פספוסים

התחושה המרירה בבטן, רגשות האשמה: טעם של החמצה
אבן שושן מגדיר את המושג "החמצה" בפשטות: "איחור בעשיית דבר, השהיה". הוא לא מזכיר אפילו במילה את התחושה המרירה שמצטברת בבטן, את רגשות האשמה, את הצביטה בלב שחווה כל מי שפספס משהו חשוב בחייו. לפניכם תשעה סיפורים אישיים על החמצות כואבות במיוחד ואחד על החמצה משמחת שהובילה להצלחה גדולה.
אין מכתב. שרפנו אותו בכיור
"גדלתי בירושלים במשפחה דתית מאוד", מספרת יהודית, קוסמטיקאית במקצועה. "בכל קיץ היינו מבלים כמה ימים אצל החברים של ההורים שלי בנתניה, ושם התיידדתי עם אלינוער, בחורה חילונית בגילי. כשהייתי בת 17 וחצי הגעתי לביקור השנתי ואלינוער הציעה שנצא לבלות עם שני חברים שלה. ההורים שלי לא אהבו את זה אבל החליטו להבליג, ואני הייתי בעננים.
"ככה הכרתי את אבי. אחרי הבילוי המשותף הוא הציע שניפרד מהזוג השני ונלך לטייל יחד. ההתרגשות הייתה גדולה ומעורבת ברגשות אשמה. הוא נראה לי כאילו הגיע מעולם אחר – צנחן חסון עם שיער קצוץ קיפודי. טיילנו על חוף הים. אבי הציע שנעלה לסוכת המציל ואז הוא נישק אותי, ואחר כך עמדנו והסתכלנו בשתיקה על הים. זאת הייתה הנשיקה הראשונה שלי. השארתי לו את כתובתי וחזרתי לירושלים.
"אבי היה אז בצבא ולא יכולתי ליצור איתו קשר, אבל אחרי כמה שבועות הזדמנתי לנתניה ושמעתי מחבר שלו שהוא כתב לי. כשחזרתי הביתה שאלתי את אמא שלי אם הגיע מכתב, והבנתי מהתשובה המתחמקת שהיא מסתירה ממני משהו. לא הרפיתי עד שהיא אמרה לי, 'תעזבי אותי, לכי לשאול את אבא'. בהתחלה גם הוא התחמק ואמר שהוא לא זוכר, אבל בסוף הוא הודה שאכן הגיע מכתב 'מהבחור הלא דתי'. 'איפה המכתב?', שאלתי, והוא ענה: 'כבר אין מכתב. שרפנו אותו בכיור'.
"עד שהגעתי שוב לנתניה עברו עוד שבועיים. אבי לא הבין למה לא עניתי לו ופשוט המשיך הלאה. כשסיפרתי לו מה הורי עשו עם המכתב הוא הזדעזע ואמר שאולי כדאי שלא נמשיך בקשר אם הם כל כך מתנגדים. כך נגמר הקשר הרומנטי הראשון שלי אפילו לפני שהתחיל. לא עצוב?".
אילוסטרציה: stock.xchng
מחלומות תהילה לפנטזיות על התאבדות
"מאז שאני זוכרת את עצמי רציתי לעוף. כילדה עשיתי הכל כדי שזה יקרה: קפיצות, טיפוס על עצים – מרוב שקפצתי היו לי בעיות בברכיים", מספרת איילת, מובטלת בת 28. "כשגיליתי את הספורט זה היה הדבר הכי טוב שקרה לי. בגיל 12 התאהבתי במאמן והחלטתי להצטרף לנבחרת בית הספר בהתעמלות קרקע. מההתחלה הגדירו אותי ספורטאית מחוננת, וכשהמאמן שלי הופקד על אימון הנבחרת הצעירה לאולימפיאדה הוא רצה לקחת אותי איתו. הוא בא לדבר עם ההורים שלי, הם לא ידעו מה לאמר, והוחלט לשאול את פי הנערה. אבל אני לא יודעת להתמקד. באותו שלב הייתי באטרף של הכדורסל והחלטתי ללכת על זה ולשכוח מהאולימפיאדה.
"אמנם נשארתי בגובה 1.60 מטר, אבל גם כאן נחשבתי לכוכבת והתקדמתי. הנתונים שלי הציבו אותי בתפקידים הגנתיים, שבסופו של דבר תסכלו אותי. רציתי להיות מספר אחת, אז עזבתי גם את זה ועברתי לטניס. בכל מקום התחנפו אלי וחזרו ואמרו לי שאני ספורטאית מחוננת, אבל גם הטניס לא היה זה.
"בסוף, כשהייתי בת 14, התגלגלתי לשחייה. הייתי שוחה כמו מנוע שמכניסים אותו למים והוא משאיר אחריו שובל של קצף. הייתה לי הרבה יותר נחישות מאשר טכניקה ולא ממש ידעתי איך מתחרים בשחייה, איך מחשבים את המיקום ביחס לאחרים. שבועיים מאוחר יותר כבר ייצגתי את הקבוצה בתחרות המחוזית. קפצתי למים והלכתי על כל הקופה, עד שהתנגשתי בקיר הצדדי. הכאב היה נורא, ואני הפסקתי לשחות והתחלתי לשקוע. אחר כך סיפרו לי שעד הפגיעה עוד הובלתי במקצה.
"אם הייתי יכולה, הייתי מעדיפה לטבוע. אני זוכרת ששמעתי צחוקים מטורפים מבחוץ. המאמן שלי הגיע עם מגבת ועם חיוך מרוח על הפרצוף ואמר לי: 'שטויות, לא נורא'. אחרי המקרה כבר לא רציתי לשחות, וגם לא נותרו ענפי ספורט שלא ניסיתי. זה היה חורף, ישבתי ליד תנור הספירלה וריחמתי על עצמי. מחלומות על תהילת עולם עברתי לפנטזיות על התאבדות.
"אחרי שהפסקתי לעסוק בספורט השמנתי ב-15 ק"ג ונכנסתי לדיכאון. אני עדיין לא יודעת מה אני רוצה לעשות בחיים, והאמת היא שאני אפילו לא בטוחה שזאת נקראת החמצה. זה פשוט אופי חרא".
אילוסטרציה: ASAP photos
ללכת רגע לפני ההצלחה
"אני לא מאמין במילה החמצה, כי בסופו של דבר, כל דבר מביא אותך אל המקום שאליו אתה צריך להגיע", אומר אריק זילברמן (34), סטנדאפיסט ותסריטאי ("שחר", עם ישראל לייב"). "הייתי בצוות המקורי של 'הקומדי סטור' ועזבתי רגע לפני שהם הפכו לדבר הכי חם בישראל", הוא מספר. "שיחקתי בהצגה בקאמרי עם צביקה הדר, ואז הוא התחיל להופיע בקבוצה שקראה לעצמה 'הקומדי סטור' ואני הצטרפתי אליה בעקבותיו. במשך שנה חרשנו את הארץ בהופעות ואז ביקשו שנביא רעיונות לתוכנית שתשודר בערוץ 2, שהיה אז בתחילת דרכו.
"אני הייתי בין ההוגים של פורמט מסוים שלא התקבל והתעקשתי לעשות את הדברים בדרך שחשבתי שהיא הדרך הנכונה. אחרי העונה הראשונה אמרו לי: 'לא מוצא חן בעיניך, לך הביתה'. אז הלכתי.
"חשבתי שאין שום סיכוי שהתוכנית תצליח, וטעיתי. אבל המשכתי להתבצר בעמדתי וסירבתי בתיעוב גדול לראות אותם בטלוויזיה. לקח לי שלוש שנים עד שהייתי מסוגל לראות את התוכנית, ולהפתעתי היא מאוד מצאה חן בעיני. עדיין אני חושב שהפורמט שלי היה יותר טוב, אבל לך תתווכח עם הצלחה.
"למעשה, כמעט כל החלטה שעשיתי בחיים הביאה לדחייה של החלטה אחרת, כך שאפשר לומר שכל מה שוויתרתי עליו הוא סוג של החמצה. אבל מה זה 'הקומדי סטור' לעומת היום שבו מילאתי טופס טוטו עם עוד שני חברים והחלטתי לשנות את הטופס ברגע האחרון. יצאנו עם 500 ש"ח כל אחד, במקום עם 500 אלף. לזה אני יכול בשקט לקרוא החמצה".
מיקי קם ממשיכה בלעדי
"כשהייתי בכיתה י"ב, אי שם בשנות ה70-, התפרסמה בעיתון מודעה על בחינות קבלה ללהקת הנח"ל", מספרת פנינה, מורה במקצועה. "באותה תקופה להיות בלהקת הנח"ל היה כמו לגעת בשמים, ולהתקבל לשם היה קל כמו לטפס על קיר. החלום שלי היה לשיר, אבל על להקה צבאית בקושי העזתי לפנטז. למרות הכל, הגעתי עם עוד 3,000 תיכוניסטים לבחינות ואחרי חודשיים קיבלתי מכתב שהתקבלתי. קפצתי עד התקרה.
"אמא שלי לא הבינה על מה השמחה. בעיניה, גיוס ללהקה צבאית היה כמו לרדת לזנות, וזה מה שהבת שלה כל כך משתוקקת לעשות? גם לחבר שלי, שהיום הוא בעלי, נשרפו כמה פיוזים. הוא בדיוק הציע לי נישואים והחליט להציב לי אולטימטום: או שאת מוותרת על הלהקה, או שאני קופץ ממגדל שלום. אמרתי לו: קפוץ. אמא שלי שמעה את זה ונכנסה לוויברציות. החבר שלי שכנע אותה שכל הלהקות הצבאיות האלה הן בית זונות אחד גדול, ושאם אני אהיה שם, יתחילו איתי וזה יהיה הסוף שלנו. זאת תהיה הידרדרות מוסרית איומה. שניהם התחילו לטפטף לי את זה בלי הפסקה. גם כשיצאתי עם הלהקה לטירונות – הייתי במחזור עם מיקי קם – הם המשיכו לשגע אותי באופן שיטתי.
"ואז פרצה מלחמת יום כיפור. בשלב הזה כבר התחלתי לאבד את המורל בגלל שטיפת המוח שלהם, ופתאום הייתי צריכה להופיע בכל מיני מקומות מסוכנים וקצת פחדתי, אז פשוט ויתרתי ועזבתי.
"תחושת ההחמצה מלווה אותי מאז, כי ברור לי שאם הייתי נשארת הייתה נסללת בפני דרך לקריירה שחלמתי עליה. היום אני הולכת המון לערבי שירה בציבור, שרה לבד באמבטיה ורוקדת ריקודי עם, אבל אני לא צריכה להגיד לך שזה לא אותו דבר.
"אהבתי את השואו, את הזוהר. יכולתי להיות אולי ירדנה ארזי, להיות בעולם הבידור, העיתונאות, להתפתח מתוכו. זה לא רק הפרסום, זה הרבה יותר מזה, ואני החמצתי. אני רואה כל תוכנית מטומטמת שיש בה משהו גדול מהחיים. ומיקי קם ממשיכה בדרכה בלעדי".