ב-7.10 נשים היו אובייקט לפגיעה מינית. כעת הן אובייקט ל״הסברה״

הסיפור יסופר כשיגיע הזמן. מתקפת החמאס מה-7 באוקטובר ממשיכה לרדוף אותנו – החשיפה למעשי הזוועה הבלתי נתפסים צרבה את הנשמה של כולנו – והיא מהווה טראומה לאומית ואישית שלא תישכח לעולם. אם בהתחלה הידיעות הראשונות על פגיעות מיניות היו בגדר שמועות מהוססות, הרי שככל שחלף הזמן, חלקי הפאזל התחברו יחדיו וחשפו בפנינו תמונה מחרידה של פגיעה מינית בנשים ונערות. המידע מהזירות השונות והודאות שהעניקו מחבלי חמאס בחקירות מלמדות על מהלך מכוון, שבו פגיעה בנשים משולה לפגיעה באומה.

>> בר רפאלי תוקפת את ג׳יג׳י חדיד על הפצת שקרים ברשת

ממלחמות העולם ועד למלחמות הבלקן, ההיסטוריה מלמדת אותנו שבמלחמה גופה של האישה הופך לכלי המשרת את האויב, אלא שלצערנו, כעת אנחנו עדות לניסיונות החפצה נוספים של גוף האישה – הפעם מבית. אנחנו באיגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית מקבלות פניות מגופי תקשורת בארץ ובעולם, ממוסדות המדינה ומארגונים אזרחיים – כולם רוצים לשים את ידם על אישה או נערה שתספר בקולה על פגיעה מינית במהלך הטבח. הם מפצירים שהמטרה חשובה – כלי להסברה הישראלית, "ראיית זהב" שתוכיח לכל השקרנים והמכחישים שהאימה אכן התרחשה.

כנראה שלעולם לא נדע את מספרן המדויק של הנשים (וגם הגברים) שנפגעו מינית, בוזו והושפלו בטבח הנורא. ההנחה, שמבוססת על עדויות הגורמים שמצאו וטיפלו בגופות, היא שמרבית הנשים שנפגעו – נרצחו לאחר מכן. כעת, אלו ששרדו צריכות לדאוג אך ורק לעצמן, לנפשן ולגופן, ולהשיב את השליטה שאבדה להן. הזכות שלהן לשקם את חייהן, דורשת שאת קולן ישמיעו בעיתוי ובאופן שמתאים להן. ראוי לזכור שעדויות על פגיעות מיניות במהלך השואה החלו להתפרסם רק בעשורים האחרונים. מבין כל הזוועות, הפגיעה המינית היא זו שלחשיפתה נדרשו שנים רבות, חצי מאה או יותר.

מפגינות מול האו"ם | תמונה: פייסבוק איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית

אונס הוא האירוע הטראומטי שהסיכון לפתח PTSD בעקבותיו נמצא כגבוה ביותר (בהשוואה לאירועים טראומתיים אחרים דוגמת תאונה, אסון טבע, מלחמה או שוד, שהסיכון לפתח PTSD בעקבותיהם נמוך יותר). גם בנסיבות "רגילות", השלכותיו על הבריאות הנפשית והפיזית ועל איכות החיים עלולות להיות דרמטיות. פגיעה מינית במהלך מלחמה או שבי משלבת רבדים טראומטיים רבים ומתמשכים. חלק מהשורדות פונו מבתיהן, חלק מנסות להשיב מעט יציבות למציאות הכאוטית שלתוכה רוסקו. כדי לדבר על הטראומה, יש צורך ביציבות ותחושת שליטה בסיסית בחיים, אך הטראומה עצמה עוד לא נגמרה.

לפני צרכי ההסברה, המחויבות של ישראל חייבת להיות לשיקום כל הנפגעות והנפגעים: טיפולים נפשיים ופיזיים, סיוע כלכלי, שיקום וסיוע תעסוקתי – זה המעט שאנחנו חבים להם לאור ההפקרה האיומה שחוו על בשרם בשבעה באוקטובר. בשבת ההיא הנשים היו אובייקט לפגיעה. כעת הן אובייקט לתביעה ל"סיפור". אבל כבר היום, המציאות מדברת בעד עצמה – הגופות זועקות את הזוועה, העדויות של המחבלים בחקירות המחבלים הן חד-משמעיות, והעדויות של גורמי ההצלה מפלחות את הלב. גם הסיפור שלהן יגיע, אך חובתנו לאפשר להן לעשות זאת בזמן ובמקום הנכון. אני קוראת  לכל הגורמים בתקשורת, בפוליטיקה ובציבוריות הישראלית בכלל: חדלו מהמרדף אחר הנפגעות, ופעלו במקום זאת בכל דרך לסייע, להעלות מודעות ולדאוג לכל מי שנפגעו.

ביום שני, 27.11.23, בשעה 10:30, תיערך הפגנה מול מטה משקיפי האו״ם בארמון הנציב בירושלים, כמחאה על שתיקת ארגוני הנשים העולמיים על הפגיעה המינית בנשים במהלך מלחמת ״חרבות ברזל״

אורית סוליציאנו, מנכ"לית איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית | צילום: שרון גבאי