"כל השנים חשבתי שאני הפצועה היחידה. אבל הייתה עוד אחת"

סיני. 6 אוקטובר 73'. השעה שתיים בצהריים בדיוק. מטס ראשון של מטוסי מיג מצרי חצה את תעלת סואץ. מלחמת יום הכיפורים החלה. סמלת ענת יהלום, חיילת בגדוד 184 בחטיבה 14 של השריון, בת קיבוץ כנרת, מנהלת הלשכה ומפקדת הח"ן של חיילות הגדוד, הייתה לבדה בלשכה אחרי שפינתה מהחזית את חיילות הגדוד. היא, חיילת מורעלת, התעקשה להישאר ולא ויתרה עד שקיבלה אישור מהמג"ד שלה, סא"ל שאול שלו. "פתאום היה רעד מזעזע", היא משחזרת, "הכל מסביבי בער. הוליווד. יצאתי החוצה וראיתי שלושה מטוסים בגובה אפס זורקים פצצות, ראיתי בבירור את פניהם של הטייסים המצרים, עד כדי כך זה היה קרוב. נשכבתי על רצפת הלשכה, הידיים על הראש. טיל רקטה התפוצץ. נפצעתי. הצלחתי להתהפך מהבטן לגב ודיממתי למוות. שמעתי נהגים אומרים ש'ענת נהרגה'. ביקשתי שיעזרו לי לצאת. היינו דקה אחת בתוך המלחמה וכבר היו הרבה פצועים וצרחות ובלגן. גררו אותי באלונקה על הארגז של הנגמ"ש לתאג"ד והגעתי במסוק לתל השומר". היא זוכרת הכול לפרטי פרטים, גם כחלוף חמישים שנה.

>> "גם אני גיבורה": המאבק הכואב של נשות לוחמי יום כיפור

הבנת מיד את חומרת הפציעה שלך?
"בשלב הראשון לא כואב לך כלום כי כל הגוף בשוק. רסיסים חדרו עד לריאות והרגל הייתה מנותקת לגמרי מהגוף. ופתאום הרגשתי מן שקט של מוות. לשבריר שניה הרגשתי שהנשמה שלי עולה לשמים. אבל נשארתי בחיים. 15 שנה נמשך השיקום שלי, שנה הייתי בבית חולים. 9 וחצי שנים הייתי בכיסא גלגלים, עברתי 27 ניתוחים, בידודים, שיקום ארוך, יש לי רגל מלאכותית שכולה מושתלת עם פרוטזה פנימית. כמו רגל מעץ. אני לא יכולה ללכת הרבה אבל אני מתאמנת ושומרת על הגוף. בבית החולים הבנתי שמבחינתי מלחמת יום הכיפורים הסתיימה והתחילה מלחמה אחרת, על חיי. למדתי לחיות עם הכאבים. החיים טובים וחזקים וזה הכול עניין של החלטה".

ענת יהלום בלשכת המפקדים | צילום: באדיבות המצולמת

היא בת 69, נשואה ואם לשלושה בנים, אישה אמיצה שכולה השראה, בלי קמצוץ של ציניות. בגיל 19 כשהחלומות שלה התנפצו על קרקע המציאות, היא בראה לעצמה חלומות חדשים – לא בלי התמודדויות ונפילות, אבל תמיד היא קמה נחושה ואסירת תודה. במהלך השנים היא למדה חינוך ואמנות ולימדה בתיכון. היא חברה מייסדת בארגון "אתגרים" יחד עם יואל שרון והשניים זכו בתואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר אילן. הייתה מרתוניסטית 15 שנה בנבחרת ארגון נכי צה"ל, כלת פרס משרד הבטחון על מופת שיקומי ומרצה בארץ וברחבי העולם על סיפור חייה המופלא "לקום אל החיים". כיום היא גם מלווה בהתנדבות נכים לוועדות רפואות. "זה פרו בונו, אני רואה עוולות אבל אנחנו מדינה צעירה שהיא אור לגויים בשיקום ואני יודעת להעריך את זה".

השנה יצא ספרה "לקום". היא מספרת: "מלחמת יום כיפור הפתיעה אותי ושינתה את חיי, 'הפצועה היחידה מהמלחמה' כך הגדירו אותי, אני רק רציתי לקום על רגליי ולא להישאר צמודה לכיסא גלגלים. הספר מציג את משברי החיים בלי להתבייש ולהתנצל ומבלי לוותר על הזכות לחיים. התרסקתי וקמתי שוב ושוב, כך למדתי את איחוי השבר ושמחת הניצחון", כתבה בהקדמה לספרה.

את הפכת לסוג של סמל בהיותך כל השנים החיילת היחידה שנפצעה קשה מאד ביום הכיפורים.
"ככה גם אני חשבתי כל השנים עד השנה. לאחרונה התברר לי שהייתה חיילת נוספת בשם איילה וייס, שכונתה איה, בת קיבוץ שומרת שהייתה במילואים בגזרה הסורית ונפגעה קשה מרסיס שחדר לראשה. היא נמצאה מחוסרת הכרה בתעלה שם, הובאה לבית החולים חסרת שם ורק אחרי שהכרתה חזרה אליה, התבררו כל הפרטים. איה מעולם לא חזרה להיות מי שהייתה לפני המלחמה. מחצית המוח שלה נשפך, היא נפטרה לפני 28 שנים, בשנות הארבעים שלה. אני היום נלחמת את המלחמה של איה שלא נקברה בקבורה צבאית, כדי שתהיה לה כרית צבאית עם סמל של צה"ל על קברה. לא מדובר בכסף, אלא בחסד של אחרי המוות והמדינה חייבת לה את זה. נסעתי עם המפיק יורם עברי כדי לנסות ביחד לזעזע מישהו, בינתיים לא הצלחנו אבל אני לא אוותר ובכל מקום שאני יכולה אני אדבר על זה עד שזה יקרה. יש לדבר הזה תוקף מוסרי וזה מגיע לאיה. היא כבר לא כאן, אבל אני כן".

הקבר של איה וייס | צילום: במסגרת "סיפורים מהחזית" פרויקט של כאן דיגיטל עם אורית נבון

בואי נחזור לשעות שלפני המלחמה.
"ידעתי שתהיה מלחמה. שאול אמר לי מפורשות וניסיתי להחזיר כמה קצינים מהרכב ומהאפסנאות שיצאו לחופשת יום כיפור בבית. הייתה ישיבת מטה בלשכה, לבשתי חולצת שבת בסגנון רומני עם רקמה, זה היה הנוהל, בשבת  הורשנו להחליף לאזרחי. באחת וחצי חזרתי למדים  כל הקצונה ירדה לבור, התעסקתי עם תצלומי אוויר, הייתי במתח נוראי".

ענת יהלום | צילום: באדיבות המצולמת

כל חייך היו שונים אילו בחרת לעזוב כמו שאר החיילות.
"זו לא הייתה אופציה, ככה חינכו אותי. אני בת של קצין בכיר לשעבר, סמח"ט בחטיבה 7 ובהמשך איש מוסד, ידיד נפש של דדו, הרמטכ"ל באותם ימים. אני בחרתי בשרות קרבי. גרנו באוהלים בסיני, היו שם סופות חול איומות. 3 חודשים היינו בתעלה, האוטובוסים לא היו אז ממוגנים. לבשנו חצאית וירכית ונעלי גולדה. לפעמים עבדנו 20 שעות ביממה. כשפרצה המלחמה לא הייתי בבית כבר חודש וחצי. לפעמים הייתי מגיעה, מכבסת את הבגדים וכבר צריכה לחזור, אז העדפתי להישאר מאשר לעשות את כל הדרך הארוכה הזאת עד לכנרת. אני אף פעם לא חושבת מה היה אילו. אבי לימד אותי לעולם לא להביט אחורה בכעס, אלא רק בתקווה, אחרת זה מרוקן מכוחות. הכעס היחיד שיש לי עד היום הוא על הימים שלפני המלחמה, ההיבריס. רק עכשיו מתחילים לדבר על הקטסטרופה שהייתה. מאז שהופל מטוס הנוסעים הלובי, חצי שנה קודם למלחמה היה מתח באוויר אבל כל מיני שטינקרים בצד שלנו הסתובבו עם חזה נפוח שלא תפרוץ מלחמה".

הרגע ההוא מול סאדאת

אחרי פציעתה הקשה עלו אליה רבים לבית החולים. "ראש הממשלה גולדה מאיר באה אלי לבית החולים, שלפה ממחטה ובכתה, הודתה שבאה לחזק ויצאה מחוזקת. מנחם בגין הזמין אותי לביקור במצרים אצל אנואר סאדאת. זו הייתה שנת 77', השנה של הסכמי השלום. כשדיברנו על פציעתי, סיפרתי לו שמי שגרם לה הוא אחיו למחצה. זה היה רגע טעון. סאדאת ואני נולדנו באותו יום בהפרש של כמה שנים, הוא האמין באסטרולוגיה.והוא נרצח ב-6 באוקטובר 1981, 5 שנים בדיוק אחרי שאני נפצעתי ובדיוק באותה שעה".

ענת היא שניה מארבע בנות "והכי גדולה פיזית". ילדה פרועה כדבריה, בתו של יוסף יהלום, איש צבא לשעבר ודיפלומט ואיש מוסד בכיר ושל פנינה, אשת חינוך. "עד מלחמת ששת הימים חוויתי ילדות תחת אש בעמק הירדן, אני חושבת ששם נטעה בי גבורה נשית כי כשאת בת 9 וצריכה לרוץ בלילה למקלט, את לומדת להתמודד. מהקיבוץ, כנערה צעירה, יצאה עם משפחתה לפריז בעקבות שליחות של אביה. "הייתי כמו עליסה בארץ הפלאות. תארי לך מעמק הירדן המופגז לרובע ה-16. תוך שלושה חודשים דיברתי את השפה. פעם ראשונה חיינו כמשפחה, את האחיות שלי בקושי הכרתי עד אז כי היינו בבתי ילדים שונים. חזרנו בסוף 68' לקיבוץ והרגשתי שחזרנו לארץ אחרת".

ענת יהלום בבית חולים | צילום: גורי פלטר

תלויה בין שמיים לארץ

האהבה שלה מאז גיל הנעורים הייתה לבן הקיבוץ רפי רמשון, שהיה מבוגר ממנה בשש שנים. "בתקופת השרות הצבאי, היינו זוג של מכתבי אהבה כי לא יצא לנו להיפגש. רפי היה בפאיד ביחידת דב לבן, זו של הטנקים שהופכים לסירות בים. בחופשתו הראשונה, אני כבר הייתי בבית חולים. הוא היה בהלם כשראה אותי, בחדר היה ריח של גוויה ואני הייתי תלויה בין שמים וארץ".

ענת יהלום ובעלה | צילום: באדיבות המצולמת

האהבה שלכם ניצחה את הכל.
"אני זוכרת שבאותו ביקור הוא אמר לי 'יהלום', כך הוא קרא לי, אנחנו חייבים למלא את השורות, תצאי מכאן ומתחתנים'. הייתי אז מגובסת כולי עד הצוואר, מחוברת לכל מכשיר נשימה אפשרי וככה קיבלתי את הצעת הנישואין. כעבור זמן יצאתי לסדרת ניתוחים בארצות הברית, על כיסא גלגלים קניתי שמלת חתונה. כשחזרתי לארץ מצבי התדרדר אבל רפי הגניב אותי בדלת האחורית באמבולנס שהוא הכין מבעוד מועד ונסענו לכנרת להתחתן. אחרי החתונה חזרתי לבית החולים".

שלושה בנים נולדו להם, גיורא שלקח ממנה את השם יהלום, ראש אגף תרבות ואמנות בעירית תל אביב שחי עם בן זוגו ויש להם שתי בנות, הבן רועי רמשון, מחנך ומרצה על שירת נעמי שמר בארץ ובעולם, נשוי ואב לשניים והשלישי נמרוד רמשון, שהיה חייל קרבי בימי מלחמת לבנון השנייה וכיום הוא מנהל שיווק, נשוי ואב לשלושה. "היה לי מאוד קשה עם הנושא של קרביות, אבל אמרתי לילדיי, 'אני בחרתי איך לשרת את המדינה וגם אתם תבחרו. גיורא היה כתב ב'במחנה', רועי ונמרוד היו מפקדי טנקים. ילדים בתוך מלחמה לאימא שעברה מלחמה, זה לא היה פשוט".

ענת יהלום בקבלת פרס מופת שיקומי | צילום: רפי רימשון כנסת ישראל

למה בחרת לעזוב את הקיבוץ?
"בין הקיבוץ לביני הייתה אהבה נכזבת. הקיבוץ נהדר כשאת חלשה וצריך ללטף לך את הראש. כשהודעתי לרפי שאני רוצה לעזוב, הוא היה בשוק. החלטתי על רעננה. זאב בילסקי, אז ראש העיר, מצא לי דירה מקבלן. רפי בא בסוף השנה, הביא את הילד ואת הכלבה, מצא עבודה כמנהל תפעול ונשארנו ברעננה 17 שנה. פיטרו אותי מעבודתי בארגון נכי צה"ל. משהו בצל שלי היה מפחיד, אשכנזיה אקדמאית, הייתי בת 57 עם 80% נכות ומשכנתא בשמים, ושלושה בנים בצבא. אחותי נועה גססה מסרטן וישנתי מתחת למיטתה. אמרתי לרפי שלא נחיה בבית של 2 וחצי קומות בלי משכורת, רק עם 3000 ש"ח תגמולים. הוא כמעט התמוטט, אבא שלי כמעט יצא מדעתו, אבל היינו חייבים להיות מציאותיים והבטחתי לו שהכול יסתדר. אני למדתי שמכל המשברים יוצאים דברים טובים. אין אצלנו ירושות, אין למה לחכות, אז מכרנו את הבית".

את שומרת על קשרים מהשנים ההם?
"הטייס שחילץ אותי, נדב אפרת מקרית חיים, הוא היום יהודי חרדי ברכסים, שעדיין טס וגם ארכיטקט בסוכות. היינו אושפזין אצלו וקיבלתי ממנו ספר תהילים עם הקדשה אישית".

איפה את מתקמת באקלים הפוליטי של היום?
"אנחנו מגיעים להפגנות, וגם הילדים וגם הנכדים. הרצאתי השבוע בעמק יזרעאל בפני ותיקי הקיבוצים. ראיתי את הפנים שלהם, את תחושת היאוש ממה שקורה פה עכשיו. ואני אומרת משפט שהוא כנראה מיקס של לאה גולדברג ונתן אלתרמן שהם הדת החילונית שעליה גדלתי וחונכתי: 'גם אם שבע נפול עוד נקום ואוסיף ללכת'  אנחנו חייבים להרים את הראש, להניף את הדגל ולהאמין בטוב".