עד שאלוהים יפריד בינינו

"יום אחד גיליתי שכבר חצי שנה אני נשואה לחוזר בתשובה", כתבה אורה מורג בספרה "מאה תפוחים חדשים (כולל מע"מ)", שיצא לאור בהוצאת זמורה ביתן ב-1989. הספר מתאר בנימה מחויכת את חייה החדשים כחילונית הנשואה לחוזר בתשובה. עם זאת, על אף הטון הקליל והראייה המבינה והמקבלת, יש בו גם צרימות. היא מתארת כיצד ניסו רבנים שונים להשכין ביניהם שלום בית, אך ללא הועיל והזוג התגרש.

כעשרים שנה מאוחר יותר, עמי ואביטל ברעם (שניהם בני 46), מקימי סדנאות התקשרות לזוגות חילונים-דתיים, מנסים להשכין שלום בית בדרך אחרת. הם נשואים 16 שנים, ויש להם שלושה ילדים בגילים שמונה עד 15. ההיכרות שלהם עם הנושא קרובה מאוד מכיוון שהחלו את דרכם כזוג חילוני. "כשעמי חזר בתשובה התחלנו לחשוב ולבדוק איך ייראה כל תחום – המטבח, השבת, המשפחה המורחבת, גידול הילדים", נזכרת אביטל, בעבר מנחת סדנאות תנועה והתפתחות אישית והיום מאמנת אישית ומורה לשיטת ימימה.
בני הזוג ברעם פנו לפסיכולוגית אסתר מייזליש, התוודעו לזוגות במצבם, ופתחו קבוצה. בקבוצה זו הם עבדו בהנחיית מייזליש על הדרכים לגישור על פערים. בני הזוג ראו כי טוב, והמשיכו לפתח את הסדנאות בשילוב פסיכולוגים, יועצים ורבנים.
הסדנאות מתקיימות ברצף ובהן עשרה עד 13 מפגשים, ולאחר מכן גם מפגשים חודשיים של כל הקבוצות שסיימו, מפגשי תמיכה אחת לחודש וייעוץ פרטני. הם זוכים לתמיכה רחבה מרבנים; אלה מפנים זוגות לסדנאות. לדברי אביטל, העיקרון העומד לנגד עיניהם הוא שזוגיות היא דבר מורכב ושאפשר לקיים יחסי משפחה טובים ובריאים גם כשרק הורה אחד חוזר בתשובה ומקיים אורח חיים דתי.

תהליך שאי אפשר לעצור

"רבים מקבלים הדרכה לא נכונה", מסביר עמי, יועץ לזוגות ומנחה קבוצות. "אני עצמי חוויתי הדרכה כזו". לדברי בני הזוג, חוזרים בתשובה נוטים לעשות כדברי הרב. "רבנים שאינם מכירים את הנושא ואת המורכבות של העולם החילוני נותנים תשובות מתוך הידע שלהם בהלכה, ואלה מחריפות את העוינות בבית", אומרת אביטל. "לכן יש צורך באנשי מקצוע שמכירים את העולם החילוני".
אביטל ועמי מספרים כי יש מסלול טיפוסי שבני זוג עוברים כאשר אחד מהם חוזר בתשובה. השלב הראשון הוא הכחשה מהצד החילוני, בייחוד כשהתהליכים אטיים. "כשהתהליך הדרגתי, לעתים הוא לא נראה לעין ויש הכחשה – עד שבן הזוג מעז לחבוש כיפה, או בת הזוג – כיסוי ראש, ומתחיל לשמור על טהרה ועל השבת. מהרגע שהדרישות עולות והאיזון נשבר מתרחש מאבק כוחות", מסביר עמי. "בתהליכים שמתרחשים מהר, מאבק הכוחות, שגם הוא סוג של הכחשה, מגיע מהר יותר. המחשבה היא שאם תהיה מספיק התנגדות, יהיה אפשר לעצור את התהליך".

אביטל: "בשלב זה נוצר תסכול מכיוון שגם כשבן הזוג החילוני מסכים נניח לטהרה ולכשרות במטבח, זה אף פעם לא מספיק. החוזר בתשובה מתפתח עוד, והדרישות שלו מחמירות יותר ויותר ומקיפות את כל תחומי החיים. נוצר תסכול גדול מאוד, ובעקבותיו מתחילים מאבקי כוחות".
עמי: "יש רגשות של אבדן החלום של המשפחה ומחשבות על נטישה. זה השלב שנפרדים – או לחלופין מחפשים פתרונות".

מה בני הזוג מקבלים מהסדנה?
אביטל: "בסדנה בני הזוג מגלים שאינם לבד. יש 12 זוגות שנמצאים במצבם. הם מקבלים סביבה תומכת וכלים לעבודה, כמובן רק לאחר שהתגברו על ההתנגדות להשתתפות בסדנה. הצד החילוני חושש שמא בסדנה ננסה להחזיר אותו בתשובה. הצד הדתי מפחד שיצטרך לוותר כדי לשמור על שלום בית. בני הזוג אינם יודעים איך מקבלים אחריות על חיי משפחה, וכשהם רואים שיש אפשרות כזאת, הדבר יוצר אמון ותקווה בתהליך".
עמי: "פסיכולוגית מסייעת להבין את המורכבות. יש גם כלים טכניים, כגון תקשורת בונה, אימגו ופתרון הלכתי לבעיות עם רב תומך".
אביטל: "יש אתגרים רבים, כגון איך לא להיות נתונים לכפייה דתית ולכפייה חילונית, איך אפשר לתת תחום מחיה לכל אחד ולא לוותר על תחום המחיה המשותף. תהליך דומה קורה גם בקרב זוגות שהיו דתיים ואחד מהם חזר בשאלה".

להקשיב לבן הזוג באמת

בסדנאות ההתקשרות נעזרים בשיטת אימגו (ראו גיליון אוקטובר 2011 של "חיים אחרים"), המלמדת הקשבה והכלה של בני הזוג. בני הזוג יושבים יחד, ואחד מהם מקשיב לאחר ללא הפרעה, ולאחר מכן צריך לשקף את הדברים עד שהדובר מרגיש כי הדברים נשמעים כפי שרצה שיישמעו. אביטל מסבירה: "השיטה הזו מאפשרת דיאלוג בונה, ומאלצת את בן הזוג להקשיב באמת, גם לדברים שלא תמיד הוא רוצה לשמוע. לא תמיד יש פתרונות מידיים, אבל כשיש דיאלוג המבוסס על הקשבה ועל כבוד האמון חוזר. אמון זה חשוב במיוחד בשל הרגשת האבדן שיש לבן הזוג שלא חזר בתשובה או בשאלה. השיטה מאפשרת לבני הזוג לראות זה את זה שוב ולהתקיים במרחב הפרטי שיצר כל אחד מהם.

"פעמים רבות הבעיה אינה הדת, אלא הפער שהיה שם קודם לכן. בני הזוג נאלצים לצאת פתאום מאזורי הנוחות שלהם. הם צריכים להסתכל זה בזה, לבחור מחדש וללמוד איך מתנהלים. התוצאה של בחינה כזו היא ניקוי דפוסים שליליים בזוגיות והעמקת הקשר. זה השלב שאפשר למצוא בו פתרונות מעשיים בסוגיות שונות, כגון כשרות, שבת, טהרת המשפחה ואפילו חינוך ילדים, הנושא הכאוב והקשה ביותר".

איך מתנהלים עם הילדים?
עמי: "ילדים יכולים לחיות עם הורה אחד דתי ואחר חילוני ולשמוע הסברים שונים, אבל הם לא יכולים לחיות עם אבא ואימא מסוכסכים. על ההורים מוטלת האחריות שלא לנסות להטות את לב הילד לצדם, אלא להראות את המורכבות ולתת לילדים לבחור את בחירותיהם. קשה לא להתערב, אבל ככל שההורים יתערבו פחות, כן יהיה טוב יותר".

לצאת מהקרבנות

נתן ואלה (שמות בדויים, שניהם בני 35) נשואים כשש שנים והורים לבן שלוש ולבת חמש. החזרה בתשובה של נתן הייתה מהירה מאוד. "כולם היו בלחץ, וחשבו שלקחתי איזה סם", הוא מספר. כבר אחרי חודש, עוד לפני שחבש כיפה ושמר על כשרות, הרגיש חרדי – אך עבר עוד חודש לפני שסיפר על כך לאלה.
אלה: "בתוך חודשיים הוא הפך לחרדי. מהר מאוד הוא הבין שהוא מאמין באלוהים ורוצה לאמץ את היהדות. זו הייתה תקופה לא פשוטה בלשון המעטה. היו ריבים רבים ובכיות, וכעסתי מאוד. בהתחלה חשבתי שזה יהיה אחד הטרנדים שלו וחיכיתי שהוא יעבור. לקח זמן עד שהבנתי".
הקושי היה גדול במיוחד מכיוון שאלה גדלה בבית חילוני, כמעט אפיקורסי. "גדלתי עם דעות קדומות רבות על החרדים ועל הדת", מספרת אלה. "חשבתי שאנשים שמאמינים באלוהים אינם חכמים, ולכן היה לי קשה מאוד לעכל שבעלי חובש כיפה. אז הוא אידיוט? אני יודעת שלא".

כשהעמיקה החזרה בתשובה, הגיע גם שלב תחושת האבדן. "עברתי את שלב אבדן הפנטזיה על המשפחה שרציתי, והייתי צריכה להתאבל עליה ולהיפרד ממנה", מספרת אלה. לעומת זאת, נתן חווה תהליך הפוך. ביום שהבין כי הוא חוזר בתשובה זו הייתה פעם ראשונה בחיים שידע כי יהיו תמיד יחד. "פעם ראשונה שהרגשתי את האחדות, וזה רק הלך והתעצם. מהצד שלי הזוגיות התחזקה עשרות מונים".
אלה: "אמנם עברה שנה ונשארנו יחד, אבל היה לנו קשה מאוד. לא היינו מאושרים ולא ידענו איך אפשר להסתדר".
"ביום שאמרתי שאני מתחיל לשמור שבת אלה התחילה לבכות ולא הבינה למה אני עושה את זה", נזכר נתן. "אמרתי לאלה שמעולם לא היה לי רע, אבל שיכול להיות הרבה יותר טוב. היא נשברה מאוד משמירת השבת ומשמירת נגיעה, אבל היא לא הייתה מחויבת לדבר מלבד שמירת נגיעה. אכלתי חצי שנה בכלים חד-פעמיים עד שהכשרנו את המטבח".

בסופו של דבר מצא כל אחד מבני הזוג בנפרד כתבה על הסדנות של הארגון, והתקשר אליו בלי ידיעת הצד השני. "בסדנה יצאתי מהמקום של הקרבן ושחררתי את הכעס", מספרת אלה. "הבנתי שאם אני אוהבת את נתן ובוחרת להישאר אתו, אינני קרבן ואני בוחרת מה לעשות ומה לא לעשות. כשהפסקתי להיות קרבן הפסקנו לריב. שיטת אימגו עזרה לנו מאוד בכך", היא מעידה.
שני בני הזוג בונים היום חיים חדשים המבוססים על שיתוף ועל כבוד הדדי. "ההתפשרויות המעשיות הן משני הצדדים", אומר נתן. "אמנם נוצר רושם שההתפשרויות האקטיביות הן בצד החילוני והפסיביות הן בצד הדתי, אבל יש גם מחסומים רבים וויתורים כואבים מאוד בצד הדתי. קודם כול החינוך של הילדים, שהולכים לחינוך דתי-לאומי מעורב. אני רוצה שהם יגדלו רק על תורה ומצוות, שיאכלו רק כשר. כשהם הולכים לסבים ולסבתות פתאום יש צד אחר שהם שהם רואים. זה מקום שצריך לשחרר מכיוון שאני לא רוצה למנוע את זה מהם. כל אחד מקריב למען האחר כדי למצוא השקפת חיים משותפת".

לאלה היה קשה לוותר על טיולים ועל ים בשבת, והכשרות עבורה "קצת מבאסת". היא לא שומרת שבת או כשרות בעצמה, מתלבשת כמו קודם לכן, אך בהתאם להחלטה משותפת של שניהם, הילדים שומרים שבת. שני בני הזוג ממליצים על סבלנות. "סבלנות", אומרת אלה, "חשובה מאוד בתהליך הזה מכיוון שהעניינים מתאזנים בסופו של דבר".

פעמים רבות הבעיה אינה הדת, אלא הפער שהיה שם קודם לכן. צילום: אימג'בנק, מראות אימג', Jupiterimages

**עוד בחיים אחרים:

מפריכים מיתוסים על תונה נכונה

מדוע כדאי לאכול פירות?

לא להפסיד את הקשר

עדיאל ונועה (שמות בדויים, שניהם בני 34) נשואים כעשר שנים והורים לילדים בגילים שלוש עד תשע. שניהם באים מרקע דתי: נועה ממשפחה מסורתית-מזרחית שמקצתה חילונית, ועדיאל עשה את המסלול המקובל בציונות הדתית – ישיבה תיכונית וישיבת הסדר, ולאחר מכן למד שני תארים במדעי החיים. חבר משותף הכיר לו את נועה, ולאחר כשנה יחד החליטו להתחתן.
הספקות בדת עלו בעדיאל כבר בלימודיו בישיבה. "אני מרדן באופיי, והיו תמיד שאלות. נועה לא שמה לב לספקות האלה כי היא טיפוס אופטימי והאמינה שהדברים יסתדרו. הרגשתי שהדת מדכאת אותי יותר מאשר מעצימה. הייתי בטיפול אצל עובדת סוציאלית קלינית דתית. היא עזרה לי לשחרר מעצמי דברים נגד הדת".
בשלב זה החליט עדיאל להתנתק מהתפילה: "היום אני לא מתפלל, גם לא ביום הכיפורים או בשבתות". התהליך שעדיאל חווה מתון. עדיין הוא חובש כיפה, אבל מתייחס ליהדות בביקורתית.

גם לנועה לא היה קל. השינויים בעדיאל יצרו פער בין השניים. בעקבות השינוי הרגישה נועה צורך גדול יותר להתקרב לדת, והקושי רק הלך וגבר כשנולדו הילדים. "הדמות של אבא 'לא ברור' לא נראתה לי. רציתי שישמור מסורת לפני הילדים. בהתחלה הייתי בטוחה שזה יעבור, אבל לאחר זמן רב, כשעדיאל התייצב באיזושהי נקודה, הבנתי שזה לא יקרה".

המפגש עם עוד זוגות מעורבים בסדנה היה חשוב לנועה, הוא סייע לה להשלים עם המצב "ולראות מה אפשר לעשות עם זה", כדבריה. "קלטתי שאני יכולה להכיל את זה, שאנחנו אוהבים זה את זה ושאנחנו יכולים לחיות עם הפערים האלה".
עדיאל: "נועה יכולה להכיל שינויים. אני חושב שבלעדי זה הנישואים לא היו מחזיקים מעמד".
נועה נעזרה גם בשיטת ימימה בתקופה שהחלו להתרחק זה מזה. נועה: "זו שיטה למודעות עצמית, והיא עזרה לי להפריד את עצמי מעדיאל. הזהות שלי ושלו לא חייבות להיות אותו דבר בדיוק".
למרות זאת, עדיין לא הכול ברור לחלוטין עבור נועה: "בעניין הילדים יש סימן שאלה גדול. רק עכשיו אני מתחילה להבין את ההשלכות. יש נושאים שעדיין אנחנו תקועים בהם. הוא במקום אחד ואני במקום אחר, ואין דרך באמצע. אבל אנחנו רוצים מאוד לחיות יחד. חבל לי להפסיד את הקשר שלי אתו. זה גם מה שראינו אצל זוגות שהסתדרו. כשיש רצון ואהבה, אפשר לפתור דברים מסובכים ולהתגבר".
גם עדיאל מאמין גדול בקשר ביניהם, והכבוד ההדדי בין השניים, לעתים עד כדי הערצה, בולט מאוד. "כל שנה שעוברת דווקא מחזקת את הקשר. זה אושר גדול", מסכם עדיאל.

הרבה רצון ואהבה

הסיפור של לימור (37) וזהורית (39, אם לבן 14 ולבת עשר מנישואים קודמים) שורק שונה, ולא רק משום שהן זוג נשים או משום שלא היו מעולם בסדנה של ארגון התקשרות (הארגון אינו מקבל זוגות חד-מיניים לסדנאות). התהליך הרוחני של זהורית התרחש תוך כדי נישואיה לגבר, התפרקותם ותחילת היחסים עם לימור. כשנפגשו, עוד לפני שהיו לזוג, היה ברור שזהורית דתייה ולימור חילונית. באותה תקופה עוד הייתה זהורית נשואה, ולקח לה זמן להכיר ברגשותיה כלפי לימור.

זהורית: "כשפגשתי את לימור בגיל 29 הרגשתי משהו כלפיה, רגש שכבר הרגשתי בעבר כלפי נשים, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שאמרתי לעצמי שיותר אני לא מתכחשת לרגש הזה. הן הרגש והן האינטימיות בינינו היו הדבר הכי טבעי".
זהורית התגרשה מבעלה, ובנות הזוג עברו לגור יחד. הפער בין דתיות לחילוניות לא הטריד אותן. "כשאנשים שואלים אותי למה בחרתי במישהי חילונית, אני תמיד אומרת שעד שאלוקים שלח לי מישהי מוצלחת ומקסימה, אני גם צריכה לבקש דתייה ברשימה? זה טו מאץ'", צוחקת זהורית.

דווקא לימור הייתה זו שהחלה לשוטט באינטרנט ולחפש מידע על ארגונים של להט"בים (לסביות הומואים טרנסג'נדרים וביסקסואלים) דתיים, ומצאה כתבה על ארגון "בת קול", ארגון של לסביות דתיות. "כשזהורית יצאה מהארון עם הלסביות היא גם התחברה למקום של הדתיות שלה היום", אומרת לימור.
זהורית מודה שהיה שלב שעלו בה הרהורי כפירה ושהיא שקלה לעזוב את הדת. היום היא מגדירה את עצמה "דתייה לא הלכתית". "ההלכה פסקה מלהתקיים", היא מבארת, "מהי הלכה? הלכה היא מלשון 'הלך', וגם יצירת תהליך. בשלב מסוים התחילו לקבוע פסק הלכה והפסיקו ללכת".

ייתכן שהיה ללימור קל עם התהליך משום שקיבלה את דתיותה של זהורית מלכתחילה. "לימור זרמה מאוד עם התהליך שלי", מספרת זהורית. "היא הבינה שזו מי שאני. זה דרש ממנה ויתורים רבים. היא גם למדה את חוקי הכשרות והמטבח הדתי".
גם אם הייתה קבלה, היה צורך בתהליך לימוד והסתגלות, ועדיין ללימור יש הסתייגויות: "קל לא היה לי – לא שמירת שבת, לא כשרות, לא חגים. בית כנסת לא היה חלק מהעולם שלי. למדתי לאט-לאט, והבנתי שיש בדת גם צדדים טובים ונחמדים ושהצדדים הנחמדים פחות אינם ברמה שאי אפשר לגשר עליהם. זה נלמד תוך כדי", לימור מחייכת, "עם הרבה רצון ואהבה. הקטע הוא לא להיות אנטי, אלא לזרום. אפשר אפילו ליהנות מזה".

דרכי התקשרות
ארגון התקשרות: 03-9302030, www.zoogit.org.il
עמי ברעם, יועץ לזוגות: ami@hitkashroot.com
ארגון בת קול: www.bat-kol.org

עכשיו במטיילים: אתרים ואפליקציות לטיול מוצלח

עכשיו בדרך האוכל – איך מכינים טחינה?