הסרט על יגאל שילון מדגים את השקר והקסם של הטלוויזיה

"ואם אתה מותח אותי בכלל? אם תקום פתאום מהכסא?" העלה ארז טל את השאלה המתבקשת, היפה והאיומה, ליגאל שילון המרותק, נכה, לכסאו. איומה משום שהיא מגלמת את השקר שהוא המהות של הטלוויזיה, לא רק את זו של "פספוסים" – ואת חוסר האונים של איש טלוויזיה מול החיים עצמם, שאינם ניתנים למניפולציה.

"מה קרה ליגאל שילון?" | צילום מסך קשת 12

יגאל שילון העדיף שלא ירכלו עליו, "לא להיות בפה של אנשים". לכן הוא נתן את זה בבום. לארז טל המתין כבר "אמבוש" של שלוש מצלמות בביתו של שילון, הסרט בעצם כבר התחיל להצטלם. בפנים חיכה לו יגאל שילון, מרותק לכסאו, שהציע לו "הצעה שאי אפשר לסרב לה": לקחת חלק בחשיפת מצבו של שילון לעולם. טל תוהה מספר פעמים על התפקיד שמייעד לו שילון בסרט. אכן, כדי לייצר סרט דוקומנטרי אמיתי על יגאל שילון לא היה צורך בארז טל: שילון, וגם בניו – תיעד את עצמו ואת הסביבה לאורך עשרות שנים, כולל את ימי האשפוז שלו. המונולוגים הצנועים שלו בטלפון בזמן האשפוז והשיקום, כשהוא מדווח על מצבו בסרקזם לנמנעים לא ברורים, היו טובים יותר מכל שחזור ועדות. משום מה בחרו כל העוסקים במלאכה לפנות לאפיק אחר, לעשות פה איזה שעטנז בין דוקומנטציה לשואו טלוויזיוני רווי שיאים מזויפים. לשם כך הם נזקקו לארז טל, שזו המומחיות שלו. או, שבפשטות, יותר קל לשים בפריים טיים "סרט של ארז טל על יגאל שילון" מאשר פשוט סרט על יגאל שילון, שכבר עשור לפני פציעתו נראה פחות ופחות על המסכים ויתכן שגם הדרמה שלו לא נתפסה כמספיקה למקום שהיה ביתו – הפריים טיים הישראלי.

שילון תיעד את עצמו לאורך עשרות שנים. המונולוגים שלו בזמן האשפוז היו טובים יותר מכל עדות. אך משום מה בחרו כל העוסקים במלאכה לפנות לאפיק אחר

"הסרט" על יגאל שילון אינו סרט. סרט זה אינדיאנה ג'ונס. השימוש במילה סרט בהקשר זה, הוא כשלעצמו מינוח פנים-טלוויזיוני, כינוי לכתבה ארוכה. וזו היתה כתבה ארוכה מאוד, משובצת ברגעים חינניים, נוגעים ללב אך גם חוזרניים, מופרכים ומוגזמים. בעיקר היתה תחושה של מחווה לתור הזהב של הערוץ השני – ששילון וטל חולקים, למרות הבדלי הגילאים ביניהם: תקופה של כינון המונח "סלבס" ושל הולדת הסגידה לרייטינג, התקופה בה אולפני הרצליה היו ההוליווד של ישראל וכל הרחש בחש של התעשיה דאז נודף אופטימיות, משהו שניתן להגדירו כתמימות מושחתת, נוסח אמריקה של שנות ה 50: "הלקוח תמיד צוחק", כמו שמוסיף שילון באחד ממשחקי המלים הבלתי נלאים שלו.

>> "על מה סליחה? שלא נוח לכם?" צופית גרנט סוגרת עונה נפיצה של "ללא גבולות"

"מה קרה ליגאל שילון?" | צילום מסך קשת 12

התוצאה, על העירבוב הבלתי אפשרי שבה, יכלה להיות חלום מתוק של איש טלוויזיה בערוב ימיו: חלום כזה שמופיעים בו כולם, כל אנשי שלומך, המתים והחיים, ויש בו הפתעות, וניסים, ורגעים פסיכדליים ("ואז העוזר הפיליפיני שלי מייקל שר דואט בחניה עם חנן בן ארי" או "ופתאום, אנחנו באולפני הרצליה, ויצפאן נכנס, וכל המשפחה שלי, והם מחזיקים פסל של פספוסים וכולם מצלמים. כולם"). בימי הזוהר שלהם יצגו האחים שילון טלוויזיה כוחנית ופטריארכלית, כשהסיגר הנצחי – שמודבק כעת לאצבעותיו של המשותק במסקינטייפ, כדי שיוכל להמשיך להנות ממנו – יצג את כל מה שסיגר מייצג, כי סיגר הוא אף פעם לא רק סיגר.

הסצנה בה ישבו שני האחים המבוגרים היתה אחת הטובות בסרט. שניהם עדין מלאי כריזמה והומור, חולשתם רק מוסיפה להם את הצניעות שחסרה בעברם

הסצנה הארוכה בה ישבו שני האחים המבוגרים היתה אחת הטובות בסרט. שניהם עדין מלאי כריזמה והומור, חולשתם רק מוסיפה להם את הצניעות שחסרה בעברם. הטלוויזיה הישראלית של היום – בעיקר הפריים טיים אבל לא רק – מתנהלת ללא אנשים בגילם של האחים שילון, אלא אם כן הם מושא לכתבה על עוני או מות הקיבוץ. ישראל אוהבת לתפוס את עצמה כמקום נוסטלגי, אך למעשה היא רודפת נצחית אחרי החדש ומשליכה לפח כל פיסת תרבות (או טבע, או ארכיטקטורה) למען "מה שהולך עכשיו". בתוך מערבולת החידוש הזה היא כן מציעה סנטימנטליות – לתבשילים של אמא, למשל, אבל לא פריזמה היסטורית, ובכך היא מייצרת תחושה תמידית של הליכה על קרח דק. בתחילת הסרט אומר שילון לטל שהוא לא סובל את הסרטים האלה עם "החיים מעל הכל" ו"בואו ננצח". בגלל שדמותו של שילון הוא בעצם יצירה פוסט מודרנית של עצמו, לא ברור אם זו בקשה רצינית. טל, בכל אופן, עמד בה באופן סביר לאורך כל הסרט, אך לא הצליח להתאפק וסיים אותו – אולי בקריצה או בדווקאיזם, מי יודע – בשורה "ובוחר בכל יום לחיות, למרות הכל". כאילו שיש ברירה.