"בגיל 41 גיליתי שיש לי סרטן, ואז הבנתי שחייתי בכלא"

עיוור, טרנסית ואסירה יושבים יחד על הבמה. נשמע כמו התחלה של בדיחה? אז לא, זו לא בדיחה. אלה שלוש דמויות מתוך מחזה שכתבתי ועלה ממש בימים אלה כהצגה בהבימה 4. הכול התחיל כשחשבתי שהכול עומד להיגמר. באמצע החיים, בגיל 41, גיליתי שיש לי סרטן. סליחה? מה הקשר אליי? אני בנאדם מודע, מחובר ובריא, כך חשבתי. בהמשך הסתבר לי שכנראה שלא. לא אלאה אתכן בטיפולי הכימו, בהקרנות ובניתוחים שעברתי – זה עולם שלם וחדש שהפך בן לילה לעולמי החדש והמייסר. מה שכן ארצה לתת לכן, זה את התובנות ש"נופלות" על אדם שחושש שאולי עוד רגע פג תוקפו.

עוד טורים אישיים:
>> טרנסית וסבתא לשלושה: "הרבה אנשים היו רוצים שאיעלם מהעולם"
>> "רציתי להגיד לו שזה או אני או המלחמה": סיפורה של אשת מילואימניק

די מהר מרגע האבחנה הגיעה אליי ההבנה שכל חיי הייתי בסוג של כלא. כלא רוחני, כזה שלא יכולתי להשתחרר ממנו כי לא ידעתי על קיומו, עד הסרטן.

זה התחיל בקטן, מחשבות על האם אני אוכלת מה שאני באמת רוצה, או שנכפה עליי לאכול מה שכל בני הבית אוכלים? האם אני הולכת לאן שבאמת חשוב לי? האם אני עובדת בעבודה המדוייקת לי? האם הזוגיות שלי טובה? והתשובה לכל השאלות האלה הייתה… לא. מצאתי שאני מחזיקה בתוכי גוש גדול של רצונות ומאווים שלא מקבלים מקום, ובמרוצת הזמן הגוש הזה הפך לגידול.

אבל למה בעצם לא עשיתי מה שאני באמת רוצה? טוב ששאלתן. ובכן… מהרבה סיבות. מכירות את "לא נעים לי", או "רק שלא יחשבו", או את "לא נורא, אני כבר אסתדר, העיקר הילדים", ועוד כאלה ואחרים? אז כזה. אבל אז, החולשה וחוסר היכולת הנפשית והפיזית במהלך הטיפולים, והפחד שאולי עוד מעט אין אותי, נתנו לי את האפשרות להסתכל על הכל בזום אאוט, מבחוץ. מכירות את האמירה שהסרטן הוא מתנה? אז יש בזה משהו. יצאתי ממעגל החיים הרגילים, וקיבלתי הזדמנות לבחון הכול מחדש. ומה שראיתי הפליא אותי.

הבנתי שאני משקיעה את רוב מרצי על דברים שאני בכלל לא רוצה, ואין להם משמעות אמיתית לאדם שאני או לאדם שאני רוצה להיות. שאני מתאמצת על פארש, ולא שומרת כוחות ואנרגיה למה שבאמת ישרת אותי ואת חיי. כלא רוחני, כבר אמרנו? ואז החלטתי – אני לא "מחזיקה" יותר כלום ומעכשיו מאפשרת לעצמי לשהות, להיות, ולבהות במינימום אנרגיה. לא סתם השיר שליווה אותי בתקופת הטיפולים היה "באפס מאמץ" של נטע ברזילי. ושם, ממש באותם רגעים, התחילה המחשבה על המחזה שלי… כנראה שהתת מודע שלי חיפש דרך להתבטא ולהשמיע קול.

קראתי למחזה "רוורס", או "reaverse" אם תרצו, והוא מדבר מצד אחד על הרצון לסובב את הגלגל לאחור, על התחושה הזו שאם רק הייתי מבינה אז מה שאני מבינה היום דברים היו קורים אחרת, או לא קורים בכלל. מצד שני, הוא מדבר על הצורך ללכת עם הלב. לא לתת לדעות הרווחות מסביב להשפיע כל כך ולסמוך על עצמי ועל תחושותיי בלבד. אבל על מה המחזה? מה קורה בו? בקצרה, המחזה מספר על אדווה. אסירה הנמצאת שבוע לפני שחרור, ופתאום מחליטה שוואלה, היא לא רוצה להשתחרר. מה? כן.

מאסירה למופת היא הופכת למרדנית קשוחה הנמצאת בחקירה מול מנהלת הכלא, יפה. ככל שהחקירה מעמיקה, אנחנו נחשפות לחברות המיוחדת של אדווה עם גידי – בחורה מופלאה שבמקרה גם טראנסית, אנחנו מגלות על הרומן החושני שהיה לאדווה עם עמנואל, גבר עיוור שרואה יותר טוב מכולם והגיבורה שלי הולכת ומתפתחת ממש אל מול עיניי הצופים. במעבר בין הווה לעבר (מה שנותן להצגה נופח קולנועי, בקטע טוב), נחשפת שרשרת האירועים הדרמטיים אשר הובילו אותה אל מאחורי סורג ובריח. אבל למה אדווה ישבה בכלא? ממש בא לי לרצות אתכן ולגלות אבל אני כבר לא שם.. אז את זה תצטרכו לבוא ולגלות בעצמכן.

חתיכת מרק בישלתי פה. כן. לכתוב מחזה זה כמו לבשל או לסרוג. לכל אחד זה יוצא אחרת וזה תלוי במצרכים ובטקסטורות שבוחרים. חלקים במחזה הם אמת של חיים וחלקים שקר מוחלט מצוץ מן האצבע. כי איזה כיף זה להמציא אנשים ולהכניס להם לפה מה שבא לי? ובכלל… איזה כיף זה לעשות מה שבא לי. אבל באמת. היום אני בריאה טפו חמסה, ומנסה לשמור אותי בדיוק כמו שאני. ורק… שלא אכנס שוב לכלא.
לפרטים נוספים ורכישת כרטיסים

הטור פורסם במקור באתר טיים אאוט