"הוא חזר מהמילואים והרים עליי יד": כך המלחמה מפרקת בתים ומשפחות

המלחמה גובה מחירים רבים, לא על כולם מדברים. אחד מהם הוא המחיר שמשלמות נשות המילואימניקים. שלוש נשים פותחות את הלב ומספרות כיצד המלחמה השפיעה על הזוגיות ועל חיי המשפחה שלהן, ואיך במקרים מסוימים זה אף הגיע לאלימות.

>> מעין דורי: "אם לא המלחמה, אולי כבר היינו נשואים ובדרך לילד"

המקרה של אילה דקל ובן זוגה הסתיים בטוב ובתקווה, אבל בדרך הם עברו מהמורות. "הקציצות של אבא טעימות יותר", פסקו שלושת בניה של במקהלה, כשהתיישבו לארוחת צהריים בביתם במודיעין. היא לא הייתה צריכה יותר מזה – סיפור הקציצות היה המשל המושלם. באותו רגע היא נשברה.

"'אבא לא פה!', נפלטה לי צעקה. אמרתי להם שאני פה כל היום, מכינה להם אוכל, מנקה אחריהם – והוא לא. הוא פשוט לא כאן. אמרתי להם – 'אולי לפחות תגידו תודה'. הילדים השתתקו, ואני התמלאתי רגשות אשמה", מספרת דקל, "אין להם אבא, אין להם קציצות, ועכשיו יש להם גם אימא שיצאה מדעתה".

אילה דקל היא אשתו של רב-סרן במילואים יונתן דקל, שבשגרה עוסק בתכנון עירוני – אבל מאז פרצה המלחמה, הוא מבלה את ימיו בלחימה בעזה, בסבב אחר סבב.

"אמרתי לילדים שאני פה כל היום, מכינה להם אוכל, מנקה אחריהם – ושיגידו תודה. הילדים השתתקו, ואני התמלאתי רגשות אשמה. אין להם אבא, אין להם קציצות, ועכשיו יש להם גם אימא שיצאה מדעתה"

 

אילה עצמה היא גם סופרת, ולפני ימים אחדים ראה אור ספרה הרביעי: "עד שתחזור אלי" (הוצאת "התחנה") – ספר חשוף ומטלטל שמספר, בלי פילטרים, את הסיפור האישי שלה ושל בן זוגה המילואימניק, ואת מציאות השבר שהם חיים בה, במלחמה שסופה לא נראה באופק. סיפור שככל הנראה כל נשות המילואימניקים יזדהו אתו בקלות.

"רחלי וגיא שבספר שלי הם בעצם אילה ויונתן", היא מספרת – וספרה הוא הוכחה חותכת לכך שמלחמת חרבות ברזל לא מתנהלת רק בעזה או בלבנון. היא מתנהלת גם כאן, כל יום, כל שעה, בעשרות אלפי בתים בישראל, שבהם בן הזוג מגויס סבב אחרי סבב. המעברים הבלתי אפשריים בין שדה הקרב לבית ולמשפחה הופכים, עם הזמן, למסוכנים לא פחות – והקרבות הביתיים הופכים אקסטרימיים יותר ויותר.

מה קורה אצלכם כשהאדרנלין יורד?
"כשהוא מגיע, אנחנו לכאורה אמורים להחליק חזרה לחיים שהיו לנו קודם, אבל במציאות – זה לא עובד, לא אצלנו ולא אצל אף אחד. יש הרבה קולות מושתקים. במקרה שלנו זה גם היה קיצוני במיוחד: איבדנו חבר קרוב, חבר אחר נפצע, וזה הכניס את כל המשפחה לסחרור".

למרות הקשיים, דקל ובן זוגה הצליחו להישאר יחד – הם לא התגרשו. הם פנו לטיפול זוגי, וגם הילדים הלכו לטיפול. "פתחנו הכול ודיברנו על הדברים", היא מספרת. "זה עזר לנו לחבר את הסיפור שלנו – כל אחד בתוך הסיפור של השני – וליצור סיפור משותף".

אבל לא אצל כולם זה נגמר ככה. מגמת הגירושים והפרידות בצל מלחמת חרבות ברזל רק הולכת ומתרחבת, כשמסביב עוד ועוד זוגות נפרדים. השירות הארוך והממושך יוצר שתי מציאויות מקבילות – הבית והחזית – שלא תמיד אפשר לגשר ביניהן.

"הוא גויס לעזה, ושום דבר לא חזר להיות כמו שהיה"

ביולי 2024 פורסם סקר של "פורום נשות המילואימניקים" (המונה כ-20 אלף נשים), בשיתוף עם החוקרת מור קיש. מהסקר, שנערך בקרב כ-1,300 נשות מילואימניקים, עולה כי מגמת הגירושים בקרב המשפחות הללו נמצאת בעלייה. 20 אחוז מהמשתתפות דיברו בגלוי על אפשרות פרידה – ורובן כבר החלו לנקוט צעדים קונקרטיים לקראת גירושים. 49 אחוז דיווחו כי התרחקו מבני זוגן – פיזית ונפשית. 37 אחוז סיפרו על הידרדרות בקרבה הפיזית, ו-38 אחוז הודו שקל להן יותר להימנע מדיבור עם בן הזוג. 44 אחוז דיווחו על ריבים תכופים. יותר ממחציתן – 54 אחוז – לא פנו לעזרה מקצועית, גם מתוך תחושה שאין בכך צורך, וגם משום שבן הזוג המילואימניק לא הביע רצון בכך.

מבין עשרות אלפי נשים, הצלחנו למצוא שתיים שהסכימו להיחשף – אבל גם הן, בסופו של דבר, קיבלו רגליים קרות. בעיקר בגלל הילדים והמשפחה, שלא יודעת את כל הפרטים. "השבר של הפרידה שלי גדול מדי עכשיו בשביל לחשוף אותו. אני צריכה זמן", אמרה אחת מהן.

ריבה (שם בדוי) בחרה לשתף אותנו בסיפורה. בפעם הראשונה שבן זוגה חזר לחופשה קצרה בין סבבי המילואים והרים עליה יד – היא ידעה שזה נגמר. מהרגע שפרצה המלחמה היו שם צעקות וקללות, אבל מכות פיזיות? זה כבר היה מבחינתה קו אדום. לפני שלושה חודשים הם התגרשו רשמית.

"האגרסיביות שלו רק הלכה והתגברה, אבל כשברוב זעמו הוא הרים עליי יד – אמרתי עד כאן. אני לא אהיה שק החבטות שלו. דרשתי גט – ותוך כדי שהוא עדיין במילואים, התגרשנו"

 

"אני גרה ביישוב קטן. את בעלי הכרתי לפני שנים, כשהסתובבנו באותה חבורה, אבל לא היינו זוג. נפגשנו שוב בקורונה, וניצת בינינו סיפור אהבה שהוביל למגורים משותפים ולחתונה", היא מספרת. "שנינו בשנות השלושים שלנו. אני אשת חינוך והוא עובד במגזר הציבורי. הבת שלנו נולדה כמה חודשים לפני המלחמה, אחרי תקופה של טיפולי פוריות שהקשו עלינו כזוג – אבל התגברנו, קנינו בית, ואז הגיע השבעה באוקטובר".

איך השפיע עליכם השבעה באוקטובר?
"הוא גויס למילואים בעזה, ומאז שום דבר לא חזר להיות כשהיה. בהתחלה הוא עוד התקשר, ככל שהתאפשר לו, והתעניין בנו. אבל ככל שעבר הזמן, התקשורת הלכה ודעכה. הוא ראה משפחות נמחקות, וזה שרט אותו. הוא נאטם רגשית, ורק רצה את החופש שלו, את החיים שלו לעצמו. הפערים בינינו הלכו והעמיקו – עד שנשארתי לבד. לבד עם ילדה שאבא שלה נעלם מחייה. בשלב הזה כבר היה בינינו קרע. הוא אובחן עם פוסט-טראומה, מה שלא הפריע לו, כשהגיע הביתה, לנהל קשרים עם נשים אחרות".

וואו. מה עשית כשגילית?
"כשעליתי על זה, הוא אמר שאחרי כל המראות וההרג שראה סביבו, הוא חי בתחושה שזה היום האחרון של חייו – ורצה למצות כמה שיותר. אמרתי לו שמבחינתי החוויה היא המשפחתיות שלנו. 'יש לך אישה וילד', התעקשתי. אבל אני דיברתי על חיים נורמליים, והוא התעקש שגם החברים שלו, הלוחמים, אימצו את הגישה החדשה הזו. לעיתים רחוקות, כשהוא כבר הגיע הביתה, היו רק צעקות וקללות. זה לא היה אותו הגבר שהתחתנתי איתו".

ואז זה הגיע לכדי אלימות פיזית של ממש?
"האגרסיביות שלו רק הלכה והתגברה, אבל כשברוב זעמו הוא הרים עליי יד – אמרתי עד כאן. אני לא אהיה שק החבטות שלו. העפתי את כל הדברים שלו מהבית, החלפתי מנעולים. הוא לא האמין שאלך עם זה עד הסוף, אבל דרשתי גט – ותוך כדי שהוא עדיין במילואים, התגרשנו".

איך היחסים ביניכם נראים מאז שהתגרשתם?
"בגלל שיש ילדה באמצע, אני חייבת להיות סבבה איתו – אבל בפועל הוא לא בא לקחת את הילדה כמו שהתחייב. אני ירדתי ברמת החיים. הכספים שקיבל כמילואימניק לא הגיעו אליי, ויש חשמל לשלם, מיסים, אוכל, ילדה שצריכה ללכת לגן. היום אני חושבת פעמיים על קניות הכי רגילות. דיברתי עם הקצינה שלו, והיא סיפרה לי שיש אצלם מילואימניקים שאין להם לאן לחזור אחרי שהתנתקו מהאישה והילדים. אני לא יודעת איך היו נראים חיינו בסיטואציה אחרת, אבל מה שקרה לנו הוא לגמרי עוד תוצאה של המלחמה הבלתי נגמרת הזו".

"הוא הפך מאבא נוכח לאבא נעלם"

בתוך הקבוצה הסגורה של "נשות המילואימניקים והקבע", המונה כ-15 אלף נשים, פורקות רבות מהן את אשר על ליבן. אחת כתבה: "התופת שלי בודדה, אני מפסידה בקרב על הבית". אחרת שיתפה: "למי עוד מת הסקס מאז שהוא חזר? אני מרגישה שקרום הבתולים שלי התאחה מחדש. פשוט אין עניין, וזה עצוב מאוד". ואישה נוספת כתבה: "האם תאהב אותי כשכל זה ייגמר? האם תאהב את מי שהפכתי להיות?"

הדברים שלהן מהדהדים את דבריה של העיתונאית והסופרת, שורדת השואה רות בונדי ז"ל, שכתבה אחרי מלחמת העולם השנייה: "כשתסתיים הלחימה, נביט בראי ונראה פנים אחרות".

"הוא ראה משפחות נמחקות, וזה שרט אותו. הוא נאטם רגשית, ורק רצה את החופש שלו, את החיים שלו לעצמו. הפערים בינינו הלכו והעמיקו – עד שנשארתי לבד. לבד עם ילדה שאבא שלה נעלם מחייה"

 

גילה (שם בדוי), אישה בשנות החמישים המוקדמות ואם לשלושה, האמינה שהם מהמשפחות החזקות. שבן זוגה, שגויס בתחילת המלחמה, יחזור, והכול יחזור להיות כשהיה. אבל ככל שתדירות הסבבים עלתה – הוא הלך והתרחק.

"הניסיונות שלי לשכנע אותו ללכת לטיפול עלו בתוהו", היא מספרת. "בסוף הוא פשוט הלך – ולא חזר. הוא התנתק ממני ומהילדים עד כדי כך שכשהיו לו חופשות קצרות, הוא לא הגיע אפילו הביתה. מאבא שהיה תמיד נוכח – הוא הפך לאבא שנעלם. היום הקשר שלו עם הילדים דליל. חיכיתי שנה, קיוויתי שיתעשת. זה לא קרה, ושחררתי אותו לדרכו. הליך הגירושין כבר החל, הבית המשותף שלנו עומד למכירה, ואני יודעת שאצטרך להתמודד עם קשיים כלכליים שלא הכרתי".

מרים עמדי, מנכ"לית "פורום נשות המילואימניקים", מסבירה את הקושי המיוחד של הנשים שמתגרשות: "מראש, נשים במלחמה הן שקופות – ובפרט נשות המילואימניקים, ועל אחת כמה וכמה כשהן גרושות. המדינה עדיין רואה במשפחה המסורתית יחידה אחת, אבל המציאות מורכבת בהרבה. נשים שהתגרשו ממילואימניקים נשארות ללא מענה הולם, למרות שהן אלו שנושאות לבדן בעול גידול הילדים בזמן שהאב משרת חודשים ארוכים במילואים".

לדברי עמדי, יש תופעה שחוזרת על עצמה שוב ושוב: "מחצית מהגברים מסרבים להעביר לגרושותיהם את טופס 3010 (אישור מילואים, דב"א), ובכך חוסמים בפניהן את הגישה למענקים חיוניים, סיוע בטיפולים נפשיים ופיצוי על אובדן הכנסה. זה מצב אבסורדי – דווקא מי שנושאת לבדה בנטל היומיומי המוגבר נותרת ללא זכאות ישירה לכל סיוע. נדרשת רפורמה מערכתית שתכיר בגרושות כזכאיות עצמאיות, ללא תלות בנכונותו של הגרוש שלהן לשתף פעולה. רק כך התמיכה תגיע באמת למי שזקוקה לה – למען המשפחה, ובעיקר למען הילדים".

"הוא חזר מהמילואים והודיע לי שהוא עוזב אותי. אני עוד מנסה להילחם עליו, על המשפחה. כל מה שאני רוצה זה שהוא יחזור הביתה. שנעזור לו, בכל דרך, עד שיחזור להיות מי שהוא היה לפני המלחמה. אבל האם זה בכלל אפשרי?"

 

שולי (שם בדוי) הכירה את בן זוגה בתנועת נוער דתית, ובגיל 21, מיד אחרי שחרורו מצה"ל, הם נישאו. נולדו להם ארבעה ילדים – הצעיר בן שש, הבכור בן עשרים. לאורך השנים התמודדו עם תקופות קשות כלכלית, אבל בסוף החיים הסתדרו.

"חיינו 27 שנה יחד, והייתי בטוחה שזה לנצח, עד שהגיעה המלחמה", היא מספרת. "היום אנחנו כבר פרודים. הוא עבר לבית אחר בשכונה, שינה את חייו מהקצה אל הקצה – כולל החלפת מקום עבודה. תהליך הגירושים, שאני בכלל לא רוצה בו, כבר החל".

איך נראו החיים שלכם בתקופת המילואים?
"הוא הוקפץ לצפון בשבעה באוקטובר, אחרי כמה שבועות נשלח לעזה, והיה שם עד מרץ. הוא חזר אחרי פסח, ויצא שוב לעזה. כשסוף סוף חזר ביוני הביתה, הוא הודיע לי שהוא עוזב אותי. הוא כבר לא אותו הגבר שנישאתי לו. המלחמה שינתה אותו, שינתה את סדרי העדיפויות שלו. למרות שאנחנו פרודים, אני עוד מנסה להילחם עליו. להילחם על המשפחה. כל מה שאני רוצה זה שהוא יחזור הביתה. שנעזור לו, בכל דרך, עד שיחזור להיות מי שהוא היה לפני המלחמה. אבל האם זה בכלל אפשרי?".

ד"ר זיו חורב, יועצת זוגית המלווה בימים אלה זוגות רבים שנמצאים במילואים, שופכת אור על מה שמתרחש מתחת לפני השטח: "בתקופות של מילואים ארוכים, בני הזוג נאלצים להסתדר לבד, לחוות את החוויות שלהם במקביל – אבל לחוד. ככה הבדידות מתחילה לזחול לתוך הקשר. כל אחד נושא בנטל כבד, והם מנסים להסתדר, לא להעמיס – גם לא רגשית – על בן או בת הזוג. מעבר למרחק הפיזי נוצר גם מרחק רגשי. כל אחד נותר בסופו של דבר עם עצמו".

"לתוך המרחק הזה נכנסת תופעה שפחות מדברים עליה", היא ממשיכה, "כשאנשים חווים חוויות קשות, אימה, טראומה – עולות שאלות קיומיות. חלקם חוזרים עם התחושה שחיים פעם אחת, ושאולי הכל יגמר כבר מחר. מתוך המקום הזה, הם בוחרים לעיתים לא להתמודד עם הקושי שבניסיון לחזור לחיים ביחד, לא להתמודד עם הפערים שנוצרו במשפחה – אלא לעזוב. להתחיל מחדש".

עוד אומרת ד"ר חורב: "המאמץ בתהליך האיחוי, אליו בני הזוג נדרשים שוב ושוב אחרי כל סבב מילואים, דורש כוחות נפש עצומים – כוחות שלעתים פשוט אין להם, בתוך שברי השתיקה ושגרת החירום המתמשכת. הנכונות לעבוד על הקשר יורדת. 'אם אני כבר מסתדרת לבד', מצדה, ו'אם היא ממילא לא צריכה אותי', מצדו. למשוואה הזאת מצטרפים גם הקשיים המובנים שנלווים למילואים הארוכים: הלחץ בעבודה, המחיר הכלכלי, הילדים – וכמובן, הצל הכבד של אי הוודאות. הדאגה התמידית: 'מה אם יקרה לו משהו?'".

יש לך עצה חכמה לכל מי שמרגישים שהזוגיות שלהם הגיעה לקצה?
"בתור התחלה, להשהות ולא לקבל החלטות פזיזות. בעבודה אישית וזוגית, תוך הרבה הערכה הדדית – על ההתמודדות בחזית ובעורף – ניתן לצלוח את המשבר ואפילו לצמוח".