"בלתי נתפס שנורית האגדה ונורית שנעלמה – זאת אותה נורית"

לפני שבועיים נתקלתי בפוסט בפייסבוק שעצר לי את הנשימה. נורית יערי, חוקרת ומרצה אגדית בחוג לתיאטרון – והמנטורית הפרטית שלי, או ככה לפחות הרגשתי – נעדרת כבר יממה. ואז הגיעו עוד פרטים: הכל התחיל כשהלכה לחפש מטען לנייד, ומאז נעלמה ביציאה מאיכילוב (שם אושפז בעלה) כשהיא מבולבלת וסובלת מדמנציה, ללא שום אמצעי זיהוי, תקשורת או ארנק.

>> הקולנוענית שיצרה סרט על מחלת הנשירה שלה: "הייתי הילדה עם הפאה"
>> דיאן קיטון הלכה לעולמה בגיל 79: הנה 7 דברים שלא ידעתן עליה
>> סולנית הלקה המיתולגית מהניינטיז הלכה לעולמה בגיל 54

הדבר הראשון שקרה כשראיתי את התמונה שלה, היה הצפת זכרונות מטלטלת. היה מפתיע לגלות כמה אני זוכרת בעל-פה מפרופ' נורית יערי, האמא הגדולה של בניין מקסיקו, מורה כריזמטית עם ידע מופלג ותשוקה עצומה להעביר אותו הלאה. מורה שאומרת משפטים מהסוג שהולך להישאר איתך אחרי שנים, כמו "דאוס אקס מאכינה נועד להיות מלאכותי, ככה המחזאי מדגיש שאין סוף טוב, ויש גורל שאי אפשר לחמוק ממנו". על המשפט האחרון שלה יצא לי לחשוב הרבה השבוע, בכל פעם שמישהו כתב השבוע אמירות כמו "דרוש דאוס אקס מאכינה" והתכוון לנס של סוף טוב שבא בהפתעה ומתקן הכל, שמעתי את הקול של נורית מכין אותי לאפשרות שסוף טוב כזה הוא אחיזת עיניים. לא יהיה כאן סוף טוב. החיים לא עובדים ככה.

המחשבות על נורית מחפשת, הולכת והולכת, נופלת, נלחמת עד הרגע האחרון, וכל זה כשהיא כל כך לבד. הלוואי שהיא ידעה שמחפשים אותה, ושכל המאבק הזה הוא למענה כי היא יקרה וזוהרת, אחת במינה

 

קשה לדמיין את התסריטים שמזדחלים לראש ברגע הזה שבו מתחיל החיפוש אחרי קצה חוט. אוסף של סיוטים שמקבלים ודאות עם כל יום שעובר בלי שהיא נמצאת. הלוואי שנורית ידעה ברגעים האלה שמתנהל אחריה מסע חיפושים של אנשים שמסרבים לוותר על התקווה הקלושה שהיא תימצא בשלום, הופכים כל אבן. אישה מבוגרת נעלמת באמצע היום, במקום הכי מרכזי בארץ. איך זה קורה? זה היה גם מסע מייאש לא פחות, בנסיון להיכנס למחשבות של אישה עם תבונה חריפה בקטע יוצא דופן, וכנראה מבוהלת מאוד ולבד, שמנסה להגיע הביתה ובמקום זה נסוגה לאיזה מקום פנימי שאף אחד מאיתנו לא באמת ידע להבין.

החלק שהיה הכי קשה לתפוס – ועדיין – הוא שנורית האגדית ונורית שנעלמה – זאת אותה נורית. כמו רבים בשבוע הזה של החיפושים, לא יכולתי לשאת את המחשבה שהגורל הטרגי הזה מחכה דווקא לה. בסרטון של שתי שניות רואים את נורית חולפת על פני עוברת אורח – ואותה אשה מבחינה בה. אני חושבת על האשה ההיא, שלא היה לה מושג איזה תפקיד מכריע יש לה ברגע הזה. אי אפשר לראות כלום על נורית שהולכת ברגע ההוא, בהליכה חדורת המטרה שלה, לכיוון הבית באפקה. ואז סימני השאלה: אם היא רק הייתה יודעת, או כל מי שעבר בדרכה של נורית, אם רק היו חיפושים 30 מטר מאיפה שהיו חיפושים, שם היא נמצאה. אם רק היו משחררים את צילומי האבטחה. אם רק היינו עושים יותר, היא הייתה יכולה להיות בריאה ושלמה ואיתנו. המחשבות על נורית מחפשת, הולכת והולכת, נופלת, נלחמת עד הרגע האחרון, וכל זה כשהיא כל כך לבד. הלוואי שהיא ידעה שמחפשים אותה, ושכל המאבק הזה הוא למענה כי היא יקרה וזוהרת, אחת במינה.

אני מורה כבר 18 שנה ואני עדיין לא יודעת איך היא עשתה את זה. היה לה קול פנימי, חזק וברור, ישר כמו סרגל, שהתעקש מאיתנו לשמור על יושרה, ענווה, לרצות לחקור, להביט באומץ ובחמלה על מי שסובל

 

ויש גם זיכרונות אחרים מהשבוע המסויט הזה של החיפושים. כמו רגעי ההבנה המדהימה שיש תחושת קירבה משותפת לכל אלה שנטרפים מדאגה לנורית, מכמות האנשים שממש לא היו במעגל הראשון או השני (אני למשל לא הייתי בשום מעגל – סתם אחת מבין אלפי סטודנטים שחלפו בחייה כמרצה אגדית), אבל איכשהו כולם נטרפו מפחד ומיהרו להתנדב בכל דרך – לחפש, להפיץ, להקדיש הכל לתקווה שהיא תימצא ואפשר להציל אותה. אני מורה כבר 18 שנה ואני עדיין לא יודעת איך היא עשתה את זה, איך עבור כולנו הדמות של נורית היא מעבר למעגל ראשון של קירבה. היא הייתה קול פנימי, חזק וברור, ישר כמו סרגל. קול פנימי שמתעקש מאיתנו לשמור על יושרה, ענווה, לרצות לחקור, להביט באומץ ובחמלה על מי שסובל (וגם על עצמנו).

הבוקר (ראשון), שבוע אחרי שנמצאה וכבר היה איזה קתרזיס של הקלה (למרות שהיה ידוע על מצבה הקשה, הייתה בכולנו איזו אמונה לא ברורה בכוחות האדירים של נורית) התבשרנו שהסוף הטוב לא קרה למרות הכל, ונורית נפטרה. מאז אני משתדלת לתעד כל זכרון, להיאחז בו כמו בשיעור שהיא עוד לא סיימה ללמד.

לזכרך נורית יערי, האהובה והנערצת. המורה הגדולה שבתוכנו. הלוואי שכל השיעורים והזכרונות ממך ימשיכו להאיר ולהזכיר לנו את הדרך.

טלי הכט, יוצרת תיאטרון ומוזיקה, במאית ומחזאית ומורה לתיאטרון. בעבר סטודנטית ומתרגלת של פרופ' נורית יערי בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב