נשימת הלב – חלק ב'

לחלק א'»

סדרי עולם

את דרכה הטיפולית התחילה יובל בלימודי תואר ראשון בעבודה סוציאלית, ומיד אחריו נסעה לניו יורק כדי ללמוד תואר שני בטיפול בתנועה. את הסטאז' של השנה השנייה עשתה עם ילדים חולי סרטן. זה גם היה המפגש הראשון שלה עם המחלה והיא הרגישה מיד בבית. "רק עם השנים הצלחתי להסביר לעצמי כל מיני דברים. היו המון רגעים קשים, המון רגעים יפים, אינסוף רגעים מקודשים, אבל תמיד היה ברור שזה נכון עבורי", היא אומרת.

אחרי שלוש שנים במחלקה האונקולוגית לילדים חזרה יובל לארץ ועבדה במשך שבע שנים נוספות במחלקה האונקולוגית של תל השומר, כמו גם בהוספיס. חלק מאוסף הכישורים המיוחד הנדרש לעיסוק המורכב הזה היא נרכש בהכשרה מיוחדת שנקראת child life specialist. "הפסיכולוגיה של ילד בבית חולים היא מאוד מורכבת. צריך לעזור לילד להתמודד עם כאב, עם לקיחת תרופות, וגם לדעת איך להסביר לילד בן שש שיש לו לוקמיה".

ואיך באמת מסבירים את זה לילד, כשקשה לנו להסביר זאת אפילו לעצמנו?
"השאלה הזאת מתייחסת בעצם לסדרי עולם. כשאנחנו נולדים אומרים לנו שנגדל, נלמד מקצוע, נקים משפחה, נזדקן ונמות. ישנה אמיתה הקובעת שאם ילד חולה בסרטן אין זה מדרך הטבע, אבל מי קבע מהי דרך הטבע? אולי עבור אותה נשמה זה המעגל השלם והטבעי של החיים?

אחת המתנות שקיבלתי היא היכולת להבין את המונח שאנחנו מכנים 'לא טבעי'. מוות איננו קל גם כשמדובר באדם בן 20, 30 או 60 שנה. במקום של המוות אין שום דבר טבעי או לא טבעי. יש רק את מה שקורה כרגע. בתוך התהליך הזה, אם מאפשרים לו להתקיים, קורים דברים מדהימים".

היו לך רגעי שבירה?
"בוודאי. גם אני נכנסתי לתהליך עם אותה עמדה ש'זה לא טבעי', עם הרבה כעס ועם תחושה של אי צדק. אבל בדרך למדתי שאם לא נשכיל לקבל עד כמה שום דבר לא ידוע או נשלט, אנחנו עלולים לפספס עולם ומלואו. המוות אורב מעבר לפינה, רק שאיננו יודעים איזו פינה זאת. העובדה שדבר אינו ידוע מאפשרת לי להתחבר לכאן ולעכשיו".



המוות כמורה לחיים

"אני חושבת שהמוות הוא מורה לחיים. במקום שבו אנחנו מאפשרים לעצמנו להיות פתוחים למה שאיננו יודעים, למה שמתרחש מאליו בלי שננסה להפעיל אותו, שם בדיוק מתרחשים הרבה דברים. שם מתרחשים החיים", טוענת יובל.

לא במקרה הגיעה יובל לתחום הגוף-נפש. "הטיפול הגיע אלי ממקום ראשוני בגלל הקשר שלי לגוף. מגיל מאוד צעיר הייתי רקדנית. תמיד רקדתי ועבדתי עם הגוף, וגם המקום היצירתי/הבעתי/רגשי היה מאוד מחובר אצלי לגוף. בגיל 18 עברתי ניתוח בברך והחלום להיות רקדנית נקטע. זאת הייתה מבחינתי חוויה נוראית, כי ריקוד היה כל מה שידעתי מגיל שש. לא זכורות לי חוויות אחרות מהתיכון. הייתי חוזרת, אוכלת, מכינה שיעורים, מתאמנת ארבע שעות והכל היה סביב זה. הרופא אמר לי שאולי אוכל לרקוד רק סלואו, והחוויה האישית שלי הייתה שלא נשאר לי כלום".

"בכל פעם שהייתי חולה, תמיד ידעתי שמחובר לזה משהו רגשי. תמיד יכולתי לראות את החלק הזה בגלל הקשר החזק שלי אליו לאורך כל החיים, ולכן בחרתי ללמוד גם טיפול בתנועה. למדתי גם היפנו-תרפיה, סוג של דמיון מודרך עמוק, גם בעבודה של התמודדות עם כאבים/מחלה וכדומה. לקחתי כל מיני קורסים גם באמנות כדי להשלים את ארגז הכלים".

מעולם הגוף-נפש הדרך אל עבודת הנשימה היתה קצרה. "ב-2001 שמעתי לראשונה כי קרול למפמן, מפתחת השיטה של נשימה מעגלית, מגיעה לארץ להעביר סדנה. נרשמתי לסדנת מטפלים ונשביתי… מאז אני שם".

לגעת במוות

"כולנו נמצאים בתוך מסע החיים אל המוות", מזכירה יובל. "המוות הוא קונספט ידוע, אולם הזמן והמקום אינם ידועים לנו. אם נאפשר לעצמנו לרגע לגעת במוות, לגעת בכל הפחדים שלנו, הפנטזיות, המחשבות סביב הנושא, נוכל להתחבר בצורה מעמיקה ומלאה יותר לחיים ולאופן שבו אנו רוצים לחיות אותם, ולא לתת להם לחלוף לידנו".

"הנשימה היא זו הנותנת לנו חיים. אם נתחבר אליה במלואה, נשחרר את החסימות וניתן לה להעמיק ולזרום בטבעיות, נביא גם את הטבע הנפשי-רגשי שלנו לעולם ונחיה חיים מלאים וטובים. הכוונה בחיים מלאים יותר היא מיצוי היכולת שלנו לחוות את כל מגוון הרגשות והחוויות שהחיים מזמנים לנו. אנו עסוקים ומשקיעים אנרגיה רבה בחיינו ומנסים להתעלם ולסלק את החוויות והרגשות הלא נעימים, לעקוף אותם. דווקא ההכרה בכך שיש בנו גם חוויות קשות ורגשות שליליים היא זו שמאפשרת את השחרור. הקבלה המוחלטת שלנו את עצמנו וכל מה שיש בנו היא זו שמאפשרת גם לגוף לשנות את תחושותיו".

"החיים האלו ניתנו לנו במתנה. זוהי מתנה מקודשת ונפלאה שלא תמיד אנו עוצרים להביט בה ולהוקיר אותה. אנו עסוקים רוב הזמן במה לא בסדר ואיך אנו רוצים שיהיה אחרת, ואז יוצרים סביבנו מרחב שלילי. אם רק נלמד להוקיר את החיים על הדברים הקטנים והגדולים שבהם, נוכל ליצור מרחב חיובי שבו נהיה מחוברים יותר לכוחות וליכולות שלנו ומכאן נעשה את השינוי וההתפתחות שאנו רוצים".



התנסות אישית

בכל שני וחמישי אני נתקלת בעוד שיטת טיפול חדשה, ובכל פעם אני משתכנעת מחדש שהדבר המשמעותי באמת הוא לא השיטה, אלא האדם המטפל. השלם גדול מסכום חלקיו, זה המשפט המתאר בדיוק הרב ביותר את אשר חשתי כשפגשתי במירב יובל. מעבר לסל הכלים הרחב והמכובד שלה, מדובר באדם נדיר ויוצא דופן, מהאנשים שמגדילים את האדם.

שתי דקות אחרי שנכנסתי לביתה רציתי לעבור לגור שם. זה מסוג הבתים שמזמינים אותך להתרווח על המזרנים הצבעוניים שבפינת הישיבה או לחקור את הספרייה הענקית, או פשוט לשוטט בין האבנים, הנרות והציורים. בעיניי, אין כמעט דבר המשקף את אופיו של אדם כמו הבית שהוא יוצר סביבו. ואכן, שתי דקות אחרי שנכנסתי לבית של יובל רציתי שהיא תהיה חברה שלי.

יובל ביקשה להתחיל באבחון הנשימה שלי. אמרתי לה שזה מרגיש לי קצת כמו רמאות, לשכב על הגב בחדר חמים וריחני לצלילי מוסיקה. איך בדיוק זה ישקף את נשימת היומיום שלי, זאת שמשתמשת ברבע ריאה תוך כדי ישיבה כפופה מול המחשב, כשאף מטפל הוליסטי לא מסתכל עליי? "אל תדאגי", היא הבטיחה לי. "אם ניתן לתהליך מספיק זמן – הדפוסים יעלו". ואכן, מהר מאוד שכחתי את הנשימות העמוקות שלמדתי ביוגה וחזרתי לסורי – אל הנשימה הרדודה והשטחית, ובעיקר אל התופעה המעניינת – הנטייה שלי להתמהמה אחרי כל נשיפה ומדי פעם פשוט לשכוח לנשום.

בן אדם ממוצע נושם בין 10 ל-14 נשימות בדקה בזמן מנוחה. יובל סיפרה לי שהיו דקות שהיא ספרה אצלי שתי נשימות בלבד. לתופעה הזאת קוראים "התנתקויות", לדברי יובל, והיא משקפת את הרגעים בחיים שבהם אני נעלמת לאיזה עולם פנימי, בורחת אל מרחבי הדמיון. האתגר והשיעור שלי בחיים הוא בין היתר ללמוד להביא את עצמי ביתר שאת אל העולם; להגדיל את נקודות ההשקה בין שני העולמות, הפנימי והחיצוני; ללמוד להסיר את הצנזורות, את המעצורים, ולהרפות מהפחד שהעולם לא יידע להכיל אותי, או אם נדייק – שאני לא אדע להכיל את עצמי.

זאת רק דוגמא אחת למשהו שעלה, אבל גם אני הופתעתי לגלות איך במפגש טיפולי אחד הצלחנו לגעת בכל כך הרבה נקודות מרכזיות של חיי. ההרגשה הייתה לעתים של אובדן שליטה, אבל לכל אורך הדרך הרגשתי מוחזקת, מוגנת ועטופה בידיים טובות. התהליך היה משותף – זה נכון שזאת אני שבחרה להתמסר, אבל יובל נתנה לי את התחושה שההתמסרות הזאת בטוחה ותוביל אותי אל המקומות הנכונים.

ועכשיו, תוך כדי נשימה עמוקה – אני מסכמת – נרגעתי בכל המובנים.

ליצירת קשר באתר »

מתוך: מגזין חיים אחרים

לעשיית מנוי, לקבלת גיליון מתנה