בן הזוג במילואים כבר 400 יום – וזה מה שצה"ל נותן לי במתנה?

אתמול נחתה שוב חבילה על מפתן דלתנו. אחת לכמה חודשים זה קורה: בחגים, בחילופי עונות או בסיום של פרק בלחימה, והאישה שבעורף מקבלת חיזוק. זאת הדרך של צה"ל "לפנק" את משפחות המילואימניקים, במה שנראה כמו עוד דרך לנרמל את השגרה של המלחמה הארוכה הזו.

יש לי מערכת יחסים מורכבת עם המתנות האלה. הן תמיד עטופות יפה ומגיעות עם כוונה טובה, אבל טמונה בהן אמת כואבת: על התפקיד שהוקצה לי בכוח. לפעמים הן מרגישות כמו דמי שתיקה. דרכן, המערכת מודה לי על שתיקתי, על זה שאני מאפשרת את המשך הלחימה מבלי להפריע.

>> "הוא חזר מהמילואים והרים עליי יד": כך המלחמה מפרקת בתים ומשפחות

הפעם זו הייתה קופסה גדולה במיוחד: מעבד מזון חדיש, ולצידו, מכתב מהמפקד הבכיר. "לנשים היקרות", כך נפתחה הפנייה. המפקד הודה לי על החוסן שאני מגלה, על כך שאני שומרת על הבית, על הילדים ועל השגרה, כדי שהוא יוכל להמשיך בלחימה.

המכתב היה מנותק אבל נכון בו זמנית, כי ככה החברה רואה אותי – לא כאדם, אלא כתשתית תפעולית של לוגיסטיקה, חינוך, רגש, בישול וניהול. אלה אמנם תפקידים שאני גאה בהם, אבל אני גאה הרבה יותר כשאני חולקת אותם עם בן הזוג שלי. כשאנחנו שותפים.

בן זוגי הוא אלוף משנה בתותחנים, שנמצא בתפקיד פיקודי בכיר במילואים. השירות שלו בשגרה ובחירום הוא חלק מהיומיום של המשפחה. מהשבעה באוקטובר הוא עשה למעלה מ-400 ימי מילואים, רובם ברצף. גם שהוא בבית, הראש שלו שם. בגדול, מאז פרוץ המלחמה, בפועל הפכתי להיות אם יחידנית. הוא חסר לי ולשני הילדים שלנו פיזית, רגשית ונפשית, והיעדרותו אומרת שהחיים שלי על hold.

ככה החברה רואה אותי – לא כאדם, אלא כתשתית תפעולית של לוגיסטיקה, חינוך, רגש, בישול וניהול. אלה אמנם תפקידים שאני גאה בהם, אבל אני גאה הרבה יותר כשאני חולקת אותם עם בן הזוג שלי. כשאנחנו שותפים

 

המחווה הזו הזכירה לי את יום הכיף לנשות המפקדים – יום שלם של סדנאות והרצאות, שאחת מהן ניתנה על ידי ידוענית שסיפרה איך חייה השתנו כשעזבה את הבעל, ירדה במשקל ופתחה ליין של הרצאות להעצמה נשית.

הסתכלתי סביבי וחשבתי, באמת? זה מה שיש לכם להציע לנשים שלא ראו את בני הזוג שלהן כבר עשרה חודשים? שנדרשות להחזיק את הכל, כשהכל בא על חשבון עצמן? גם באיגרת מהמפקד נכתב: "תעצרי, תנשמי, תבחרי. שימי הכל בצד ותיהני עם הילדים". זה הצחיק אותי. הילדים הם לא "בצד". הם כל הסיפור. הצורך להגן עליהם מהמציאות, להסביר להם איפה אבא ולמה הוא לא חוזר, זו העבודה האמיתית.

בשביל זה כל החיים שלנו על הולד – גם שלו, וגם שלי – רק שאנחנו חיים בפלנטות שונות. על המכתב עם הרקע הכחול, ראיתי אותי ואת הילדים שטים בפלנטה שלנו, הרחק ממנו.

העצמה נשית? זוהי לא מטרה במציאות שלנו, זהו תנאי תפעולי. לא כדי שאפרח, אלא כדי שאוכל להמשיך להחזיק את המערכת. כי האמת היא שמעולם לא היה לי ברור יותר מה תפקידי בחברה הישראלית: אני העורף. אני זו שמחזיקה את הכל, כדי שהמלחמה תוכל להימשך.

ואני? אני קיבלתי מעבד מזון.

יעל פתיר היא חברת ועד מנהל בשדולת הנשים בישראל