על הצחוק ועל האבל

כשנילי דור האלה אומרת בסדנאות היוגה צחוק שהיא מעבירה, שלא חייבים מצב רוח טוב כדי לצחוק, אפשר להאמין לה. השנה האחרונה הייתה בבחינתה שנת מבחן. היא שכלה את אחיה דודי וגיסתה קרן בתאונת מטוס בארצות הברית, ואת אמה, שנפטרה ממחלת הסרטן. גם שלושת השבועות שבילתה תחת איום טילים בביתה החיפאי במלחמת לבנון השנייה לא היו חוויה מרנינה. אבל בשורה התחתונה – דור האלה בחרה לצחוק.

דור האלה, B.A בפסיכולוגיה, מנחת קבוצות, ליצנית רפואית מוסמכת ומטפלת בעלת ותק של שנים רבות בנפגעות תקיפה מינית ומצבי פוסט טראומה, היא גם מנהלת המרכז הישראלי ליוגה צחוק. "כאשר אמי חלתה בסרטן לפני חמש שנים, החלה תקופה קשה מאוד לכל המשפחה", היא משחזרת. "שני האחים שלי היו בחו"ל והרגשתי שהכל נפל עליי. מעולם לא היה לי קשר טוב עם אמי. היא הייתה חריפה בלשונה ותמיד מתחה ביקורת עליי. על כך שלא התחתנתי, על זה שאני שמנה ועל הבחירות המקצועיות שלי. לפני המחלה הייתי בנתק עם הוריי. חוויתי משבר גדול מאוד והרגשתי שהם לא שם בשבילי. ניתקתי איתם את הקשר כדי ליצור מרחב לעצמי, אבל ביום שבו אבי סיפר לי על מצבה של אמי, השארתי את העבר מאחור".

תוך כדי ההתמודדות עם מחלת האם, אירעה תאונת המטוס שבה קיפחו אחיה דודי וגיסתה קרן את חייהם. "אני קיבלתי את הבשורה", נזכרת דור האלה, "והייתי זו שסיפרתי לאבי. התגובה הראשונית שלו הייתה 'המתים מתים, עכשיו צריך לחשוב על החיים ואיך מספרים לאמא'. ניסינו לרכך את הידיעה ולספר לה שהם רק נפצעו, אך בדיעבד היא ידעה שהם מתים כי הידיים של אבא שלי, שבדרך כלל רותחות, היו קרות כמו קרח כשהוא סיפר לה".

"אני לא מחפשת את התשובות במחקרים אלא בודקת הכל על עצמי". נילי דור האלה

"מצאנו את עצמנו במצב שבו במקום לתמוך זה בזה היינו עסוקים בשיפוטיות. אבא שלי נסע לארצות הברית ללוויה ואילו אני נשארתי לטפל באמי, ואז נוכחתי לדעת שהתפתח בי מקום חדש של חמלה כלפיה. הייתי מורחת עליה קרמים, מעשה שלא הייתי מסוגלת לעשות קודם מפני שתמיד חשתי רתיעה ודחייה מפניה, גם כילדה. לא יצא לנו לדבר הרבה כי היא הייתה מוקפת באנשים, אבל הייתה איזושהי נוכחות חדשה של שקט, השלמה ותקשורת ממקום אחר.

"אמי הייתה שרויה בהכחשה גמורה. היא לא הזילה דמעה אחת על אחי. מבחינתי, לא הייתה לי הלוויה ללכת אליה, לא הייתה לי 'שבעה' להתאבל בה, והייתי עסוקה רוב הזמן בטיפול באמי. למרות הטלפונים והאי-מיילים הרבים שזרמו עם היוודע על האסון והמעגל המצומצם של בני המשפחה והחברים הקרובים שהקיף אותי בימים הראשונים, הרגשתי לגמרי לבד בסיפור הזה. הייתי עייפה ומותשת. כל זה הבהיל אותי מאוד וכבר לא הייתי בטוחה שאצליח לחזור ליוגה צחוק".

חושך גדול

דור האלה התנתקה מכל עיסוקיה למשך שבועיים, וכשחזרה חיכו לה סדנאות מוזמנות מראש וקורס מנחי צחוק שהייתה צריכה להעביר. "למרות החששות, כבר במועדון ראיתי שאני מצליחה לצחוק. החלטתי לפתוח כל סדנה או קורס בשיתוף של מה שעבר עליי. שיתפתי כדי להראות שאני מעבירה משהו שהוא אפשרי למרות המצב שלי. הצחוק הוא כלי שניתן להשתמש בו אם בוחרים. המסר שרציתי להעביר היה שאמנם יש לי ימים מאוד קשים, אבל אני כן צוחקת.

נילי דור האלה: "הכוח נמצא בכל אחד מאיתנו". אילוסטרציה: Photos to go

"היום יש לי בסיס להשוואה מפני שבשנת 97' צנחתי לתוך דיכאון קליני שנמשך שנה. אני יודעת מה זה לא להיות מסוגלת לקום בבוקר, לא לתפקד ולהיות במצוקה גדולה כל כך עד שהחיים הופכים לבלתי נסבלים. הייתי בחושך הגדול ביותר של החיים שלי, וכשזה קרה, אחד מהדברים שנעלמו מחיי והיה חסר לי, היה הצחוק. היום אני נמצאת בתהליך טבעי של אבל. אני יכולה להצטער על ההחמצה של הקשרים עם אמי ועם אחי, אבל היוגה צחוק מנתבת אותי בחזרה בזרם החיים. אני יכולה להשוות בין התקופה שבה הכלי הזה לא היה בחיים שלי לבין התקופה הנוכחית שבה אני יכולה להשתמש בצחוק אפילו אם הוא מכני. נכון, אני כבר לא מתחילה את היום בצחוק מתגלגל כפי שנהגתי לעשות בעבר, אבל אני בהחלט משתמשת בצחוק כל הזמן.

"כשהגיע מועד קורס המנחים, לא ידעתי אם יש לי מה לתת להם, אבל דווקא הקורס הזה היה הכי משמעותי בשבילי מבחינת העומק הרגשי שהגעתי אליו. הקבוצה הייתה תומכת ומכילה, ואני הייתי גאה בעצמי על שעברתי את הטראומה הזאת חודש קודם לכן ועכשיו אני באה ומלמדת אנשים. הייתי כנה איתם, וזה אפשר לי לראות שהעבודה שלי עכשיו באה ממקום שונה. תמיד יכולתי להתחבר לכל מיני סוגים של קשיים, אבל זאת הייתה התנסותאישית שונה לגמרי מבחינת הפרופורציות והעוצמות.

"אני מספרת את הסיפור שלי בסדנאות כדי לתת לאנשים השראה ולהראות להם שהכוח נמצא בכל אחד מאיתנו, ובבחירה. בכל העיסוק שלי ביוגה צחוק, אני לא מחפשת את התשובות במחקרים אלא בודקת הכל על עצמי. מאז שאני עושה יוגה צחוק, השינה שלי טובה יותר, הקול שלי רגוע יותר ואני מבטאת כעסים מול אנשים ממקום נקי יותר. אני מסוגלת להכיל פחדים ולהתיידד איתם. העמדתי את עצמי במבחן הנחות היסוד הבסיסיות של היוגה צחוק שלא חייבים מצב רוח טוב או סיבה כדי לצחוק".

לא כל אחד ניחן בחוש הומור אולם כל בני האדם הם בעלי יכולת לצחוק. אילוסטרציה: Photos to go

הלגיטימיות להרגיש מאושרת

באופן בלתי מוסבר, לאורך כל השנה האחרונה פנו אל דור האלה אנשים ששיתפו אותה בסיפורים על אובדן. אנשים ניגשו אליה, כתבו לה ושיתפו אותה בסיפורים על האבל האישי שלהם. "התחלתי, למעשה, להתעסק עם נושא המוות, האובדן והצחוק עוד לפני המוות של אחי. ממש כאילו היקום הכין אותי. בכלל, יש לי הרגשה שבמדינה שלנו, בגלל כל

ההיסטוריה היהודית בכלל והשואה בפרט, מאדירים את הטרגדיות שפקדו אותנו כעם. יש לנו יום זיכרון לשואה, יום זיכרון לחללי צהל ויום זיכרון לרצח רבין. אנו מקדישים מרחב רב להתייחדות עם המתים. זה חשוב, אבל למה שלא נתייחד גם עם החיים? למה שלא נציין יום צחוקייה או דקת צחוקייה לזכר השמחה?

"אדם שחווה אובדן נאלץ להתמודד גם עם הנושא של הלגיטימציה לצחוק ולהרגיש שמח. אם יש מלחמה, הלוויה או צפירת זיכרון – אסור לצחוק. הרעיון הזה קשה לי . אמי ואחי כבר לא כאן, אבל אני עדיין בחיים. למה החיים שלי צריכים להיגמר בעודי בחיים? פתאום אין מקום לכל מה שקשור להנאה, לשמחה, לחיוּת? היוגה צחוק החזירה לי את הלגיטימציה הזאת אחרי הרבה מאוד שנים של התעסקות בסבל של אנשים. יש לי 22 שנות ניסיון של עבודה עם נשים שעברו תקיפה מינית וחוות פוסט טראומה. כשהייתי שקועה עמוק בתוך העבודה שלי עם נשים במצוקה ועם נפגעות טראומה, הייתי צעירה יותר ב-13 שנה מהיום אבל נראיתי בת 60. היום אני בת 42 ויש בתוכי מעיין נעורים מבעבע ויכולת להשתובב ולהיות וירטואוזית. הייתי רוצה לקחת את הניסיון המקצועי שלי והניסיון האישי שלי מהשנה האחרונה כדי לעבוד עם מצוקות של אנשים. החלום שלי הוא להקים את מקדש השמחה, מרכז השואב אליו אנשים המעוניינים לעבור תהליכים שיחברו אותם לאנרגיה של שמחה בחיים.

"אני מאמינה שהצחוק הוא ערוץ אחד מבין שישה ערוצים אוניברסליים, המאפשרים לגעת באנשים שלא באמצעות המילים. לצד הצחוק יש את הצבע, הנשימה, המגע, הקצב והתנועה. אלו שש השפות שאני מעוניינת לעבוד איתן עם אנשים, ללא הבדל גיל, צבע או מוצא. כרגע אני אמנם ממוקדת יותר בנושא הצחוק והנשימה, אבל אני משלבת גם את הערוצים האחרים בעבודה שלי".

מקדש השמחה

"תכננתי להקים את מקדש השמחה השנה, אבל המועד נדחה מכיוון שהתמונה של המקדש לא ברורה מספיק בעיני רוחי. בדרך גם עלו אצלי שאלות של איך אפשר לשלב את זה עם זוגיות או אמהות, ורק לאחרונה הבנתי באמת שמה שצריך לקרות – יקרה. חוץ מזה, אמהות אפשר לחוות בהרבה דרכים, לא רק ביולוגיות. באופן אישי, אני מרגישה שאני אמא של הרבה אנשים שעברו אצלי הכשרה. במסגרת החיפוש הזה שמתי לב שלרבים מהמורים הרוחניים הגדולים אין ילדים ואין זוגיות. יכול להיות שההתמסרות והנתינה של עצמך לאחרים אינן הולכות בד בבד עם משפחה באופן הקונבנציונלי.

"עוד בהיותי ילדה בת עשר הבטחתי לאמי שני דברים: שאתחתן עם אינדיאני ואגור איתו בטיפי בחצר, ושאסע לאנגליה ואצחיק את ה'מכווצים'. את האינדיאני אני עדיין מחפשת, ובאשר להתחייבות השנייה – לא צריך להרחיק עד לאנגליה כי יש מספיק עבודת 'אנטי כיווץ' גם בישראל. כשאני צוחקת, רמות האנרגיה בגוף שלי גבוהות מאוד, ממש כאילו משהו עובר דרכי. לפני חודש, למשל, ניסיתי להניע את הרכב התקוע שלי. ניסיתי לעשות לו רייקי, זימנתי את אחי ואת אמי המנוחים שיעזרו, התפללתי, אבל כלום לא עזר. ואז נזכרתי בכלי החזק ביותר שיש לי והתחלתי לצחוק. הרכב הניע".