפלתי ונשברו לי צלעות, עשיתי פיזיותרפיה ואמרתי לכולם שאותי לא יראו בכיסא גלגלים, וכך היה. כשפרצה הקורונה לא רציתי לחיות. אספתי בסוד כדורי שינה ובלעתי 48 כדורים. הבן שלי, שהתקין מצלמה בבית, ראה שאני שוכבת על הרצפה ומיהר להגיע. לקחו אותי לבית חולים. אחרי טיפול עם יד שמאל שבורה וקטטר, רצו לשלוח אותי הביתה, ואני אמרתי: 'אני 68 שנה בארץ. הגרמנים לא הצליחו לחסל אותי אז אם אתם חושבים שאני מיותרת, שימו אותי בפח אשפה שאירקב. ניגש אליי רופא ואמר שהזדעזע מדבריי ולא ייתן לי ללכת עד שלא ימצא לי מקום. הועברתי למוסד סיעודי למשך 60 יום, ויצאתי משם בלי כיסא גלגלים".

מה את מאחלת לעצמך לגיל 100?
"אני מקווה שכבר לא אהיה, אבל כל עוד לא צריך לחתל ולהאכיל אותי – אני כאן. אני מסדרת לבד את התרופות שלי ואני עצמאית אז יש טעם לחיי. אני כבר לא יכולה לעמוד לבשל, אבל יש דברים שאני כן עושה וזה עושה לי טוב. לפעמים אני לוקחת מונית למועדון של 'עמך'".

כמה מונה השבט שהקמת?
"שני ילדים, שישה נכדים וחמישה עשר נינים. זו התשובה שלי לגרמנים".

"זו התשובה שלי לגרמנים". יהודית שוש עם שתיים מנינותיה | צילום: באדיבות המצולמת