הסרטן במוח התגלה אחרי שנים של כאבי ראש שטופלו עם אקמול
בגיל 37, נועם, אימא לשני ילדים קטנים, סבלה מכאבי ראש שנפתרו באקמול והוגדרו שוב ושוב כ"נפשיים". בהמשך הם הפכו לטנטון ולסחרחורת, ובסוף לאבחנה מטלטלת: גידול סרטני במוח | טור שמזכיר לכולנו כמה חשוב להיות קשובות לעצמנו
עד לפני כמה חודשים, חייה של נועם, בת 37, אימא לשני בנים מהצפון, התנהלו כמו חיי קרייריסטית טיפוסית: בקרים עם כריכים לגן ולבית הספר, עבודה גם כשכירה וגם כעצמאית, אחר הצהריים בגינה עם הילדים, ובין לבין אינספור משימות קטנות שמרכיבות את היומיום. עמוס, אבל מוכר ובטוח.
>> "חוסר ברזל היה הסימן הראשון, ואז אובחנתי עם שני סוגי סרטן"
הכל התחיל מכאב ראש. לא כאב רגיל, אלא כזה שחזר שוב ושוב, עיקש, נוכח. "בהתחלה לא נתתי לזה משקל", מספרת נועם. "לקחתי אקמול, המשכתי בשגרה והאמנתי שזה יעבור. אבל אז הופיע טינטון באוזן שמאל – לא רעש רציף, אלא פעימות קצובות, כמו דפיקות לב בתוך האוזן. זה היה מוזר, מציק, ובעיקר מלחיץ".
לחוצה, פנתה לרופא המשפחה ומשם לאף־אוזן־גרון. "עברתי בדיקות, קיבלתי הפניות, ושוב ושוב נאמר לי שזה 'לחץ', 'חרדה', 'משהו נפשי'. אני יודעת עד כמה הנפש משפיעה על הגוף, אבל הפעם משהו בי התעקש – זה לא זה. הגוף שלי אותת שמשהו לא בסדר".
השנים חלפו, ובמקביל גם הסימפטומים. "בין טיפול בתינוק, לגדילה של אחיו, חגים, ימי הולדת וחופשות משפחתיות – הכאבים הלכו והתגברו, הטנטון נעשה ממושך, והצטרפו גם טשטושי ראייה וחוסר שיווי משקל. ובכל פעם ששבתי לרופא, קיבלתי את אותה תשובה: 'זה נפשי'".
"הכאבים הלכו והתגברו, הטנטון נעשה ממושך, והצטרפו גם טשטושי ראייה וחוסר שיווי משקל. ובכל פעם ששבתי לרופא, קיבלתי את אותה תשובה: 'זה נפשי'"
עד שיום אחד, אחרי הפצרות חוזרות מצד אמא שלה, נועם קבעה תור לנוירולוג. "הוא הקשיב, שאל, ואז אמר משפט ששינה את חיי: 'אני רוצה שתעשי סי־טי'. נכנסתי לבדיקה בלי לחשוב יותר מדי, אבל כבר בחדר ההמתנה היה משהו באוויר. הטכנאים התעכבו, ביקשו שאחכה, והבטן שלי התחילה להתכווץ".
ממצא גורלי
כעבור חצי שעה קראו לנועם בחזרה פנימה. היא מתארת את המפגש עם איש הצוות היבש והענייני: "'מצאנו ממצא במוח. את צריכה להמשיך לרמב"ם לבדיקות נוספות'. מאז המילה 'ממצא' הדהדה לי בראש", היא אומרת. "לא הבנתי הכל, אבל ידעתי שמשהו גדול קורה".
באותו ערב כבר הייתה ברמב"ם, עם אימא שלה ובן זוגה, גיא. "המסדרונות, האורות הלבנים – הכל הרגיש כמו סצנה מסרט שלא רציתי להשתתף בו. ואז פגשתי את ד"ר נעמה טורנר, הנוירולוגית שקיבלה אותי. היא הייתה מקצועית ורגועה, הקרינה ביטחון ואמרה לי משפט אחד שנחרט בי: 'את תהיי בסדר. יש לך עוד הרבה שנים. את עוד תריבי עם הכלות שלך'. בתוך כל הבהלה, הצלחתי אפילו לחייך".
לקראת הניתוח פגשה נועם את פרופ' גרוסמן. "גיא שאל אותה: 'אם נועם הייתה הבת שלך – היית ממליצה לה לעבור את הניתוח כאן?'. היא ענתה ברוגע שהם מנוסים מאוד בפרוצדורה הזו. זה היה מפחיד, אבל נתן לנו תחושת ביטחון". פחות מיומיים אחר כך כבר הייתה נועם בחדר הניתוח. "'מוכנה' זו מילה גדולה, כי מי באמת יכולה להיות מוכנה לניתוח מוח?" היא אומרת. "אבל הבנתי שאין ברירה. בלילה שלפני ניסיתי לחשוב רק על הילדים, על הרגעים הפשוטים בבית, להיאחז בתקווה שאחזור אליהם שלמה".
שארית של תקווה
הניתוח עבר בהצלחה. כשהתעוררה, ראשה היה חבוש, גופה חלש ותחושה כללית של חוסר אחיזה במציאות. "בימים הראשונים לא הצלחתי לקום מהמיטה. כשהאחות הראשונה עזרה לי להתקלח, זו הייתה משימה שגבתה ממני את כל הכוחות", היא משחזרת. "הראייה בצד ימין נפגעה, האיזון התערער, והמוח היה צריך ללמוד מחדש פעולות יומיומיות. אבל הידיעה שקמתי מהניתוח – נשמתי, דיברתי, ראיתי – נתנה לי כוח". שבוע לאחר מכן היא כבר שבה הביתה, אל ילדיה. "הם לא ידעו את כל הפרטים, ולא צריכים לדעת. אמרתי להם שלא הרגשתי טוב והייתי צריכה לנוח בבית החולים".
"הראייה בצד ימין נפגעה, האיזון התערער, והמוח היה צריך ללמוד מחדש פעולות יומיומיות. אבל הידיעה שקמתי מהניתוח – נשמתי, דיברתי, ראיתי – נתנה לי כוח"
חודש אחרי הניתוח קיבלה נועם את תוצאות הפתולוגיה: רוב הגידול הוסר, אבל נותרה שארית קטנה. החדשות הטובות: מדובר בגליומה, סוג גידול שהרפואה מכירה היטב ויודעת לטפל בו. החדשות הפחות מעודדות: זו מחלה כרונית, שדורשת מעקב וטיפול מתמשך. בדיקות מולקולריות שנעשו בהמשך חשפו שהגידול נושא מוטציה ספציפית בשם IDH, ובמקרה הזה דווקא מדובר ביתרון. "הרופאה הסבירה שיש תרופה ביולוגית חדשנית, שמונגשת השנה לסל התרופות ויכולה לעכב את התקדמות המחלה לאורך שנים. היא לא מעלימה את הגידול לחלוטין, אבל יכולה 'להקפיא' אותו ולמנוע ממנו לגדול".
היום, כמה חודשים אחרי, נועם לומדת לחיות עם הידיעה שיש שארית גידול במוחה, לצד הידיעה שיש לה כלי חזק לעכב אותו. "אני הולכת למעקבים, מתמודדת עם שינויים בגוף ועם ימים טובים יותר ופחות, אבל אני כאן. אני אימא צעירה, עם ילדים קטנים שזקוקים לי, עם חלומות שעוד לא הגשמתי ותוכניות לעוד הרבה שנים קדימה".
העתיד לא ברור, והיא לא מתכחשת לכך. "אני לא יודעת מה יהיה", היא מודה, "אבל אני כן יודעת שבחרתי להאמין – בטיפול, ברפואה, ובעיקר בעצמי. אם יש משהו אחד שלמדתי במסע הזה, הוא שלפעמים תקווה היא לא רק רגש, היא גם החלטה".