העיתונאית שלוסי אהריש גילתה: "אני משלמת מחיר – כישראלית וכמוסלמית"

זמן קצר אחרי מתקפת השבעה באוקטובר, התיישבה העיתונאית והמגישה הערבייה-ישראלית נסרין אברהים אבו-גוש בפאנל בתאגיד השידור הציבורי, לצד גיא זוהר ועקיבא נוביק. היא התבקשה להעלות לשידור אזרח ערבי-ישראלי ולתרגם את דבריו, בזמן שסיפר על הקשיים שחוותה החברה הערבית בישראל באותם ימים מתוחים. "אמרתי למרואיין שמאוד קשה לנו היום לפרסם אפילו פסוק מהקוראן, כי כל פרסום כזה יכול להתפרש כתמיכה בחמאס", מספרת העיתונאית, כל מה שאמרתי זה שערבים בישראל נמצאים בסכנה מתמדת להיתפס כתומכי טרור".

>> מיכל לובנוב בציון שנה לרצח בן זוגה: "אלכס השאיר לי את המתנה של החיים"

כבר במהלך השידור, הועלה סרטון של דבריה לרשת X (טוויטר לשעבר). מי שהעלה אותו הוא לא אחר מאשר דן מנו, עורך הדין שפרץ לתודעה הקולקטיבית בעונה הראשונה של "הישרדות". "כל מה ששמעו אותי אומרת בסרטון זה 'לתמוך בחמאס'. הכל הוצא לחלוטין מהקשרו", אומרת אברהים, "הגיע מבול של מיילים ושיחות לתאגיד, והתעוררתי בבוקר, כמובן, לשיחה ממנהל הערוץ".

"סגנית סמנכ"ל החדשות של התאגיד אמרה לי שברור שזה לא מה שהתכוונתי לומר אבל ביקשה שאגיב", נזכרת אברהים, "במקום זה, התקשרתי לדן מנו. ביקשתי מבעלי שיצא עם הילדים מהבית כדי שהראש שלי יהיה נקי. רתחתי. בהתחלה נתתי לו לצעוק עליי שאני חמאסניקית, ואז הסברתי לו מי אני. אמרתי: 'אם היית מכיר אותי, היית רואה שאני משתמשת תמיד במילה 'מחבלים', שאני אומרת בפה מלא שהשבעה באוקטובר היה מתקפת טרור. לפני שאני ערביה, אני מוסלמית, ומה שנעשה בשבעה באוקטובר מנוגד לחלוטין לאיסלאם ופגע בי אישית'. אמרתי לו: 'אני מבינה שנפגעת מהדברים שלי, אבל בוא תכיר אותי ותבין שזה לא מה שאמרתי. הוא הקשיב, ניהלנו שיחה ארוכה, ואחרי ששנינו הוצאנו קיטור הוא מיד הסכים למחוק את הציוץ, והיום אנחנו מיודדים".

איך אפשר להיות מיודדים אחרי אירוע כזה, שיכולות היו להיות לו השלכות מרחיקות לכת על החיים שלך?
"זה פשוט חיזק אותי, כי ייצגתי את עצמי בלי הצורך שהערוץ יגן עליי. הסרטון הזה רץ בקבוצות ימין בטלגרם אחרי התקרית הזו. כששי גולדשטיין מערוץ 14 התקשר אליי, כבר ידעתי להעמיד אותו במקום והוא עוד אמר לי 'תודה' בסוף. האווירה הציבורית באותם ימים, יחד עם הטראומה הקולקטיבית, לא אפשרו לאף אחד לפעול בהיגיון – אצל כולנו. באותו הזמן בחברה שלי, כל מה ששמענו עליו זה מעצרים ופיטורים".

"קיבלתי מכתב מפלסטינים שהצהירו שאני מנודה מהאיסלאם, רק כי קראתי למתקפת השבעה באוקטובר בשם טרור"

 

אברהים (37) גדלה באבו-גוש הסמוכה לירושלים, בה היא מתגוררת עד היום עם שני ילדיה ובן זוגה. וזה לא מקרי שאבו-גוש הוא חלק משמה. "בעולם הערבי המסורתי נהוג לזהות קהילה שלמה לפי השבט או המשפחה הדומיננטית שבה. תושבי הכפר קיבלו על עצמם את שם המשפחה החזקה – 'אבו גוש', כסמל להשתייכות וכבוד. עם הזמן השם של המשפחה השלטת הפך לשם המקום, וכולם קיבלו אותו". היום איברהים אבו-גוש, היא אחד הפרצופים המוכרים ביותר בעיתונות דוברת הערבית, כמגישה מרכזית ב"מכאן", השלוחה הערבית של תאגיד השידור. בימים בהם שאלות העוסקות בהשתייכות ערבית לחברה הישראלית בוערות מאי פעם, אברהים מציגה את עצמה בצורה ברורה מאוד. "נהוג מאוד היום לשאול ערבים מי הם ומה הם. עבורי התשובה הזו קלה מאוד – תמיד הייתי ישראלית. עד כיתה י"א לא ידעתי בכלל שיש סכסוך ישראלי-פלסטיני".

איך גילית?
"רק כשאריאל שרון נכנס עם נעליים למסגד אל-אקצא בשנת 2000 הבנתי שיש מורכבות. אבו-גוש ידוע ככפר של דו קיום, שיש בו המון דגלי ישראל, וגדלתי לצד יהודים תמיד: היינו מבקרים בבתי ספר יהודים, אבא שלי היה שף מוכר ועבד עם יהודים שאירחו אותנו הרבה. אני לא זוכרת שהרגשתי שוני בינינו בתור ילדה, וגם פיגועים או מלחמות לא עוררו בי ספקות. בסוף כיתה י"ב נסעתי לגרמניה בטיול מאורגן ללמוד על השואה, הרגשתי שאני רוצה להכיר את מי שנמצא שסביבי, גם את הכאב".

לא מגיע עם ההגדרות האלה גם משבר זהות?
"לא עבורי. באחד הטיולים בתנועת הנוער שגדלתי בה, המדריך פיזר קלפים עם כל מיני הגדרות וביקש מאיתנו לבחור את הקלף שמגדיר אותנו. אני בחרתי 'ערביה ישראלית', וזה הפתיע אותו. לי זה היה מאוד ברור: זו המציאות שלי, זו המדינה שלי. אחרים הגדירו את עצמם פלסטינים שמתגוררים בישראל, וזה בסדר גמור".

"נהוג מאוד היום לשאול ערבים מי הם ומה הם. עבורי התשובה הזו קלה מאוד – תמיד הייתי ישראלית. עד כיתה י"א לא ידעתי בכלל שיש סכסוך ישראלי-פלסטיני"

 

ועדיין, אני מניחה שיצא לך להתמודד גם עם הגזענות הישראלית.
"בכיתה י', בתקופה של המון פיגועים, הגעתי לתחנה המרכזית בירושלים כדי לנסוע לקורס הכנה לאוניברסיטה. עיכבו לבדיקה את כל מי שדיבר ערבית או נראה ערבי. אחד המאבטחים כנראה שמע אותי מדברת בטלפון וביקש ממני לעמוד בצד. ידעתי שזו העבודה שלו, אבל עמדתי לפספס את האוטובוס ופחדתי להגיד משהו שיסבך אותי יותר. אישה יהודייה שעמדה ליד הגנה עליי ודרשה שישחרר אותי. זה גרם לי להבין שיש אנשים ויש אנשים. אף פעם לא הייתה לי שנאה קולקטיבית כלפי האחר, אם אני כועסת – אני כועסת על האדם, לא על כל החברה שלו".

מאיפה הגיעה המחשבה לעסוק בעיתונות?
"תמיד אהבתי להיות בפרונט. לא ידעתי שאני רוצה לעסוק באקטואליה, אבל ידעתי שאני אמיצה ולא מתביישת. כשבסוף כיתה י"ב שאלו אותי מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה, זה פשוט יצא ממני – עיתונות. אני וחברה מהכפר שמענו שהשגרירות הירדנית בתל אביב מעניקה מלגות ללימודים בירדן, והתקבלתי שם ללימודי תקשורת. בשנה הראשונה הסטודנטים היו בהלם כשסיפרנו שמותר לנו לדבר ערבית בישראל, ושיש לי חברים יהודים. זו הייתה הסברה ישראלית בלי להתכוון. קראו לנו משת"פיות, אבל זה לא הזיז לי".

ותודה ללוסי אהריש

הדרך של אברהים למקום בו היא נמצאת כיום, לא הייתה פשוטה בכלל. "כשחזרתי חשבתי שהנה, למדתי בחו"ל וכל הדלתות יהיו פתוחות עבורי", היא משתפת, "זה ממש לא היה המצב. לעשות תקשורת בישראל זה קשה, פי כמה וכמה לערבים. הגשתי אינסוף קורות חיים עד שיצרו איתי קשר מערוץ 1 כדי שאחליף מישהי שיצאה לחופשת לידה בתפקיד קטן. הרגשתי שזה הרגע שלי, אני רק אשים שם את הרגל – ומשם אתקדם. הרפורמה בערוץ אחד גדעה את החלום הזה, והתחלתי לעבוד בקונרטול של ה'אח הגדול'. זה לא בדיוק מה שרציתי, אבל זה היה דומה".

ואז, דווקא בקונטרול של "האח הגדול", קיבל הסיפור תפנית חדה. "היה שם במאי שסיפר לי על ערוץ חדש, i24 ניוז. התפנתה שם משרה קטנה בתור מפעילת גרפיקות וכותרות, והלכתי על זה. הייתי ממש תמימה, לא ידעתי כמה תקשורת זה עולם תחרותי והאמנתי לאנשים שאמרו שהם ינסו לדחוף אותי קדימה. בסוף הבנתי שאם אני לא דופקת על השולחן בעצמי, כלום לא יגיע".

"כשחזרתי חשבתי שהנה, למדתי בחו"ל וכל הדלתות יהיו פתוחות עבורי. הייתי תמימה, לא ידעתי כמה תקשורת זה עולם תחרותי והאמנתי לאנשים שאמרו שהם ינסו לדחוף אותי קדימה. בסוף הבנתי שאם אני לא דופקת על השולחן בעצמי, כלום לא יגיע"

 

"מי שניהלה בפועל את הערוץ מאחורי הקלעים הייתה לוסי אהריש", מגלה אברהים, "נכנסתי אליה בלי הזמנה לחדר האיפור והיא נתנה לי חמש דקות. בזכותה קיבלתי את ההזדמנות הראשונה ככתבת דסק. אני לא יודעת אם הייתי מגשימה את החלום הזה בלעדיה. אחר כך הפכתי להיות מבזקנית ואז מגישה ועיתונאית שטח".

>> לוסי אהריש בהלם: "אני מסתכלת על התמונות ולא מאמינה"
>> לוסי אהריש חושפת: "אני מסתובבת עם בטן שעברה הרבה טראומות"

איך הרגשת בתור אישה בתעשייה, ואישה ערביה בפרט?
"כשלוסי עזבה אתi24 נבהלתי. היא הייתה גב נשי חזק עבורי ועבור כל הנשים בערוץ. לגברים יש אגו וסבלתי מזה מאוד. אני לא אישה פשוטה, אני לא אגיד 'אמן' לכל מה שמצפים ממני. אני בת מזל בגלל שחונכתי בבית, וגם בכפר, שבהם לנשים היה תמיד קול. אבא שלי תמיד דאג שאדע שאני יכולה לעשות מה שאני רוצה. אז אני תמיד עונה, ולגברים סביבי היה קשה לשמוע אותי מביעה דעה".

איך זה בא לידי ביטוי?
"כשביקשו ממני לעשות כתבות מסוימות והצעתי אחרות, כשאמרו לי לא לעשות או לומר משהו ובכל זאת עשיתי. על גברים מסוימים זה איים".

"מי שניהלה בפועל את הערוץ מאחורי הקלעים הייתה לוסי אהריש. נכנסתי אליה בלי הזמנה לחדר האיפור והיא נתנה לי חמש דקות. בזכותה קיבלתי את ההזדמנות הראשונה ככתבת דסק. אני לא יודעת אם הייתי מגשימה את החלום הזה בלעדיה"

 

התחנה הבאה בקריירה של אברהים הייתה ערוץ מוסאווה. "מחמד מג'אדלה (היום כתב חדשות 12, ת"ש) התקשר אליי וביקש ממני להצטרף לערוץ בהפקה ישראלית לקהל פלסטיני. אמרתי לו מראש – 'אני אשאר איך שאני. השאיפות שלי והחיים שלי הם בישראל, אני לא אהרוס את זה כדי למצוא חן בעיני אף אחד', והוא הסכים. הקלטנו אחת לשבוע מרמאללה. זו הייתה חוויה מאוד מעניינת. קיבלו אותי מאוד יפה ולא ביקשו ממני להשתנות, אבל כן למדתי יותר על הכאב של הצד השני. הערוץ הזה תמיד היה תחת סכנת סגירה והכתבים הפלסטינים כמעט ולא קיבלו שכר, בין אם בגלל שהרשות הפלסטינית הקפיאה תקציבים או שישראל הקפיאה תקציבים לרשות".

ואז הגיעה הפריצה הגדולה של אברהים – היא התקבלה לתפקיד מבזקנית ב"מכאן". "אחרי שלושה חודשים נתנו לי תוכנית משלי, 'בין השורות', בה אני מארחת אנשים מוכרים מהחברה הערבית בכל התחומים: פוליטיקאים, כלכלנים, פעילים חברתיים, אמנים. הכול מהכול".

איך נראית העבודה כערביה בפלטפורמה שמתיימרת להיות כלל ישראלית, ולכלול בתוכה גם את החברה הערבית?
"כל הגוונים מתקיימים פה ביחד, בעיקר בשיתוף הפעולה בין ערבים ליהודים. כשמדברים על סכנת סגירה של התאגיד ושל מכאן יחד איתו – אלו בדיוק הסיבות למה אסור יקרה. בכלל, בעיניי התקשורת הישראלית איבדה את המסלול שלה מאז השבעה באוקטובר, היא מנווטת רק לפי רייטינג, טרנד או דעת קהל מסוים מאוד".

את חושבת שהתקשורת מפחדת?
"אני חושבת שהציבור לא בשל לראות את הצד השני, ועדיין, הלוואי שהיינו חיים בחברה שבה 'לשתף' לא היה אומר ישר 'להזדהות'. חשוב שאנשים יראו מה קורה בצד השני של הגדר, גם אם הם לא מזדהים עם הצד הזה ולא מסוגלים להרגיש אמפתיה. עיתונות היא שליחות, ושליחות חייבת להתעקש לדבר את האמת והמציאות".

"התקשורת הישראלית איבדה את המסלול שלה מאז השבעה באוקטובר, היא מנווטת רק לפי רייטינג, טרנד או דעת קהל מסוים מאוד. עיתונות היא שליחות, ושליחות חייבת להתעקש לדבר את האמת והמציאות. חשוב שאנשים יראו מה קורה בצד השני של הגדר"

 

את אומרת "מציאות", אבל בסוף את מסקרת שתי תפיסות מציאות שונות לחלוטין. הערבית, והישראלית.
"האחריות שלי היא לספר את הדברים שקורים בישראל בשתי השפות, ולדווח על ואל שני העמים. היום אני מתעסקת בעיקר בחברה הערבית, ואני מאמינה שמתוך השפה והתקשורת הערבית, יוכל לצאת שינוי אמיתי. הרבה מהביקורת שאני מקבלת היא על היחס שלי לחברה היהודית בישראל. בתור ערביה, אני מאמינה שאני צריכה לדעת מה קורה עם העם השני שחי איתי, כמו שליהודים יש אחריות לדעת מה קורה אצלנו. אני לא יכולה לשים את הפוקוס רק על ציבור אחד. אז אולי העם שלי יצא עליי, אבל לפחות הוא ישמע גם את הצד השני בזכותי".

אילו תגובות את מקבלת על הגישה הזו?
"להגיד לך שאין באינבוקס שלי הודעות של 'את מראה רק צד אחד'? שהחברים שלי מירדן לא מתפלאים עליי? אני אומרת את מה שעל ליבי, אבל אם הייתי כל הזמן עסוקה בלרצות – לא הייתי מראיינת חצי מהמרואיינים שלי. גם כמוסלמית שילמתי מחירים. אפילו קיבלתי מכתב מפלסטינים ירדנים, בתחילת המלחמה, שהצהיר על כך שאני מנודה מהאיסלאם כי קראתי למתקפת השבעה באוקטובר מתקפת טרור. אני מאוד דתייה, מבחינתי שיקללו אותי אלף פעם ולא יקללו את הנביא. אבל גם דברים כאלו קרו".

"עיתונאים ערבים עובדים כל כך קשה, כי אנחנו יודעים שמסתכלים עלינו בעשר עיניים יותר מעל עיתונאי יהודי", אומרת אברהים, "המקצועיות חשובה לנו מאוד, ואני נותנת פרספקטיבה מבפנים. אני יודעת ממה אנחנו סובלים, למה אנחנו זקוקים, ומה חסר לנו בתקשורת של המדינה שאנחנו חיים בה".

מה חסר?
"קודם כל – ייצוג. לא רואים כמעט עיתונאים ערבים בתקשורת הישראלית שלא כסימון וי. הגענו למצב שמדווחים על החברה הערבית, אבל היא לא מדווחת על עצמה. מתווכים אותנו החוצה ככישלון. ברור שיש פשיעה ויש כישלונות, אבל אנחנו לא רק הדברים האלה. מה עם ההצלחות שלנו? מה עם סיפורים של נשים פורצות דרך בתפקידים בכירים? אני מנסה לשים את הפוקוס על החלקים היפים והפחות מדוברים של החברה הערבית בישראל".

לא רק. את מביאה גם מרואיינים ומרואיינות שנויים מאוד במחלוקת בחברה הערבית עצמה.
"זה מאוד חשוב לי. לפני כמה זמן הבאתי לתוכנית טרנסג'נדרית, מאיה עוראבי-עזרא, אחות באיכילוב ואישה מבריקה שחוותה הרבה ועושה עבודת קודש. היא נולדה כבן בכור במשפחה מוסלמית בעכו, הפכה לסיפור הצלחה ורציתי שיכירו אותה – גם אם זה לא עובר חלק. לחברה הערבית קשה מאוד לקבל את האחר לפעמים, אבל היום אני רואה גם שיח אחר בתגובות, לא רק ביקורת".

"לגברים יש אגו וסבלתי מזה מאוד. אני לא אישה פשוטה, אני לא אגיד 'אמן' לכל מה שמצפים ממני. בא שלי תמיד דאג שאדע שאני יכולה לעשות מה שאני רוצה. אז אני תמיד עונה, ולגברים סביבי היה קשה לשמוע אותי מביעה דעה"

 

אש, להט"ב ויוסף חדאד

בספטמבר האחרון, אברהים ספגה לא מעט אש סביב ריאיון שערכה עם איש התקשורת סעיד בדראן, שעלה לכותרות בשל מפגש מצולם שלו עם השחקן ומעצב האופנה ההומוסקסואל איימן דאו. במפגש, אמר בדראן לדאו שכלל הדתות תומכות בהריגת כל אדם 'סוטה', וטען כי הלהט"בים הם סכנה עבור החברה והמשפחה הערבית, מפיצי מחלות ודוגמה רעה לילדים. בנוסף, ציין בדראן שאם הייתה מדינה שמוציאה להורג להט"בים, הוא היה תומך בכך.

אברהים, שריאיינה את בדראן לאחר פרסום אותו סרטון, נחשפה לביקורת קשה ביחס לנועם בו התייחסה אליו ולבמה שנתנה לו. "לדעתי בדראן אמר מה היא הדעה בעולם הדתי, ולא את הדעה שלו. למרות זאת, גיניתי את מה שהוא אמר בתוקף. זו הייתה אמירה קיצונית וחמורה. הקהילה הגאה ירדה עליי מאוד, לא חשבו שמספיק 'יצאתי' עליו, וקיבלתי את זה. בעיניי, הם יכלו להגיד 'זו הדעה שלו, אנחנו לא מסכימים איתה', וזהו. בכל אופן, הורדנו את התוכנית כולה, ובדראן לא מתראיין אצלנו יותר".

מה הריאיון הכי טעון שקיימת בשנתיים האחרונות, מאז פרוץ המלחמה?
"הבאתי ל'בין השורות' את יוסף חדאד. איש שמעריצים בחברה הישראלית, אבל רותחים עליו בעולם הערבי כולו. כשהוא הגיע כולם יצאו להצטלם איתו, אבל הוא ידע שהוא מגיע להתראיין לתוכנית ערבית ושזה עולם אחר. הוא אמר לי 'נסרין, את אמיצה, ואת תחטפי על זה'. וידעתי שאחטוף. עד הריאיון אצלי שמעתי אותו רק בעברית. למה? אני רוצה לשמוע אותו בערבית, להבין מאיפה תפיסת העולם שלו מגיעה, ומה הפך אותו לאיש שהוא היום".

>> יוסף חדאד בריאיון פתוח ל"את": "אני יודע איך לעצבן את האנשים האלה, וכשהם עצבניים – אני מבסוט"

מה הלך בתגובות?
"קללות ואיומים בטוקבקים, אבל לא הסתכלתי על זה בכלל. אני רוצה לצמוח עם החברה שלי, לא לרדת נמוך, ואני לא יכולה לחנך אף אחד. אז לפעמים אביא פלסטיני שגאה בזהות הפלסטינית שלו, ולפעמים אביא ערבי ישראלי שגאה בישראליות שלו. המורכבות הזו היא החיים שלנו בישראל. אני יודעת שאחרי השבעה באוקטובר הרבה האמינו שכולנו חמאסניקים, אבל יש בחברה שלנו הרבה גוונים – אנחנו שונים בינינו באג'נדה, במחשבה, בדת, במנטליות. אני רוצה לגשר, דווקא בגלל ניסיונות ההפרדה בינינו. יש לנו היום יותר מפרידים ממגשרים".

"זה עדיין לא הזמן של הציבור הישראלי לשמוע כל מה שיש לנו לומר", אומרת אברהים, "כולם עדיין נסערים, בעלי תפקידים עדיין מחממים את הזירה ומי שמתחמם איתם זה האזרח הפשוט – גם בחברה הערבית וגם בחברה היהודית. כל אחד מנצל את השבעה באוקטובר כדי להסית, וזה עובד. שמענו איך אנשים הגיבו לרצח של ארבע בנות המשפחה מטמרה על ידי טיל איראני. דווקא יום השבעה באוקטובר, שאמור היה לאחד אותנו, פילג אותנו לחלוטין".

"חמאס אמר לנו בבירור – לא מעניין אותנו ערבים או יהודים, אתם אותו דבר", היא אומרת בנחרצות, "ערבים – ומוסלמים בפרט – נחטפו ונרצחו, גם על ידי מחבלים וגם על ידי רקטות. אני בעצמי איבדתי קרוב משפחה, מאג'ד אבראהים, צעיר בן 18 שהיה רגע לפני לימודים באוניברסיטה. רסיסי רקטה חדרו לביתו והרגו אותו, הודעתי על זה בשידור חי מיד כשזה קרה".

ואפילו על זה חטפת מהחברה שלך.
"ישב בפאנל הזה חייל שחיבק אותי. טל פרידמן, הקומיקאי, שיתף את התמונה הזו ואמר שזו ישראל שהוא היה רוצה לראות. החברה הערבית כעסה מאוד על החיבוק הזה, אבל מבחינתי הייתה בו אמירה חזקה: שגם אני וגם החייל בסירה אחת. בלי 'את ערביה, אני יהודי, זה שלנו, זה לא שלכם'. זה עצוב שדברים כאלה מעוררים מחלוקת, יש לנו הרבה במשותף. לתקשורת יש חלק עצום בזה. אנחנו אף פעם לא מדברים על שיתוף פעולה בין מגזרי, למרות שבשטח, במקומות העבודה ובערים, זה קיים. השנאה תמיד תהיה בכותרת, לא החיבור".

בסוף, אחרי השידור, כשאת הולכת לישון בלילה – את שלמה עם עצמך?
"אני חושבת שלכל מי שעובד היום בתקשורת הישראלית יש התלבטויות וצנזורה עצמית. אני יודעת שבמלחמה אין צד אחד בלבד, יש עוד צד, שאנחנו כמעט לא רואים. כדי להראות את הצד הזה צריך אומץ. בפלטפורמה האישית שלי אני מתלבטת הרבה מה לשתף. אני שמה את עצמי בנעליים של מנהל הערוץ, המנכ"ל, הציבור, החברה שלי והחברה היהודית, ועושה חישובים. לפעמים התשובה היא 'לא עכשיו'. יגיע הזמן שבו אני אסנן פחות, אבל אנחנו עדיין במלחמה, יש לנו חטופים והרוגים, ואני צריכה להיות רגישה לזה".

מה השאיפות שלך לעתיד? איזה עוד חלומות את רוצה להגשים?
"אני רוצה להתקדם ולהשתלב בעוד תוכניות בעברית. ככל שהקהל הישראלי ייחשף אליי יותר, לא יוכלו לומר יותר 'הערבים כולם ככה'. אבל לפני הכל – שהחטופים יחזרו. נקשרתי למשפחות מאוד, וזה הדבר הכי חשוב. אני מאחלת שהם יחזרו בשלום ושהמלחמה תסתיים בעזה, ונוכל להתחיל לחיות מחדש. מורכב כאן מאוד, אבל אני משתדלת להיות אופטימית. אני רוצה להאמין שלא איבדנו את האנושיות שלנו, שאנחנו יודעים להבדיל בין טוב ורע, לא להכליל, לשמוע את האחר ולקבל אותו. האדמה הזו לא שייכת לאף אחד, אנחנו נמות והאדמה הזו תישאר. בסוף, אלו שחיים עליה הם מה שחשוב".