פצעי בגרות

איך שכחו בתיכונים שמאחורי המוגבלויות עומדים גם בני אדם?

88 שיתופים | 132 צפיות

תקופת הלימודים בתיכון היתה הקשה ביותר מבחינתי. זכורה לי תחרותיות, הרבה לימודים קשים ולא מעניינים, חוסר חברה, בדידות ושוני. זה משהו שהייתי מאוד רוצה שישתנה כבר במערכת החינוך, שידעו לקבל את האחר.

המשבר שלי חל בכיתה יא'. עד אז הכל היה יחסית בסדר. עד אז תמיד היתה לי חברה אחת טובה, הלימודים היו מעניינים פחות או יותר ובסך הכל לא היה רע כל כך. בי"א, כמו בית מקלפים, הכל עף, התפזר ונשבר.

למדנו בכיתה בקומת הקרקע, הקומה הכי פחות פופולרית בבית הספר, קרוב לחדר המורים. למדנו שם בגללי, בגלל חוסר הנגישות לנכים לקומות העליונות והחוסר במעליות (מיותר לציין שכדי להגיע לשירותים היה עלי לעלות שתי קומות ברגל). התלמידים, שקיוו ללמוד בקומה גבוהה יותר, כעסו עלי. הם לא כעסו עלי ישירות, כמובן, אך האשימו אותי במצב. אם היתה מעלית וגישה לשירותים אפשר היה למנוע את זה. נראה כי מוסדות חינוך רבים לא מודעים לחשיבות הנגישות, לוקחים אותה קצת יותר מדי כמובן מאליו.



מוסדות חינוך רבים לא מודעים לחשיבות הנגישות<br />אילוסטרציה: ASAP photos" src="https://atmagil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/misc/prev_images/pagemodule/image1/927/4927/380×225.jpg?1164262794" />                             </p>
<div>מוסדות חינוך רבים לא מודעים לחשיבות הנגישות<br />אילוסטרציה: ASAP photos</div>
</p></div>
<p>סגל המורים, ככל הזכור לי, דווקא היה בסדר כלפי, אך הם נמנעו מלהתערב במצוקותי החברתיות. לגביהם, זה היה ענייני הפרטי, והם פשוט באו ללמד ולהכין לבגרויות. האינטנסיביות והתחרותיות שבלימודים רק הקשו על מצבי החברתי. לא רק שהייתי מבוהלת ממצבי החברתי, היה עלי להתמודד גם עם הלחץ של הבגרויות. אולי הייתי צריכה להפסיק להתבייש ולבקש עזרה, אולי אפילו שיעורים פרטיים, אך מכיוון שחששתי מההשלכות החברתיות של פניה לעזרה לא עשיתי דבר. ציוני ירדו, ושנאתי כלפי התיכון עלתה. </p>
<p>כדאי לציין שבגלל מחלתי, מצבי הכללי מתדרדר במצבי לחץ וקושי. הבחילות וההקאות חגגו, לילותיי נהרסו וללכת לבית הספר החל להיראות כסיוט. הדבר הקשה ביותר היה הקרע החברתי. הייתי שונה, ואנשים התרחקו ממני. לא פעם הייתי אומרת למישהו 'בוקר טוב' בקול מהוסס, ולא זוכה לתגובה. ובגלל שנטיתי לבכות במהירות הצלחתי להרחיק גם את מעט האנשים שכן חיבבו אותי. נכנסתי לדיכאון עמוק. התיכונים הם מצד אחד בית חרושת לציונים, ומצד שני מרוץ חברתי, שבו כולם נמדדים על פי האנשים שהם יוצאים איתם והבגדים שהם לובשים. באווירה כזו אין לחריגים ולשונים סיכוי. </p>
<p>בשיא התקופה הגרועה ביותר שלי ניגשתי ליועצת. קיוויתי למעט הבנה, אך כל מה שזכיתי לו היה האשמות. היא אמרה שאני לא מנסה להשתלב מספיק, שאני צריכה להיפתח, שלא יכול להיות שכולם כל כך רעים. היא גם גרמה לי להאמין בכך, ובדרך גרמה לי גם לשנוא את עצמי. בפעם הראשונה בחיי חשבתי על התאבדות. </p>
<p>פשוט לא יכולתי יותר. נמאס לי ורציתי לשנות הכול. אפילו התחלתי להתמכר לכדורי הרגעה. למה אני צריכה את כל זה, חשבתי, למה להמשיך לסבול? </p>
<p>למה אני בטוחה כל כך שהיועצת טעתה ואני צודקת? ראשית, כי בזמנו הלכתי גם לעובדת סוציאלית, שהבהירה לי שאני נורמלית. הסיבה השניה מעודדת יותר: רק בכיתה יא' סבלתי מהבעיות הללו. בכיתות אחרות ובאוניברסיטה הדברים נראו אחרת לגמרי. </p>
<p>התיכונים הפכו לבתי חרושת לציונים, ושכחו שהם צריכים להקנות גם תפקיד חברתי. לדעתי בתי הספר צריכים לערוך הרצאות או בנושא, להבהיר שתלמידים עם מוגבלויות אינם שונים עד כדי כך, שמאחורי המוגבלות יש בן-אדם. </p>
<p><em><strong>נורית חולה בדסאוטונומיה משפחתית, מחלה שפוגעת במערכת העצבים. הטור שלה, שמתאר את החיים עם המחלה, מתפרסם בכל יום חמישי ב-IFeel</strong></em></p>
</p>
<p style=