להתמודד יחד ולישון לבד: כך תטפלי בפחדי הלילה של הילדים

מפלצות מבעיתות, נחשים אימתניים, פושעים אכזריים וגנבים אלימים – לא, זה לא תיאור של סדרה חדשה בנטפליקס, אלא רשימה חלקית של פחדי הלילה הנפוצים ביותר שמלווים כמעט כל ילד או ילדה כחלק מתהליך ההתפתחות הטבעי. מפלצות, מכשפות, גנבים וחיות טרף אמנם כבשו את המסך הקטן בשנים האחרונות, אך בפחדי הלילה של ילדים הם היו שחקנים מרכזיים מאז ומעולם.

>> הקטנים מפחדים מכל דבר? המדריך לטיפול בחרדות ילדים

בניגוד אלינו המבוגרים, שעבורנו סטרס מייצר רשימה מגוונת ויצירתית של סימפטומים שכל אחד מהם קסום יותר ממשנהו (כאבי חזה, בעיות עיכול ועוד שלל רגעים של הנאה צרופה) – בקרב ילדים סטרס לעתים קרובות מתבטא בפחדי לילה. גייסנו לשורותינו את אלון רונן, פסיכולוג קליני, מטפל במרפאת חרדה בבית החולים שניידר ובקליניקה פרטית בתל אביב, שיסביר לנו איך להתמודד עם התופעה בקרב ילדים (גילוי נאות: הכרתי את רונן כשטיפלנו יחד במרפאת החרדה בשניידר).

"פחדי לילה הם שלב תקין וטבעי בתהליך ההתפתחות הנורמלי של ילדים. אצל רוב הילדים, הפחדים יעברו באופן טבעי בלי שהם יגרמו לקשיים משמעותיים" פותח רונן. עם זאת, מיד לאחר ההבטחה המרגיעה הוא זורק גם נתון מפתיע: לפי מחקרים, בקרב 20%-30% מהילדים מתעוררת מצוקה משמעותית סביב פחדי הלילה כאשר הפחדים לא עוברים מאליהם, ואז נדרשת התערבות ממוקדת. "במקרים כאלו, מה שבדרך כלל רואים אצל ילדים זה המון מצוקה סביב המעבר לשינה. לילדים יש התקפי בכי, זעם ופחד. הרבה פעמים כמו בחרדות אחרות, ילדים ידווחו על כאבי בטן או כאבי ראש. בעוצמות יותר גבוהות זה יכול להגיע אפילו להתקף חרדה מלא, עם נשימות מהירות ודופק מואץ לצד סימפטומים גופניים. הילדים יציבו דרישה לישון עם ההורים או עם האחים או לפחות לשהות במחיצתם עד ההירדמות", הוא מתאר. "בנוסף, מה שהרבה פעמים קורה זה שגם אם ההורים לא הסכימו לישון עם הילדים, הם ימצאו אותם במיטה שלהם בבוקר. לפעמים הקשיים מתבטאים דווקא בהכנה לשינה – למשל, ילדים שלא רוצים להתקלח כי הם כבר מבינים לאן זה הולך. הקשיים עלולים להתבטא בניסיונות לדחות את השינה, בין אם בהתנגדות גלויה או בכל מיני אסטרטגיות יותר מתוחכמות שילדים מתמחים בהם", הוא אומר בחיוך.

אתם לא לבד. פחדי לילה | תמונה: Shutterstock

לפני שנגיע לדבר על דרכי ההתמודדות והטיפול בפחדי לילה עבור אותם 20%-30% מההורים (אתם לא לבד!), חשוב להסביר מהם הגורמים האפשריים לפחדי הלילה: "הסיבה הראשונית היא ביולוגית-אבולוציונית. מבחינה אבולוציונית, אנחנו מתוכנתים ביולוגית לפחד מהחושך, משום שכאשר חשוך ובטח כאשר אנו ישנים, אנחנו הרבה יותר פגיעים. בהיסטוריה הרחוקה שלנו, ילדים שהיו יותר קרובים להורים עם רדת הלילה שרדו יותר ולכן מידה מסוימת של פחד היא טבעית. הסיבה השנייה היא תרבותית. חושך מקושר בספרים ובטלוויזיה לכל מיני דברים אפלים – רוחות רפאים, שדים, פורצים. גם ביהדות רואים בשינה מעיין מוות, כאשר בבוקר נולדים מחדש. בנוסף, יכולות להיות גם השפעות סביבתיות, בין אם מדובר באירועים אישיים כמו מתיחות בין ההורים או מחלה של מישהו במשפחה, ובין אם מדובר באירועים בקנה מידה ארצי שיכולים להגביר את סף החרדה. למשל, במרפאת החרדה שבה אני עובד בשניידר, ראינו עלייה בפניות בנושא פחדי לילה בתקופת הקורונה".

"עצם זה שההורים אומרים: 'יש לנו פה בעיה ואנחנו רוצים להתמודד איתה' – זה המנוע לשינוי"

אם חשבתם שתתחמקו מללמוד איך התפקוד ההורי שלכם קשור לכל הקשיים האלו בשינה של הילדים, טעיתם. שכן כמובן שגם לסביבה הביתית ולהרגלי השינה שמכתיבים ההורים יש השפעה מכרעת על קשיי שינה בקרב ילדים. "חשוב שההורים יספקו לילדים הזדמנויות לנסות להירדם לבד ולנסות להרגיע את עצמם. היכולות האלו הן יכולות שמתפתחות מתוך אימון. בבית שבו הורים מעודדים שינה משותפת, לילדים יש פחות הזדמנויות ללמוד להרגיע את עצמם, והיכולת הזאת לא מתפתחת", מסביר רונן, שדווקא מבין את הפיתויים הטמונים בשינה משותפת, אך מזהיר כי זהו פתרון שמקל על ההורים ועל הילד או הילדה בטווח הקצר בעוד שהוא מייצר קשיים עתידיים בטווח הארוך. "זה מאוד מובן שמתרגלים להשתמש במשהו שמקל על כולם בבת אחת. הורים שרואים לפניהם את הילדים חוששים, זה הדבר הכי טבעי לרצות לגונן ולהיענות לדרישות לישון יחד, ללטף עד ההירדמות, אבל כאשר מתקיימת מצוקה משמעותית בעקבות פחדי לילה, זה מצביע על כך שחשוב לשנות את ההרגלים שלנו ולעזור להם בפיתוח היכולת שלהם להרגיע את עצמם. זה ישמש אותם גם בהתמודדויות אחרות בחיים, בהווה ובעתיד" הוא מדגיש. לצד זאת, רונן מספר כי הורים רבים מודים בפניו בבושת פנים כי בעוד שכלפי חוץ הם מצטרפים למסיבות הקיטורים בגינות השעשועים ומלינים על כך שהילדים הורסים להם את שנת הלילה, למעשה הם מניחים לשנת הלילה המשותפת להימשך הרבה מעבר לגיל המקובל משום שהם נהנים ממנה בסתר לבם (על אף שלעולם לא תתפסו אותם מודים בכך). "במקרים רבים יש רווחים משניים לילד ולהורים מהשינה המשותפת. למשל, אני פוגש המון הורים שעובדים עד מאוחר, ומרגישים שזה זמן איכות משותף. אבל בסופו של דבר – חשוב לעשות תהליך היפרדות בשביל הילד או הילדה".

"הכי טבעי לרצות לגונן" | תמונה: Shutterstock

רונן מסביר כי לרכישת היכולת לישון לבד ישנם יתרונות שנפרשים אפילו מעבר ליכולת ההרגעה העצמית. "לישון לבד זה הישג התפתחותי מאוד חשוב ומשמעותי. זה אתגר שצריך להתמודד איתו, בדומה לאתגרים אחרים כמו גמילה מחיתולים או כניסה למסגרות. מעבר לזה מחקרים מראים שכאשר היכולת לא מתפתחת, זה פוגע בדימוי העצמי ובתחושת המסוגלות של הילד/ה, מייצר מבוכה חברתית ומונע שינה עם חברים. כמובן שצריך גם לקחת בחשבון שפחדי לילה פוגעים באיכות השינה ומייצרים קשיי שינה, שבתורם פוגעים בריכוז, בתפקוד הלימודי, במצב הרוח ובערנות במהלך היום".

דרכי התמודדות

עד כאן החדשות הרעות. החדשות הטובות הן שיש טיפול, והוא אפילו עובד. "בטיפולים שעשיתי בפחדי לילה, ההורים מאוד הופתעו מכמה מהר אפשר להיפטר ממשהו שהטריף אותם ואת הילד במשך חודשים. התערבויות טיפוליות לפחדי לילה הן בין הטיפולים האפקטיביים ביותר שיש בפסיכולוגיה היום, ומן הקצרים ביותר – יש להן אחוזי הצלחה סופר גבוהים. מה שיפה זה שפסיכולוגים עשו כל מיני מחקרי מטא-אנליזה, שבחנו את היעילות של המון שיטות לטיפול בפחדי לילה מתרבויות שונות – ומצאו שכמעט הכול עובד", הוא מצטט. "זה מראה לנו שעצם זה שההורים אומרים 'יש לנו פה בעיה ואנחנו רוצים להתמודד איתה' – זה המנוע לשינוי".
רונן מדגיש כי חלון ההזדמנות המרכזי להתערבות הוא כמובן זמן ההירדמות: "יש משהו נורא חשוב ובסיסי שהרבה הורים לא מודעים אליו – יש חשיבות מאוד מאוד גדולה לאופן שבו הילד נרדם בתחילת הלילה, משום שהאופן שבו נרדמים בתחילת הלילה מכתיב את איך שנתמודד עם יקיצות במהלך הלילה. כולנו הרי מתעוררים גם במהלך הלילה, אך אצל ילדים שסובלים מפחדי לילה ההתעוררות הרגעית הזו מלווה בחרדה ואז הם קוראים להורים או מגיעים למיטה שלהם. בשביל שנוכל לצפות מהילדים להרגיע את עצמם באמצע הלילה הם צריכים לדעת לעשות זאת בתחילת הלילה". רונן מוסיף שניתן לנסות את השיטות האלו לבד בבית, וכי יש סיכוי גבוה שהן יעבדו ללא ליווי מקצועי. עם זאת, במידה ומתעוררים קשיים יוצאי דופן, כדאי לפנות לאיש/אשת מקצוע.

הפסיכולוג אלון רונן | צילום: דרור פיקלני

גילאי בית הספר: חשיפה הדרגתית

בעוד שמקובל יותר לחשוב על פחדי לילה כבעיה של ילדי גן, למעשה זוהי בעיה נפוצה מאוד גם בגילאי בית הספר. לפי רונן, השיטה הכי נפוצה והכי פשוטה להתמודדות עם פחדי לילה היא שיטת החשיפה ההדרגתית, שהיא למעשה "אחת מן השיטות הבסיסיות שבאמצעותן ניתן להתמודד עם רוב בעיות החרדה", מעיד רונן. שיטת החשיפה ההדרגתית היא שיטת פעולה רווחת בעולם הטיפולים הקוגניטיביים-התנהגותיים, והיא מבוססת על שני עקרונות מפתח: כאשר נחשפים באופן מדוד ומבוקר לגורם המפחיד, נכנסים לפעולה מנגנונים מוחיים ש"מוחקים" את החרדה מהגורם המפחיד. לעומת זאת, כל עוד ממשיכים להימנע מהגורם המאיים, החרדה משתמרת ואפילו מתגברת. "במסגרת התערבות של חשיפה הדרגתית, אנו מאפשרים לילד/ה להתמודד עם הפחד בצורה הדרגתית שמשמרת את חוויית השליטה", הוא אומר. רונן מסביר כי ההתערבות אורכת מספר בודד של שבועות, ונחלקת לשני שלבים מרכזיים. "עם זאת, חשוב שההורים יהיו ערוכים לכך שמדובר בכמה שבועות שבהם הם יעבדו יותר קשה וישנו פחות טוב", הוא מזהיר.

השלב ראשון הוא שלב "הכיסא הנודד", הוא מסביר: "ההורה משכיב לישון את הילד כאשר הוא כבר לא שוכב לצדו במיטה, אלא יושב על כיסא ליד המיטה. אם בהתחלה הילד רוצה את ההורה ממש קרוב, מצמידים את הכיסא למיטה, אבל חשוב מאוד להימנע ממגע, בלי להחזיק את היד ובלי ליטופים בגב. זה חשוב כדי שהילד יתרגל לא להסתמך על מגע להרגעה עצמית, אבל חשוב לתת בובה אם צריך. לאחר מכן ההורה ירחיק את הכיסא עוד ועוד בכל לילה תוך התחשבות ברצון של הילד, שיכול להשפיע על הקצב של התהליך. ברוב המקרים, תוך יומיים או שלושה הילדים מבינים את הקטע, ומתרגלים להירדם בלי מגע וכשההורה יותר רחוק. בדרך כלל תוך ימים ספורים עד שבוע ההורה ימצא את עצמו כבר ליד הדלת, ואז אפילו מעברה השני של הדלת".

"אחת הסיבות שבוחרים לערב גורם מקצועי היא חשש שיש פה בעיה יותר גדולה, אולי יש אבחנה של הפרעת חרדה רחבה יותר"

השלב שני הוא שלב הביקורים. "בשלב הזה ההורה בעצם מפסיק לשבת עם הילדה עד שהיא נרדמת. ההורים מסבירים לילד/ה שמעכשיו ההורה יגיע כל פרק זמן מסוים 'לבקר'. שלב הביקורים מתחיל בביקורים במרווחים של דקה שבמסגרתם ההורה מציץ לתוך החדר, עושה שלום, עושה קוקו, או כל ווריאציה אחרת. לאחר מכן מגדילים את המרווח בין הביקורים לאט לאט. כך, הילד מרגיש את הנוכחות של ההורה, אבל לא כל הזמן. כאשר מגיעים למרווחים של 3-5 דקות, הילד בעצם כבר פיתח את היכולת להרגיע את עצמו לבד".

השלב השלישי הוא השלב המיוחל – השינה העצמאית. בשלב הזה נשאר לכם רק להנות מיתרונותיה המפנקים של שנת לילה מרעננת, ולקצור את הפירות מכל אותם הלילות שבהם ישבתם על כיסא במסדרון חשוך, בהיתם בחלל ושאלתם את עצמכם איך לעזאזל הגעתם למצב הזה ויותר חשוב – איך אתם יוצאים ממנו.

השלב השלישי הוא השלב המיוחל | תמונה: Shutterstock

שאלות ותשובות

ומה עם הילדים לא משתפים פעולה?
"במקרה שילדים מסרבים לשתף פעולה, יש שני דברים שאפשר לעשות: הראשון הוא להסביר להם את החשיבות ולחפש משהו שייתן להם מוטיבציה –  לומר להם 'ככה אנחנו מחזקים אתכם, חשוב לנו שתהיה עצמאיים, שתנצחו את הפחד, שתוכלו לישון אצל חברים, שתוכלו לצאת לטיול השנתי'. בנוסף כדאי להדגיש את האמונה של ההורים ביכולת של הילדה לנצח את הפחד. אצל רוב הילדים, ברגע שההורים מעבירים מסר ברור שהשינוי קורה בכל מקרה, אך שהם בהחלט ישמחו לשיתוף פעולה ויאפשרו לילדים להשפיע על קצב ההתקדמות – רוב הילדים מתגיייסים ומשתפים פעולה. הדבר השני שניתן לעשות זה לתת לילדים כלים להרגעה עצמית. לחשוב איתם מה יכול לעזור להם. אפשר לחשוב על אור קטן, בובה, נשימות עמוקות, לחשוב על דברים נעימים, ועוד".

עשינו את כל זה, והילד שלנו עדיין עושה את המוות בכל לילה. מה עושים?
"הרבה פעמים אחת הסיבות שבוחרים לערב איש או אשת מקצוע היא חשש שיש פה בעיה יותר גדולה, אולי יש אבחנה של הפרעת חרדה רחבה יותר. יכול להיות שנדרשת התערבות של טיפול פסיכולוגי ממושך או טיפול תרופתי".

ומה עושים כשהם קמים באמצע הלילה?
"חשוב מאוד להרדים את הילד/ה באמצע הלילה בדיוק כפי שמרדימים בתחילת הלילה, לפי השלב שבו נמצאים. אם כרגע נמצאים בשלב הכיסא במסדרון, אז יושבים שוב כמה דקות במסדרון. זאת משום שכרגע זוהי הדרך שהיא יודעת להרגיע את עצמה".

גילאי הגן: התערבות "חיבוקי"

התערבות נוספת שנקראת "התערבות חיבוקי", פותחה על ידי פרופ' אבי שדה ז"ל, ד"ר שי חן גל ופרופ' ליאת טיקוצקי בתקופת מלחמת לבנון השנייה. בדומה לקורונה, מלחמת לבנון הייתה אירוע סטרס משמעותי עבור ילדים רבים. במקור ההתערבות נועדה לעזור לילדים שחזרו להרטיב, חוו קשיי הירדמות וקושי להיפרד מההורים בלילה. "בהתערבות חיבוקי אין חשיפה הדרגתית. ההתערבות הזו מושתתת על כך ש לילדים בגילאי 4-6 עוד אין כושר הבחנה מדויק בין דמיון למציאות, כך שהילדים יכולים ממש להזדהות עם דמויות דמיוניות, ועם בובות של חיות במיוחד", אומר רונן, ומוסיף כי מחקרי המשך שעשו במעבדה של פרופ' שדה ז"ל בהובלת ד"ר יונתן קושניר, הדגימו את היעילות הגבוהה של ההתערבות הזו, והראו כי היא מביאה לשיפור גם במדדים סובייקטיביים של דיווח עצמי על רמת החרדה, וגם מדדים אובייקטיביים של איכות השינה.
"התערבות חיבוקי היא התערבות פשוטה וקצרה – הרעיון הוא לקחת בובה ולספר לילד או לילדה סיפור. אם רוכשים בובה של כלב, מספרים לילדה שהכלב היה פעם מאוד שמח אבל בזמן האחרון הוא עצוב ומפחד. בשלב הזה עוצרים ושואלים את הילדה למה לדעתה הוא מפחד ונותנים לה הזדמנות לדבר על הפחדים שלה. לא משנה מה היא עונה אומרים לה 'נכון, בדיוק מזה הכלב מפחד, ואנחנו מחפשים ילד או ילדה שיוכלו לשמור על הכלב ולהרגיע אותו כי הוא מפחד בעיקר בלילה'. אחר כך שואלים את הילדה אם היא מוכנה להיות זו שתסייע לכלב. אני יכול להעיד שעוד לא שמעתי על ילד שלא הסכים. לאחר מכן הילדה מקבלת את הכלב במתנה. שואלים אותה מה היא יכולה לעשות אם חיבוקי יפחד – חושבים יחד על רעיונות, למשל ללטף את חיבוקי, לשיר לו שיר, מאוד מחזקים אותה על כך שלקחה אחריות, ושהיא רוצה להרגיע את חיבוקי".