"חטפתי 12 כדורים. לא הבנתי איך נשארתי בחיים"

פיג'מת הכותנה השחורה שלבשה סגן עדן רם בערב שמחת תורה 2023 כנראה הצילה את חייה. רם, בת 20 מירושלים, שירתה אז כקצינה תורנית בבסיס אורים שבדרום.

>> אשת המילואים שנלחמת בפטור מגיוס: "תקווה נוצרת דווקא כשאת בתחתית"
>> האישה שנלחמת בשביל שכל אימא שכולה תוכל להביא נכד: "זו החובה שלנו"

"באיזור שש וחצי בבוקר התחילה התרחשות", היא משחזרת. "בהתחלה לא הבנתי את גודל העניין, רצתי יחפה למיגונית, וכעבור שעה הבנו שמחבלים חדרו לבסיס וליישובים הסמוכים. ראינו אותם פורצים דרך גדר הבסיס ומיהרנו בריצה לחמ"ל. בדרך, תוך כדי ריצה, נהרגו שתי חיילות – אופיר דווידיאן ז"ל וליאור לוי ז"ל. אני חטפתי כדור ברגל שמאל, אבל המשכתי לרוץ והצלחתי להגיע לחמ"ל, שם עשו לי מיד חוסם עורקים".

עדן רם: "חשבתי שאני עומדת למות. התחלתי להיפרד בטלפון מכל מי שחשוב לי. בינתיים המחבלים זרקו רימונים לתוך החמ"ל, החדר התפוצץ תוך שנייה והכול נהיה שחור. ריססו את כולנו"

 

"לא התרגשתי מהפציעה", היא אומרת. "אז עוד לא ידעתי מה עוד מחכה לי. היינו שם שישה חיילים, עם שני נשקים ושתי מחסניות בלבד. רס"מ אהרון פרש ז"ל, שהגיע במיוחד לבסיס אחרי ששמע מה קורה, עמד מחוץ לדלת, בעוד סמל איתמר עייש ז"ל נשאר לבד במיגונית. הבנתי שהמחבלים הרגו אותו, כי הם לקחו את הטלפון שלו ושלחו בווטסאפ הודעות שלא השאירו מקום לספק. סרן אלינה פרובוסודובה ז"ל הייתה הקצינה התורנית, ובגלל שאני כבר הייתי פצועה, היא וסמלת שיר שלמה ז"ל אחזו בנשק, בעוד סמלת דנית כהן ז"ל כרזה למחבלים שלא יתקרבו לחמ"ל – כי האנשים בו חמושים, וכי כוחות רבים כבר בדרך".

רם וחבריה בבסיס קיוו שהאיום ירתיע את מחבלי חמאס, אבל זה לא קרה – והמחבלים פרצו לתוך החמ"ל. "זה היה פחד אלוהים", היא משחזרת. "חשבתי שאני עומדת למות. התחלתי להיפרד בטלפון מכל מי שחשוב לי – החיילים שלי, ההורים, האחים, בן הזוג, החברות. בינתיים המחבלים ירו באהרון, והוא נהרג במקום. הם זרקו רימונים לתוך החמ"ל, החדר התפוצץ תוך שנייה והכול נהיה שחור. ריססו את כולנו. שיר, אלינה ודנית נהרגו במקום".

"עצמתי את העיניים, מוכנה למותי, ורק קיוויתי שזה יקרה מהר", מספרת רם. "חטפתי כדורים בכל הגוף. לא הבנתי איך נשארתי בחיים, פחדתי שהם יחטפו אותי. הם עשו וידוא הריגה לכל מי שראו שם, וצילמו את זה בסרטונים. לא זזתי – והפיג'מה השחורה כנראה הפכה אותי לבלתי נראית. אחרי שהם עזבו ניסיתי לקום, ולא הצלחתי. פתאום שמעתי נשימה לידי – סמלת סהר אטדגי הייתה היחידה מלבדי שניצלה".

בשלב הזה כבר הבנת את היקף הפציעה שלך?
"מיששתי את הגוף, ראיתי דם ופגיעות בשתי הרגליים, באגן, ביד שמאל ובכתף. בסך הכול חטפתי 12 כדורים שחדרו לגופי".

עדן רם: "עצמתי את העיניים, מוכנה למותי, ורק קיוויתי שזה יקרה מהר. חטפתי כדורים בכל הגוף. לא הבנתי איך נשארתי בחיים, פחדתי שהם יחטפו אותי. הם עשו וידוא הריגה לכל מי שראו שם, וצילמו את זה בסרטונים. אחרי שהם עזבו ניסיתי לקום, ולא הצלחתי"

 

רם ואטדגי המתינו לחילוץ במשך ארבע שעות. לאחר מכן הועברה רם לבית החולים סורוקה בבאר שבע, ומשם לשערי צדק בירושלים, שם עברה סדרת ניתוחי חירום.

"הורדמתי והונשמתי", היא מספרת. "הייתי מאושפזת שלושה חודשים, ונעתי בכיסא גלגלים. לא יכולתי לעשות דברים פשוטים – להזיז את האצבעות, לאכול לבד, להתקלח, ללכת לשירותים. למדתי הכול מההתחלה".

"יש לי היום בגוף 30 צלקות", משתפת רם. "עם בגדים ארוכים לא רואים אותן, אבל חלקן יישארו לתמיד – כולל הצלקות הנפשיות. בהתחלה לא הלכתי לים. היה לי קשה לחשוף את הצלקות. היום אני אוהבת אותן, כי הן עדות למה שקרה לי – ולכך שנשארתי בחיים".

ממרחק הזמן – את אותה עדן שלפני השבעה באוקטובר?
"כן, אבל עדן משופרת, עם פרופורציות אחרות בחיים. אני כבר לא מתרגזת בקלות. קיבלתי את חיי בחזרה, ואני מלאה בהודיה – גם על הטוב וגם על הפחות טוב. המחבלים פספסו במילימטרים חלקים בגוף, כך שנמנעה פגיעה עוד יותר קשה. קרה לי נס, אבל מצפה לי עוד שיקום ארוך".

ומה עם החבר?
"תום ואני חברים מהתיכון. הוא מלווה אותי בתהליך ההחלמה, בזמן שאני מנסה לחזור לעצמי".

עדן רם: "קרה לי נס, אבל מצפה לי עוד שיקום ארוך. אני עדיין עוברת פיזיותרפיה – יש לי קשיים ברגליים ובידיים שמשפיעים על שאר הגוף ומקשים על הניידות שלי. אני גם בטיפול נפשי"

 

איפה את נמצאת כרגע בתהליך השיקום?
"לפני חודשיים הוציאו לי פלטינות מהגוף בניתוח. אני עדיין עוברת פיזיותרפיה – יש לי קשיים ברגליים ובידיים שמשפיעים על שאר הגוף ומקשים על הניידות שלי. אני גם בטיפול נפשי, ואם לפני השבעה באוקטובר חשבתי שטיפולים נפשיים הם 'למשוגעים' – היום אני מאמינה בהם ודוחפת אנשים ללכת לטיפול".

רם מספרת שהיא מתכננת להתחיל ללמוד בשנה הבאה, ובינתיים מרצה בפני קהלים בארץ ובחו"ל.
"אני מספרת את הסיפור שלי, ומאמינה שאני נותנת לאנשים כוחות להתמודד", היא אומרת. "אני רוצה להיות משמעותית עבור אחרים, ולעשות משהו שישפיע לטובה על החיים שלהם. היום אני מרגישה שזה הייעוד שלי".

המציאות הלא מדוברת של פצועות צה"ל

השבוע צויין יום ההוקרה לפצועי צה"ל וכוחות הביטחון. לירון שגיא-כהן, בת 43, קצינה במילואים, משמשת בחמש השנים האחרונות מנכ"לית אגודת ידידי נכי צה"ל. לפני כן, במשך עשור, פעלה בעמותת "אחרי" כמדריכה וכמנהלת גיוס משאבים. מאז השעות הראשונות של המלחמה, היא מובילה את המאבק למען שיקומם של פצועי צה"ל – ובעיקר של הפצועות, שנשארות לעיתים קרובות שקופות למערכת.

שגיא-כהן הקימה את סיירת בתי הלוחם, ומאז מלווה פצועים ופצועות בתהליך השיקום בתוך בתי הלוחם ברחבי הארץ.

"יש כיום ארבעה בתי לוחם, ובקרוב ייפתח החמישי באשדוד", היא מספרת. "עבור הפצועים, זהו בית שני – מקום של שיקום, העצמה ותחושת שייכות. הקהילה שנוצרת שם נותנת להם תחושת שוויון, כי הם מוקפים באנשים שמבינים בדיוק מה הם עוברים, גם בלי מילים. אני פוגשת כאן לא מעט בנות שנפרדו מהחברויות של פעם – כי החברות החדשות, מהקהילה הזו, פשוט מבינות אותן. לחברות מפעם קשה להבין מה הן עברו".

לירון שגיא-כהן: "מאז תחילת המלחמה יש לנו יותר מ-20 אלף פצועים – ומתוכם מעל 1,400 נשים: לוחמות בסדיר ובמילואים, חיילות, קצינות, שוטרות וחיילות מג"ב, שנפצעו בגבול הצפון, בעוטף עזה וברצועה. זה נתון מטורף"

 

ביומיום שגיא-כהן מתמודדת עם מחסור חמור בכוח אדם באגף השיקום, ונאבקת לגייס תקציבים ומשאבים עבור הפצועות והפצועים.

"מדינת ישראל מתמודדת עם שיאים חסרי תקדים במספר הפצועים", היא אומרת. "מאז תחילת המלחמה יש לנו יותר מ-20 אלף פצועים – ומתוכם מעל 1,400 נשים: לוחמות בסדיר ובמילואים, חיילות, קצינות, שוטרות וחיילות מג"ב, שנפצעו בגבול הצפון, בעוטף עזה וברצועה. זה נתון מטורף".

"בנוסף", היא אומרת, "אנחנו רואים יותר ויותר פצועים שמתמודדים עם פוסט-טראומה, שמתחילה לצוף ככל שהזמן עובר. הצפי הוא להגיע ל-100 אלף פצועים תוך שלוש שנים, ולפחות 50 אחוז מהם מעידים כבר עכשיו על תסמינים פוסט-טראומטיים".

היום כולם מחבקים את הפצועים והפצועות, אבל מה יקרה לדעתך בחלוף הזמן?
"זה האתגר שלנו", אומרת שגיא-כהן. "האם החברה הישראלית תמשיך לחבק אותם גם כשזה כבר לא יהיה בכותרות? האם גם חברות עסקיות ימשיכו לגבות אותם? יש פצועים שננטשו על ידי בנות זוגם אחרי הפציעה – וגם פצועות שבני זוג עזבו אותן. אני חושבת למשל על חייל שהתעוור, אחרי שהיה נשוי רק שמונה חודשים. הוא אמר לאשתו שהיא יכולה ללכת. אבל היא נשארה איתו".

"יש לנו בארגון הרבה אתגרים סביב נושא הזוגיות", מספרת שגיא-כהן. "ככה נולדה קהילת 'מקום בשבילך', בשיתוף עם אלטשולר-שחם – קהילה שמספקת מענה לבנות ובני זוג של פצועים ופצועות".

אבל לצד הסיפורים הקשים, יש גם רגעים של תקווה: "יש מישהי שנפצעה קשה ונותרה מרותקת לכיסא גלגלים. בבית הלוחם היא פגשה בחור שהגיע לשם בענייני עבודה – הוא התאהב בה, והיום הם עומדים להתחתן".

שיקום של נשים שונה מזה של גברים?
"אישה פצועה נאלצת להתמודד עם יותר אתגרים – דימוי גוף, זוגיות, ולעיתים גם עם ילדים קטנים בבית".

"קצינת מג"ב אחת, שנפצעה קשה מירי מחבלים בשבעה באוקטובר, פונתה עם פגיעות בפלג הגוף העליון – חזה, גב ויד", מספרת שגיא-כהן, "באותו יום היא השאירה תינוקת בבית. היום, שנתיים אחרי, היא עדיין לא מצליחה לקלח את הילדה או להרים אותה. יש גם קצינה אחרת, שנפצעה בראש. בן הזוג עזב אותה אחרי הפציעה, והיא נקלעה למשבר קשה – אבל היום היא כבר בזוגיות חדשה".

"לשם כך יצרנו את תוכנית 'אני', שמיועדת לפצועות בגילאי 20–40", היא מספרת, "זו תוכנית קבוצתית בת תשעה חודשים, עם ליווי בתחומים כמו דימוי גוף, זוגיות והתמודדות עם פוסט-טראומה".

לירון שגיא-כהן: "קצינת מג"ב אחת, שנפצעה קשה מירי מחבלים בשבעה באוקטובר, פונתה עם פגיעות בפלג הגוף העליון – חזה, גב ויד. באותו יום היא השאירה תינוקת בבית. היום, שנתיים אחרי, היא עדיין לא מצליחה לקלח את הילדה או להרים אותה"

 

המדינה עושה מספיק לדעתך?
"אף פעם זה לא מספיק עבור מי ששילם בגופו ובנפשו, אבל אנחנו כארגון תמיד שם, מתחת לאלונקה – כי זה החוב המוסרי שלנו. אנחנו רוצים לחבק את הפצועים ולתת להם הכול, כמו שהם נתנו מעצמם עבורנו. אנחנו גם משמיעים את הקול שלהם בעולם, בין היתר דרך משלחות הסברה. הובלנו למשל צעדה בניו יורק – ולראות פצועים וקטועי גפיים צועדים שם עם דגל ישראל? זה הניצחון שלנו כעם".

מה אנשים לא יודעים על ההתמודדות של פצועות ופצועי צה"ל?
"שילד או ילדה בני 20 שנפצעים קשה – לרוב לא יחזרו להיות מי שהיו. ההתמודדות שלהם יומיומית, פיזית, בסיסית: לצחצח שיניים, להתלבש, ללכת – אם בכלל. כל ירידה לכיסא גלגלים או הליכה עם קביים מחזירה אותם לזירת הלחימה. למשל, בחור פוסט-טראומטי שהתגרש סיפר לנו על רגע שבו אסף את הבת שלו בת הארבע מהגן. היא הראתה לו ציור שכולם החמיאו עליו – והוא ראה בו את המעיים של החבר שנהרג לידו. וזה עוד לפני האתגרים היומיומיים: להכניס את הילדה לרכב, למשל, זו משימה שהוא מתקשה בה".

"הרבה פצועים מתלוננים על כך שחותכים אותם בכביש, שמעירים להם כשהם לא עומדים בתור – כי הם נראים צעירים ובריאים. מה שאנשים לא מבינים זה שהם פשוט לא יכולים לעמוד", היא אומרת, "והכי מדהים? ש-90% מהם אומרים שהם היו עושים את זה שוב – נלחמים, נפצעים – למען המדינה. הם רק מבקשים שיכירו בהם, שיעריכו את מה שעברו. שהחברה הישראלית תזכור, ותחבק".

"לא מבינה איך תפקדתי עם הפציעות שלי"

סמלת שנייה רז יניני הייתה בת 20 כשנפצעה בפיגוע בתחנה המרכזית בבאר שבע, ב-6 באוקטובר 2024. באותה תקופה שירתה כלוחמת בסיירת מג"ב.

רז יניני: "אני נפצעתי הכי קשה. הרופא שטיפל בי אמר לי שהאירוע היה יכול להסתיים אחרת – אחד הכדורים היה קרוב מאוד לעורק הראשי, ואחר, שפגע באגן, היה במרחק מילימטרים מעמוד השדרה"

 

"היינו צוות של שש בנות במשמרת", היא משחזרת, "ובעודנו מפטרלות, ירד מחבל מאוטובוס והתחיל לרסס אותנו. זה היה ממש מטווח. תוך ארבע שניות הוא חוסל, ראיתי את המוח שלו מרוסק, אבל בזמן הקצר הזה הוא הספיק להרוג את חברתי הטובה, שירה סוסליק ז"ל. חוץ מאחת, כולנו נפצענו".

"חטפתי ארבעה כדורים – באגן, בירך, בבטן ובכתף – ועדיין דרכתי את הנשק שלי. הייתי באנדרנלין מטורף", מספרת יניני, "התכופפתי אל שירה, שמתי את היד על העורק שלה, ושמעתי את הנשימה האחרונה שלה. היא סבלה מדימום פנימי. נישקתי אותה, בתקווה שאולי עוד יצילו אותה".

"עד היום אני רואה את עצמי בסרטון שצולם שם – ואני לא מבינה איך תפקדתי עם הפציעות שלי", היא עדיין מנסה לעכל, "כולנו גיבורות. צעירות חדורות מטרה. אבל הפעם לא הספקנו – הוא פשוט התחיל לירות מיד. בסוף התברר שאני נפצעתי הכי קשה. הובהלתי לבית החולים והתמוטטתי שם על הרצפה. הרופא שטיפל בי אמר לי שהאירוע היה יכול להסתיים אחרת – אחד הכדורים היה קרוב מאוד לעורק הראשי, ואחר, שפגע באגן, היה במרחק מילימטרים מעמוד השדרה".

רז יניני: "חטפתי ארבעה כדורים – באגן, בירך, בבטן ובכתף – ועדיין דרכתי את הנשק שלי. הייתי באנדרנלין מטורף. התכופפתי אל שירה, שמתי את היד על העורק שלה, ושמעתי את הנשימה האחרונה שלה"

 

"עברתי ניתוחים להוצאת הכדורים, ונשארתי בבית החולים במשך חודשיים", היא מספרת, "השיקום שלי נמשך עד היום, פיזית ונפשית. חזרתי להשלים את השירות, אבל בגלל מצבי לא יכולתי לחזור לשטח, אז שובצתי בתפקיד משרדי. בסופו של דבר סיימתי שירות מלא".

מה את עושה היום?
"אני פעילה בבית הלוחם – המקום שבו אני עוברת את השיקום שלי. אני חולמת כבר להחלים, אבל האמת היא שאני עדיין הולכת לישון עם האירוע וקמה איתו בבוקר. יש לי הרבה כאבים, ובעקבות הטראומה אני סובלת מפיברומיאלגיה. אני לא יכולה ללבוש בגד ים, בגלל צלקות מכוערות, ואני מקבלת זריקות כדי לטשטש אותן".

הפציעה שינתה אותך?
"ראיתי את המוות מול העיניים. הכול קרה כל כך מהר, והייתי חסרת אונים. היום אני מרגישה הרבה יותר חזקה, ושקיבלתי את חיי במתנה. העובדה שאיבדתי את חברתי הטובה, שירה, ביגרה אותי מאוד. הלב שלי נשבר. היא הייתה ילדה של ערכים ודרך ארץ, לוחמת אמיתית – רצתה לחתום קבע ולצאת ללימודים. החיים היו לפניה, והכול נקטע ברגע. שירה אהבה מאוד לרוץ, ועכשיו אני פועלת כדי להקדיש מרוץ לזכרה. הפציעה גם שינתה לי את התוכניות. הייתי אמורה לחתום קבע במשטרה, זה היה החלום שלי. אני רוצה להאמין שזה עוד יקרה, גם אם זה ייקח זמן".

כשחוק הגיוס לא יורד מהכותרות, מה התחושות שלך נוכח זה שרק חלק מהעם נושא בנטל?
"אנחנו חיים במדינה שבה בנות עושות הכול בצה"ל – אז אני בעד שוויון. שכולם יתרמו, גם החרדים, כל אחד כפי יכולתו".