על המשקל: התסמונת המטבולית

"אם יש לי רק קצת מכל דבר, למה זה מדאיג?", שאלה רותי. "השילוב זה נקרא 'התסמונת המטבולית'", הסבירה הרופאה, "והוא מעלה את הסיכון למחלות לב וכלי דם, ולכן הוא מסוכן יותר מאשר התרומה של כל מרכיב בנפרד. השילוב של השמנה, ערכי סוכר גבוהים, ערכי לחץ דם גבוהים ורמות שומנים לא תקינות – גורם נזק לכלי הדם, וכל אחד מהמרכיבים תורם את תרומתו להגדלת הסיכון למחלות".

בין עודף משקל להשמנה

שורשיה של מגיפת ההשמנה נעוצים במחיר ההתפתחות החברתית. ההתפתחות החקלאות לפני 10,000 שנה והמהפכה התעשייתית שאירעה לפני 300 שנה, הביאו ליצירת עודף מזון ומעבר מדפוס של תזונה המתבססת בעיקר על מזון צמחי, לתזונה המתבססת על מזון שמקורו בבעלי חיים ועל מזון מעובד. מגמת הגלובליזציה האיצה תהליך זה בארצות מתפתחות. במקביל, פיתוח טכנולוגיות החוסכות עבודה הביא לצמצום הפעילות הגופנית. כתוצאה מכך, מגיפת ההשמנה הולכת ומתפשטת בארצות בהן הדרישות לעבודה גופנית מתמעטות והמזון מצוי בשפע.

עודף משקל והשמנה הם מצבים שבהם יש עלייה בכמות השומן בגוף. החלוקה לקטגוריות של עודף משקל והשמנה מתבססת על מדד מסת הגוף (BMI). מדד מסת הגוף הוא תוצאת היחס בין משקל הגוף בקילוגרם מחולק לגובה במטרים – בריבוע. כך למשל, רותי, שגובהה 1.5 מטר ומשקלה 72 ק"ג, חישבה ומצאה שה־BMI שלה הוא 72:1.52=32.

ה־BMI הרצוי הוא בין 20 ל־25. במצב של עודף משקל ערכי ה־BMI הם בטווח 25-30, ואילו במצב של השמנה ערכי ה־BMI שווים ל־30 או גבוהים ממנו.

ניתן לחלק את האנשים הסובלים מהשמנה לתת־קבוצות, כאשר ערכי BMI של 30-35 נחשבים להשמנה בדרגה I, ערכי BMI של 35-40 נחשבים להשמנה בדרגה II, ואילו BMI השווה ל־40 או גבוה ממנו נחשב להשמנה בדרגה III – השמנה חמורה.

לאורך השנים חלה מגמת עלייה בשכיחות ההשמנה בארצות רבות. בישראל, כ־40 אחוז מהאוכלוסייה הם בעלי ערכי BMI המעידים על עודף משקל, וכ־23 אחוז הם בעלי ערכי BMI המעידים על השמנה.

השמנה ועודף משקל מעלים את השכיחות לסיבוכים שונים, כגון מחלות לב וכלי דם, יתר לחץ דם, סוכרת, הפרעה בשומני הדם, אבנים בכיס המרה, שחיקת מפרקים, דום נשימה בשינה, סוגי סרטן מסוימים, דימוי עצמי נמוך ודיכאון. בהשוואה לאנשים בעלי BMI תקין, אצל בעלי BMI הגבוה מ־35, הסיכון לסוכרת גבוה פי 20 (!), הסיכון למחלת לב או שבץ מוחי כפול, הסיכון ליתר לחץ דם הוא פי 2.5, להופעת אבני מרה – פי 3, ולסרטן המעי הגס – פי 1.5.

לאחרונה גוברת ההבנה בקרב הרופאים כי חלק חשוב בגרימת המחלות שהוזכרו נובע מהשמנה באזור הבטן, המכונה השמנה מרכזית או השמנה בטנית, ולאו דווקא השמנה באופן כללי. בעבר התבססו על היחס בין היקף הבטן להיקף הירך – יחס מעל 1.0 אצל גברים ומעל 0.8 אצל נשים מעיד על השמנה מרכזית. לפי מדד זה, כ־30 אחוז מהאוכלוסייה בישראל סובלים מהשמנה מרכזית. כיום מקובל יותר למדוד את היקף המותניים כשלעצמו, הנמדד בנקודה הצרה ביותר של הבטן, באמצע המרחק בין הצלע התחתונה ביותר לעצמות האגן. היקף הגבוה מ־94 ס"מ בגברים או מ־80 ס"מ בנשים נחשב להשמנה מרכזית.



הקשר בין השמנה למחלות

קיים קשר הדוק בין התפתחות סוכרת ומחלות לב וכלי דם, לשילוב של השמנה מרכזית, חוסר תגובה של מערכות הגוף לאינסולין, רמות גבוהות של אינסולין, רמות גבוהות של שומנים בדם (טריגליצרידים) וכולסטרול "רע", וכן רמות נמוכות של כולסטרול "טוב". תסמונת זו כונתה בעבר "תסמונת X" או "תסמונת התנגודת לאינסולין", וכיום מכונה "התסמונת המטבולית".

במטרה לשפר עוד יותר את היכולת לחזות התפתחות סוכרת או מחלת לב, פרסמה ההתאחדות הבינלאומית לסוכרת בשנת 2005 הגדרה חדשה המדגישה את חשיבות ההשמנה המרכזית, וקובעת סף נמוך יותר להשמנה מרכזית ולסוכר לא תקין בצום. לפי ההגדרה, אבחנת התסמונת המטבולית מבוססת על נוכחות השמנה מרכזית (מעל 94 ס"מ בגברים או מעל 80 ס"מ בנשים), ועוד שני מרכיבים לפחות מבין ארבעת הגורמים הבאים:

1. רמת שומנים (טריגליצרידים) הגבוהה מ־150, או נטילת טיפול תרופתי להפחתת רמת הטריגליצרידים.
2. רמת כולסטרול "טוב" נמוכה מ־40 בגברים או מ־50 בנשים.
3. לחץ דם מעל 130/85, או נטילת טיפול תרופתי להורדת לחץ הדם.
4. רמת סוכר בצום הגבוהה מ־100, או סוכרת ידועה.

אצל רותי, לדוגמא, מתקיים הקריטריון הראשון: היקף המותניים שלה הוא 84 ס"מ. כמו כן מתקיימים הקריטריון השלישי והרביעי: לחץ הדם שלה הוא 136/88, ורמת הסוכר בצום היתה אצלה 108. למרות שאלה אינם מספרים שמתאימים לאבחנה של יתר לחץ דם או של סוכרת, הם אכן עונים להגדרה של התסמונת המטבולית.

רותי לא לבד – שכיחות התסמונת המטבולית בעולם המערבי נעה בין 13 אחוז ל־30 אחוז בארצות שונות.



המפתח: שינוי הרגלי חיים

למה זה קורה? ההשמנה הבטנית מעידה לא רק על "צמיגים" הנראים לעין, אלא במקרים רבים גם על נוכחות ריבוי שומן פנימי סביב איברי הבטן. רקמת השומן העמוקה הזו מפרישה חומרים שונים המעוררים בגוף תגובה דלקתית, ביניהם חומצות שומן. מכיוון שאיברי הבטן נהנים מ"חיבור ישיר" לכבד, החומרים המזיקים הללו מגיעים ישירות לכבד ברמות גבוהות ומזיקות.

בכבד, החומרים הללו מפריעים לאינסולין, המיוצר על ידי הלבלב, לעבוד ולאזן את רמות הסוכר בגוף, וכן מעודדים ייצור של הכולסטרול ה"רע" מסוג LDL, ומפחיתים ייצור של הכולסטרול ה"טוב", HDL.

השפעה דומה מתרחשת בשרירים: גם שם חומצות השומן מפריעות לאינסולין לעבוד. הלבלב המותש צריך לעבוד קשה יותר ויותר כדי להיענות לאתגר. אם הוא מצליח, הדבר נעשה במחיר של רמות אינסולין גבוהות, ואם לא – מופיעה סוכרת. כמו כן, הרמות הגבוהות של האינסולין פועלות להעלאת לחץ הדם במספר מנגנונים.

למרות שיש הטוענים כי התסמונת המטבולית אינה יותר מאשר אוסף של ממצאי מעבדה, נמצא כי היא קשורה לעלייה בסיכון למחלות לב, לשבץ מוחי ולמחלות של כלי הדם בגפיים – עלייה של פי 1.5 עד 3.

מניחים שכשליש מהמקרים החדשים של מחלות לב נובעים מהתסמונת המטבולית. היא גם קשורה לסיכון מוגבר פי 3 עד 5 להופעת סוכרת. נמצא קשר בין התסמונת המטבולית למצבי בריאות נוספים, כגון כבד שומני ודום נשימה בשינה.

מה אפשר לעשות? רותי קיבלה הסבר מפורט מהרופאה לגבי הצורך בשינוי הרגלי החיים שלה, שהוא המפתח לטיפול בתסמונת. שילוב של דיאטה דלת קלוריות ופעילות גופנית מסייעים לירידה בריאה במשקל, שבעקבותיה צפוי שיפור גם בממצאים האחרים.

פעילות גופנית במשך 30 דקות ביום, ברוב ימות השבוע, חשובה לשיפור איזון חילוף החומרים ולהפחתת הסיכון למחלות לב וכלי דם. מעבר לכך, אם יש סוכרת, יתר לחץ דם או שומנים גבוהים בדם, יש לטפל בהפרעות אלה בעזרת תרופות, בהתייעצות עם הרופא המטפל.

הכותב הוא מומחה לרפואה פנימית, שירותי בריאות כללית – ההנהלה הראשית.

 

מתוך: מגזין Living