פצעי בגרות

איך שכחו בתיכונים שמאחורי המוגבלויות עומדים גם בני אדם?
תקופת הלימודים בתיכון היתה הקשה ביותר מבחינתי. זכורה לי תחרותיות, הרבה לימודים קשים ולא מעניינים, חוסר חברה, בדידות ושוני. זה משהו שהייתי מאוד רוצה שישתנה כבר במערכת החינוך, שידעו לקבל את האחר.
המשבר שלי חל בכיתה יא'. עד אז הכל היה יחסית בסדר. עד אז תמיד היתה לי חברה אחת טובה, הלימודים היו מעניינים פחות או יותר ובסך הכל לא היה רע כל כך. בי"א, כמו בית מקלפים, הכל עף, התפזר ונשבר.
למדנו בכיתה בקומת הקרקע, הקומה הכי פחות פופולרית בבית הספר, קרוב לחדר המורים. למדנו שם בגללי, בגלל חוסר הנגישות לנכים לקומות העליונות והחוסר במעליות (מיותר לציין שכדי להגיע לשירותים היה עלי לעלות שתי קומות ברגל). התלמידים, שקיוו ללמוד בקומה גבוהה יותר, כעסו עלי. הם לא כעסו עלי ישירות, כמובן, אך האשימו אותי במצב. אם היתה מעלית וגישה לשירותים אפשר היה למנוע את זה. נראה כי מוסדות חינוך רבים לא מודעים לחשיבות הנגישות, לוקחים אותה קצת יותר מדי כמובן מאליו.