זנחנו את החמוד לטובת תחפושת סקסית, וזה דווקא לא רע בכלל

כשהייתי בכיתה ב' התחפשתי בפורים לטבח. כן, ממש לטבח, עם בטן גדולה ובגדי שף וכובע, ציירו לי שפם והחזקתי מגש עם ביצת עין, כי כנראה זה מה שאהבתי לאכול אז, או שאולי ההשראה הייתה טבח של מלון הכול כלול. לא זוכרת. בכיתה ג' הייתי תולעת ספרים. אימא שלי גזרה עיגולים והדביקה רגליים מבד ליצירת מראה של מרבה רגליים, וככה הסתובבתי לי בבית בנעלי בית ומחושים. אני זוכרת איך רגע לפני שיצאתי החוצה, הרגשתי לא בנוח לצאת עם נעלי בית לרחוב, זה היה לי מוזר ונבהלתי לרגע.

בשביל לאמלק את הסיפור, אגלה שבאותה שנה זכיתי בתחרות התחפושות. אני מניחה שהשופטות היו מורות בית הספר, ולכן הילדה שרק אהבה לקרוא – זכתה. לא עניין אותי להתחפש לכלה או למלכת אסתר אבל לגמרי נתתי לאלטר אגו שלי – הילדה החנונית שאוהבת לקרוא ולכתוב – לצאת,  ומצאתי דרך לבטא את זה בתחפושת. היום, כבר לא אתחפש לזחל זחלילי. את האלטר אגו שלי אני מעדיפה לבטא בדרכים אחרות בפורים, וללכת על תחפושת שיקית, סקסית, מגניבה ונוטפת סטייל בשביל להעביר את המסר. למשל, להתחפש לקארי בראדשו. ותכלס לכל אישה שמעוררת בי השראה, מאל וודס האייקונית ועד לנועה קירל. כי מתי בחיים כבר עוד אוכל להיות קילרית כזאת?

איפשהו במרוצת השנים, אנחנו זונחות את התחפושת החמודה, המצחיקה והמוזרה, החצאית מתקצרת והחולצה נפתחת, וכל תחפושת מקבלת טוויסט סקסי. או כמו שאמרה את זה קיידי, הדמות שמגלמת לינדזי לוהן ב"ילדות רעות", וברשותכן אתרגם זאת ישירות כך שיתאים לנו פה בלבנט: "בעולם האמיתי, פורים הוא חג בו ילדים מתחפשים ומשתובבים. בעולם הבנות, פורים הוא היום האחד בשנה בו מותר לבחורה להתלבש כמו זונה ואף בחורה אחרת לא יכולה להגיד לה על זה כלום".

לרוב אנשים מתייחסים לחלקו הראשון של המשפט על אודות עולם הבנות, יענו לתחפושת עצמה, ללוק ה"זנותי". אבל אני דווקא רוצה להתעכב על המשך המשפט, על כך שזה היום היחיד בשנה שבו לאף בחורה אין זכות להגיד לבחורה אחרת כלום, ואף ארחיב ואוסיף – לאף בחורה, ולאף בחור. השחרור הזה, שמאפשר לנו להתלבש כמו בחלומות הכי פרועים שלנו, לתת ביטוי למאווים הכי גדולים שלנו ולהיות משהו שביומיום רחוק מאיתנו אלפי שנות אור, אבל בלי לספוג שום ביקורת – זה הקסם האמיתי של החג הזה.

אני מכירה את שלל הטענות כלפי התחפושות המיניות לפיהן אנחנו מתחפשות ככה רק בגלל שהחברה שוטפת לנו את המוח ומחדירה לנו שככה נשים צריכות להיראות. אני מכירה גם את הטענות שמתייחסות לגברים שמתחפשים בפורים לנשים, באופן שמגחיך אותנו ומשמר את יחסי הכוחות. ועדיין, אני עומדת על שלי, וחושבת שהתחפושות שאנחנו עוטות על עצמנו בסך הכול עוזרות לנו להתפרק ולהשתחרר ליום אחד מעודף המחשבות על מה מותר, מה אסור, מה בסדר ומה, רחמנא ליצלן, מושך יותר מדי תשומת לב.

אפרת וכטל מחופשת לאביבית בר זוהר | צילום: באדיבות אפרת וכטל

כי אני מבחינתי, ממש כמו בילדות, ממשיכה להתחפש מדי שנה לאלטר אגו שלי. לכל מה שאני לא מוציאה החוצה ביומיום, למה שאני מסתירה, למה שאני לא יודעת אם באמת קיים בי, ממה שאני מפחדת ממנו ומה שאני צוחקת עליו – לזה אני רוצה להתחפש מבלי להישפט. האם זה כל כך נורא?

גם אני בעצמי נוטה לזלזל בתחפושות זולות, אבל זולות באמת, כאלה מפלסטיק שקונים ב-20 שקל בחנות, אבל זה רק כי באופן אישי אני חושבת שללבוש בגד קנוי לא באמת נחשב להתחפש. בכל אופן, התחפושות שבדרך כלל אבחר לעטות על עצמי יהיו סקסיות ונשיות, אבל לרוב הן יהיו שונות ממי שאני בחיים האמיתיים ויוציאו ממני צדדים שאני לא מראה ביומיום, ובקיצור, יאפשרו לי להתפרע. וכך תמצאו אותי מחופשת לקים קרדשיאן, למצילה ממשמר המפרץ, לאביבית בר זוהר או לפגי באנדי.

וכשאני מחופשת לקים קרדשיאן, לרגע אחד אני לא מצפה מהסביבה להתייחס אליי כאל אפרת, אני לחלוטין מצפה מכל המבטים להתרכז אך ורק בתחפושת ובמה שהיא מסמלת, ומבחינתי, כשרוצים לגעת בתוספת הישבן המלאכותי שהרכבתי (ומבקשים אישור כמובן), זה רק אישור לכך שהתחפושת עבדה. וגם אם אני מחופשת למצילה מ"משמר המפרץ", אני לא משחקת אותה תמימה ומתפלאת כשבוחרים להתייחס לגודל החזה שלי ואם הוא תואם לתחפושת או לא.

הגבולות בפורים מיטשטשים כי לכאורה מותר לפרוק כל עול, אולי אפילו את עול המתח סביב מי טו

בחיים האמיתיים, אם אעבור ברחוב ומישהו ירצה לחפון את ישבני או אם קולגה יעיר לי על גודל החזה שלי, הוא ללא ספק יקבל סטירה מצלצלת ותלונה במשטרה. אבל בפורים, לעומת זאת, זה הזמן שלנו להשתחרר, ליהנות ולעשות כל מה שהנורמה החברתית לא מאפש­­­רת לנו ביומיום (בדגש על נורמה, ולא חוקים). ואולי זה בעצם מה שאנחנו משוועות לו, לכוח החד-פעמי הזה ולאפשרות לקחת אותו לידיים שלנו.

זוכרות את הסצנה הקשה ב"אישה יפה", בה פיליפ תוקף את ויויאן בעודה לבושה כמו ליידי, והיא טוענת שאם היא הייתה לבושה בבגדי הרחוב שלה היא לפחות הייתה מוכנה? זאת הגישה שלי כלפי פורים. אני מגיעה מוכנה לשדה הקרב ויודעת מראש שאספוג הערות על המראה שלי, אבל בניגוד ליומיום, שבו עלולים לתפוס אותי לא מוכנה, אני יודעת בדיוק איזו עקיצה תיזרק לעברי. הגבולות בפורים מיטשטשים כי לכאורה מותר לפרוק כל עול, אולי אפילו את עול המתח סביב מי טו.

אפרת וכטל מחופשת לפגי באנדי מ"נשואים פלוס" | צילום: באדיבות אפרת וכטל

בשנים האחרונות, זה לא רק התחפושת הקצרה והנועזת שקיבלה טוויסט, אלא התחרות שיצאה מגבולות מסיבת העובדים השנתית, והפכה להיות תחרות הלייקים נושאת הפרסים: מי ביצע את התחפושת הכי טוב, עדן בן זקן או בר זומר בתור ריהאנה ההריונית? רומי גיאור או דיאן שוורץ בתור פמלה אנדרסון, ועינב בובליל, אורטל עמר או דניאל גרינברג – בתור אלאדין ויסמין?

מי היה הכי מקורי, ומי התחפש בכל יום למשהו אחר וגרף הכי הרבה תגובות. נהייתה תחרות בלתי פוסקת שרק מוסיפה מתח וחרדה שגורם לנו לשכוח מהחלק הכי חשוב בחג הזה- פשוט ליהנות. ובמקום להקליל ולהשתעשע נכנסים לחרדת ביצוע, כדי לצלוח את המשימה. ובדיוק כמו שקים קרדשיאן צמה בשביל להגיע לטקס פרסים לבושה כמרלין מונרו, הסטדרנטים של היום הפכו להיות בלתי ריאליים, כשעוד רגע ננסה להתחפש לנסיכה תוך חיקוי המותן הבלתי אפשרית שלהן ולשכוח שהן בכלל דמויות מצוירות.

אז כמו שאני מציעה לשחרר את הביקורת החברתית על כמה קצר היה אורך המכנס של החברה לידינו, ככה אני מציעה לזנוח את הביקורת העצמית ובטח ובטח את ההשוואה לאחר. מי עשתה את זה טוב יותר ומי מתאימה יותר לדמות. בסופו של דבר גם בדיסני החליטו ללהק דמות אפרו-אמריקאית לתפקיד בת הים הקטנה ולשנות סדרי עולם. אז בחייאת, קחו לכן פנטזיה ולכו איתה כמו שאתן רק רוצות, בלי להתחשב באיך הגוף שלכן נראה ומה יחשבו עליכן. זה היום להתחפש גם לבעלות מלא בטחון עצמי, שלא סופרות מבטים מסביב, ומי יודע אולי זה ימשיך איתכן גם אחרי החג.

ויש עוד דבר. כשאנחנו מתחפשים, אנחנו נהנים הרבה פעמים להבליט את מה שאנחנו מנסים להדחיק ביומיום ולהסתיר מהחברה במהלך כל השנה. בסופו של דבר, הרעיון בפורים הוא לא לשפוט את הבחירה האמנותית של מי שעומד לפנינו.  אז יאללה, צאו לרחוב איך שבא לכן ותנו לאלטר אגו שלכן לחגוג.

אפרת וכטל מחופשת לנערת פין אפ | צילום: באדיבות אפרת וכטל

אפרת וכטל מחופשת לקים קרדשיאן | צילום: באדיבות אפרת וכטל