יוסף חדאד: "אני יודע איך לעצבן את האנשים האלה, וכשהם עצבניים – אני מבסוט"

יוסף חדאד הוא מהדמויות שמגיעות אחת לדור. איך הפך הנער הערבי-נוצרי מנצרת לכוכב ההסברה של ישראל, שנלחם עבור המדינה בחזית ההסברה העולמית ומתחזק ברשתות קהל של מעל 2.5 מיליון עוקבים?

>> בתו של החטוף קית' סיגל: "אין לנו ברירה אלא להאמין בניסים"

בקמפוסים ברחבי העולם כבר מכירים היטב את חדאד (39), האקטיביסט והזקנקן, אבל המלחמה הפכה אותו בנסיבות מצערות לסופר סטאר – והיום הפנים שלו מוכרות בכל בית בישראל. במהלך השנים הוא זכה בפרסים בינלאומיים על פועלו, ואשתקד אך נבחר להשיא משואה בטקס הדלקת המשואות. עם כריזמה כובשת, ידע עמוק ורהיטות יוצאת דופן, הוא לא חושש להתעמת עם תוקפיה של ישראל. אך למרות האש שנדלקת בו כשהוא ניצב מול ביקורת עוינת, ברגעים שמחוץ לאור הזרקורים הוא שומר על פאסון וממוקד במטרה, וקשה להוציא ממנו לחלוחית.

"כשנפצעתי, הדבר הראשון שחשבתי שליו זה מה אני אגיד לאימא שלי. טיל נ"ט התפוצץ סמוך אליי. ספגתי רסיסים ונפצעתי בכל הגוף, נחתכתי בפנים ונקטעה לי כף הרגל. בזכות טיפול מיידי ומציל חיים בשטח, ניצלתי"

 

"אני לא יכול להתעלם מהמחיר האישי והכאב שמאחורי הדרך הזו", הוא מודה בכנות. "קשה לי עם המחשבה שהפרסום שלי צמח בעקבות אחד האסונות הגדולים שפקדו את מדינתנו. הלוואי והיינו נמנעים מה-7 באוקטובר. הדבר שמחזק אותי הוא החיבוק שאני מקבל מהאנשים – התמיכה הרחבה, האהבה והחום. זה מעניק לי דלק להמשיך ולהילחם בשנאה, בין אם היא מגיעה מאנטי-ישראלים בעולם או ממיעוט קיצוני כאן בארץ".

בימים אלה יצא ספרו "תנו לי להסביר" (בהוצאת ידיעות ספרים), וביום ראשון הקרוב (19.1) בשעה 17:30 הוא יגיע לאירוע השקה של הספר שנערך בשיתוף עם צומת ספרים בעופר גרנד קניון בחיפה, שם הוא יחתום אישית על הספר. ב-26 בינואר הוא יגיע לאירוע השקה של הספר בדרום, בגרנד קניון בבאר שבע. "המפגשים עם הקהל מאוד מרגשים אותי", הוא מודה.

מה חשוב לך להסביר בספר?
"בספר אני עונה על השאלה למה אני עושה את מה שאני עושה, ואני מסביר איך הגעתי להילחם עבור מדינת ישראל. הספר עובר דרך תחנות משמעותיות בחיים שלי, מהילדות דרך השירות הצבאי – כולל המלחמה בה נפצעתי קשה בלבנון – ועד המלחמה שלנו היום, שבה אני פועל בזירת ההסברה. בספר אני משלב הרבה מידע שיסביר לאנשים על החברה הערבית-ישראלית, על החזון שלי ועל שיטות ואסטרטגיות שלי לעשייה ההסברתית – בין אם זה בעימותים או בפעילות בשטח וברשתות".

מה אתה חושב שאנשים ירגישו אחרי הקריאה?
"אם בסוף הקריאה אנשים ירגישו רוח פטריוטיות ורצון לפעול למען המדינה, אני את שלי עשיתי".

יש משהו שהתלבטת אם להכניס ולא הכנסת בסוף?
"לא, ההיפך. זו הייתה ההזדמנות שלי לכתוב הכל בלי פילטרים. בדרך כלל אנשים מכירים אותי מהרשתות החברתיות או מהטלוויזיה, ושם יש הגבלה – בין אם זה פוסט שצריך להיות קצר ותמציתי, ובין אם זה בפאנלים בטלוויזיה, בהם יש חצי דקה בערך לומר את מה שיש לך. הספר זו הזדמנות לפרוק הכל, לספר דברים בהרחבה ולהביא זוויות שאנשים לא נחשפו אליהן עדיין".

מתי הבנת שפעילות חברתית היא חזות כל חייך?
"מאז ומתמיד זה בער בי, בבית הספר הייתי יו"ר מועצת התלמידים וגם אחרי הפציעה בצבא מצאתי את עצמי יוצא למסעות הסברה, אבל הנקודה בה בחרתי להתמקד אך ורק בזה היא ב-2018, כשישבתי עם חברים בנצרת והחלטנו יחד שאנחנו רוצים להקים עמותה שתפעל לייצג את הקול שלנו, של הצעירים בחברה הערבית, ישראלים שדוגלים בשותפות ורוצים להיות חלק בלתי נפרד מהמדינה. התחלנו להוביל יוזמות חברתיות וראינו את האפקט והשינוי, ומאז רק צמחנו וגדלנו. עד הקמת העמותה עבדתי והרווחתי סכומים יפים בתפקידי ניהול בכירים, אבל הרגשתי שאני לא מלא מבפנים. כשהתחלתי עם העשייה החברתית, הרגשתי את הסיפוק ושאני ממלא את הייעוד שלי, ושם הבנתי סופית שזו השליחות".

ערבי-ישראלי-נוצרי, זה הסדר שמגדיר אותך?
"מבחינתי אין סדר, זה הכל ביחד. לכל חלק מהזהות שלי יש אותו מקום, וכולם מרכיבים יחד את הפאזל שהשפיע על מי שאני היום".

הוא נולד בחיפה, שני מארבעה ילדים, לאם מורה ואב מורה וכומר, וגדל בנצרת. אחרי שסיים תיכון, לא היה לו ספק שיתנדב לשרת בצה"ל.

בן של כומר ערבי נוצרי מתגייס לצה"ל ועוד לגולני. זה לא טריוויאלי. איך התייחסו אליך בסביבה שלך?
"כשבחרתי בזמנו להתנדב לצבא, זה היה פחות טריוויאלי ונפוץ בחברה הערבית. היו כאלה שהרימו גבה, היו כאלה שהתרחקו וניתקו קשר, והיו גם כאלה שתמכו, אבל מה שהיה לי חשוב יותר מהכל זו התמיכה של המשפחה שלי, כי בלי זה לא הייתי מצליח לעמוד באתגרים והקשיים הנלווים. המשפחה שלי זה העוגן, ההורים שלי חינכו אותי למעורבות והשפעה ולאהבת המדינה".

מה אתה יכול לספר על הפציעה שלך?
"לפציעה שעברתי יש חלק בלתי נפרד ממי שאני. כשנפצעתי, הדבר הראשון שחשבתי שליו זה מה אני אגיד לאימא שלי. ארבעה ימים לפני הפסקת האש נפצעתי קשה בבינת ג'בל בלבנון, כשנקלענו למארב של חיזבאללה וטיל נ"ט התפוצץ על קיר סמוך אליי. ספגתי רסיסים ונפצעתי בכל הגוף, נחתכתי בפנים ונקטעה לי כף הרגל. בזכות טיפול מיידי ומציל חיים בשטח, ניצלתי. לאחר מכן עברתי ניתוחים ושיקום ארוך, והרופאים התותחים שלנו הצליחו לחבר לי את כף הרגל מחדש. היום אין לי אפילו פלטינות, אבל יש לי רסיסים שאי אפשר להוציא".

אנחנו קוראות כמעט כל יום על חיילים שנהרגו בשדה הקרב והלב כבר לא עומד בזה. במקביל, לאחרונה פורסם תחקיר יסודי וקשה לעיכול, שמביא אלפי עדויות על פשעי מלחמה של צה״ל בעזה. אתה נותן מקום גם לביקורת פנימית על ישראל בהסברה שלך?
"אני אף פעם לא אומר שהכל מושלם – שאין בעיות, שאין תקלות, שאין עשבים שוטים. המדינה שלנו רחוקה מלהיות מושלמת, אבל מצד שני איזו מדינה מושלמת יש בעולם? בכל מקום בעולם לצערי יש גזענות, אפליה ומקרים שליליים, אבל אי אפשר להכליל את החברה כולה על בסיסם. בנוגע לצה"ל – אין עוררין על כך שמדובר בצבא המוסרי ביותר בעולם, צבא שפועל על פי רוח צה"ל וערכים של כבוד האדם. כשיש מקרים בודדים בהם חיילים סוטים מהדרך, הצבא גם יודע להעניש אותם, אבל אני לא מוכן לקבל טענות שמכלילות את צה"ל או מציגות אותו באור שלילי, ובטח לא את ההכפשות השקריות על פשעי מלחמה או רצח עם".

מהו סוד הקסם שלך לדעתך? איך אתה מסביר את זה שהצלחת לעשות רעש בינלאומי שאף מסביר ישראלי לא הצליח?
"קודם כל, יש הרבה פעילי הסברה שעושים עבודה מדהימה, אני מחזק את כולם ושמח על כל אחד שלוקח חלק בעשייה הזו. הרבה אנשים אומרים לי שהם אוהבים לראות אותי בטלוויזיה, כי אני אומר בדיוק את מה שהם חושבים ולא שומעים את זה באולפנים. האמת מנצחת כל שקר, וזה הנשק שלי ושל כל ישראלי. זה נכון בעימותים מול אנטי-ישראלים ונכון בכל תחום בחיים. אני חי את השטח וחורש את כל הארץ, פוגש אלפי אנשים בכל שבוע באופן אישי ומשתדל להגיע לכל במה שבה אני יכול להשפיע. לצד זה, אין ספק שהזהות שלי היא עוד קלף שקשה לאנטי-ישראלים להתמודד איתו, ובנוסף יש לי את הסגנון שלי – אני יודע בדיוק איך לגרום לאנטי-ישראלים להתעצבן, וכשהם עצבניים – אני מבסוט".

איזה עימות זכור לך במיוחד?
"לקחתי חלק בהרבה עימותים חשובים ומשמעותיים, למשל בדרום אפריקה מול מנהיג ה-BDS המקומי, וגם נאמתי בבמות חשובות ועוינות כמו בפרלמנט האירי, אבל אני חושב שהאירוע הכי גדול וחשוב היה באוניברסיטת אוקספורד. העוינות והשנאה שם היו דבר מטורף, והקדשתי לזה פרק שלם בספר. מה שמעניין זה שהספר כבר היה סגור ומוכן לרדת לדפוס כשקיבלתי את ההזמנה להגיע לאירוע הזה, אבל בגלל שידעתי מה החשיבות שלו ושצפוי להיות סוער – ביקשתי מהוצאת הספרים לחכות עוד כמה ימים כי הייתי בטוח שזה יהיה שווה פרק בספר. וואלה, צדקתי, והאמת שזה הפרק האהוב עליי".

"אף בן עוולה לא יכול עלינו"

חדאד עסק בהסברה הרבה לפני השבעה באוקטובר, אבל לא רק שהוא הפך לשם מוכר בכל בית בישראל מאז פרוץ המלחמה, גם האופן בו הוא נתפס השתנה ב-180 מעלות.

"עד השבעה באוקטובר, כשהייתי מדבר באולפנים ואומר למשל שישראל צריכה לדבר בערבית מול ארגוני טרור ולפעול בעוצמה, היו מתייחסים אלי כקיצוני ומגיבים בחריפות. אני חושב שהיום כולם מבינים בדיוק על מה דיברתי".

בראייה שלך, מה השתנה בחברה הישראלית בזמן הזה?
"הבנו שהתנהלנו לא נכון מדינית וביטחונית בתפיסת האויב. התנהלנו כמדינה מערבית, בזמן שאנחנו חיים במזרח התיכון מוקפים באויבים. לצערי, הטבח והאסון שעברנו גרם להבנה הזו לחלחל, אבל אני חושב שגם הבנו מאז את החשיבות של הרוח הישראלית. כוחנו באחדותנו, זו לא קלישאה או סיסמה חלולה. הרוח הישראלית הצילה את המדינה שלנו כשהצבא וההנהגה נכשלו באותה שבת שחורה. אנשים קפצו לאש להציל חיים של ישראלים שהם לא מכירים – תוך סיכון חייהם – ויום למחרת אחוז הגיוס עמד על 130 אחוז. אנשים מילאו מטוסים כדי לחזור לארץ להילחם על הבית, ואלה הדברים שהצילו את המדינה שלנו. חייבים לשמור על האחדות הזו כי רק כשכולנו יחד – יהודים וערבים, דתיים וחילונים, ימנים ושמאלנים מאוחדים – אף בן עוולה לא יכול עלינו".

ובכל זאת, אחדות היא סיסמה יפה אבל מעט נאיבית. בפועל מכונת הרעל עובדת בטורבו, משפחות החטופים מקבלות יחס מזעזע מפוליטיקאים ומחלק מהציבור וחוק ההשתמטות מעמיק את אי השוויון. איך אפשר להיות מאוחדים ככה?
"אסור לנו להיגרר לשיח של השישה באוקטובר ולחזור אחורה. אחרי מה שעברנו ב-15 החודשים האחרונים, אם לא הפקנו לקחים אז אפשר לסגור הכל – כי השבעה באוקטובר הבא ימתין לנו. אני מאמין באחדות הישראלית בלב שלם, כי ראיתי אותה בשעות הקשות שעברנו. ראיתי את זה כשנכנסתי לעזה וביקרתי את החיילים שם, ראיתי את זה בעורף בהירתמות המטורפת למען המפונים והחיילים. תמיד יהיו קצוות מכל צד, ותמיד יהיו את מי שינסו לפלג מאינטרסים אישיים – אבל הרוב המוחלט בעם רוצה ויכול לחיות כאן יחד, וגם לנהל ויכוחים אידיאולוגיים כי לא חייבים להסכים על הכל. מה שכן, יש דברים שהם מחוץ לתחום: לתקוף משפחות חטופים זה דבר בזוי ומגונה שאין לו מקום בשיח הציבורי".

יש לך קשר עם משפחות חטופים?
"יצא לי להיפגש עם עשרות משפחות, אני מלווה באופן אישי כמה משפחות ונמצא בקשר עם חטופים שחזרו מהשבי. אני משתדל תמיד להיות קשוב ולסייע כמו שאני יכול, בין אם זה בפוסט כדי להעלות את המודעות, בין אם זה בלהגיע לעצרת או לנאום על הבמה, ובין אם זה בעזרה אישית מאחורי הקלעים. אף אחד לא יכול להבין מה המשפחות האלה עוברות, כולנו צריכים לחבק את המשפחות ולגלות תמיכה עד שכל החטופים ישובו".

"יש דברים שהם מחוץ לתחום: לתקוף משפחות חטופים זה דבר בזוי ומגונה שאין לו מקום בשיח הציבורי"

 

חזרתם של החטופים הייתה יכולה לקרות מזמן לדעתך?
"כן. אם היינו מנהלים משא ומתן מתוך העוצמה הישראלית ומתוך הבנה של המזרח התיכון, יכולנו להחזיר את כולם כבר מזמן – ובעסקה הטובה ביותר לישראל. לצערי נכשלנו בזה. אחרי שבחודשים האחרונים כתשנו את חיזבאללה וחמאס, הובלנו להפיכה בסוריה ותקפנו בעומק טהרן ובתימן – עכשיו חייבים להשיב את היקירים שלנו מתוך העוצמה הישראלית, כשבמזרח התיכון מבינים שישראל כאן בכל הכוח".

זו תשובה שמתעלמת מהפוליטיקה הפנימית הרקובה שמתחוללת בארץ. בן גביר חשף בגאווה את מה שכולנו ידענו – הוא וסמוטריץ סיכלו עסקאות פעם אחר פעם, ונתניהו מצדו גורר רגליים ברצון ומושך את המלחמה בשביל לשרוד עוד יום על הכיסא. הכישלון בלהביא עסקת חטופים עד היום הוא קודם כל פוליטי.
"החזרת החטופים צריכה להיות ערך עליון ומחויבות ראשית של המדינה שהפקירה אותם בשבעה באוקטובר, ואסור להכניס בסוגיה הזו אף שיקול פוליטי. אני לא יודע מה קורה בממשלה, אבל אני יודע מה קורה בעם. אני פוגש אנשים מכל קשת החברה הישראלית, ואני יודע שנושא שחרור החטופים הוא קונצנזוס. אין מי שלא מייחל כבר לשובם. כל רגע בשבי חמאס הוא סכנת חיים עבורם".

אמילי ואני: הפאוור קאפל של ההסברה

חדאד נמצא בזוגיות עם אמילי שרייבר, עיתונאית אמריקאית-ישראלית, אקטיביסטית המגויסת לעניין הישראלי – ואין ספק שמדובר בפאוור קאפל. שרייבר (32) היא בת למשפחה מעורבת יהודית נוצרית. השניים הכירו לראשונה בקבוצת ווטסאפ, היא קבעה איתו פגישה מקצועית, והאהבה המשותפת שגילו למרגרט תאצ'ר הסירה את כל החומות. הם התארסו מזמן, ההורים משני הצדדים נתנו את ברכתם, והחתונה תתקיים כשהם ימצאו את הזמן הנכון. "יש פרק שלם בספר שהקדשתי לסיפור שלי ושל אמילי", אומר חדאד, "ואני ממליץ לכולם לקרוא כי אין לכם מושג אפילו כמה היא תותחית ומשפיעה".

שניכם אקטיביסטים בתחום ההסברה למען ישראל, יש ענייני אגו?
"אין בינינו שום תחרותיות, ההיפך. זה יתרון מבחינתנו, כי כל אחד מאיתנו מכיר את האתגרים שהשני עובר ויודע איך לעזור לו. למשל, אמילי מסייעת לי להיערך לעימותים בתקשורת או לכתוב נאומים שיעבדו טוב בעולם. יוצא לנו גם לשתף פעולה, צילמנו יחד סרטונים שעבדו חזק ברשתות וגרפו מיליוני צפיות. בתוך כל העשייה, אנחנו משתדלים גם למצוא זמן לנקות את הראש ולהתמקד בזוגיות".

מה עם החתונה?
"כבר קבענו פעמיים תאריך ונאלצנו לדחות, פעם אחת בקורונה כשבוטלו כל הטיסות – והמשפחה של אמילי שחיה בארה"ב לא יכולה הייתה להגיע לארץ; בפעם השנייה זה קרה כשאמילי קיבלה הזמנה לנאום בקונגרס. ידענו שזו הזדמנות חשובה שאי אפשר לדחות, והתעקשתי שתלך על זה. בשנה ורבע האחרונה שנינו עמוק בענייני המלחמה ולכן לא חושבים עכשיו על חתונה, בטח כשאי אפשר לשמוח באמת כל עוד החטופים שלנו שם. כולנו מתפללים שנדע ימים טובים יותר בהקדם, ואז נוכל לקבוע את החתונה ובאמת לשמוח מהלב. מה שבטוח, בינתיים אנחנו חיים כמו זוג נשוי שנים".

בטח קיבלת לא מעט פניות להצטרף לפוליטיקה. לאיזו מפלגה היית שוקל להצטרף לקראת הבחירות הבאות?
"אני ממש לא חושב עכשיו על פוליטיקה, ובשום אופן לא מוכן לעסוק בזה כל עוד יש חטופים וכל עוד המלחמה נמשכת. קיבלתי בתקופות האחרונות פניות כאלה ואחרות שקשורות בפוליטיקה, אבל סירבתי בכלל להיפגש ולשמוע".

ובכל זאת, מה תפקיד החלומות שלך?
"אין תפקיד מסוים שאני מכוון אליו או חולם עליו. אם אני חושב על תפקיד שאני יכול לעשות על הצד הטוב ביותר ולתרום דרכו באופן הטוב ביותר למדינה, אז זה שגריר ישראל באו"ם. אני יכול לדמיין את עצמי עומד על הבמה הזו מול כל הצבועים כנציג של מדינת ישראל, ונואם בערבית, שהיא שפה רשמית באו"ם".

תשלים את המשפט: ובחזוני אני רואה…
"מדינה אחת חזקה, מאוחדת, שתישאר כאן לנצח. מדינה שתתקן את עצמה מבפנים ומבחוץ. מדינה שמושיטה יד לשלום, אך אם קם מולנו אויב היא תדע להכות אותו בעוצמה ובמהירות. מדינה שהדור הצעיר שהציל אותה במלחמה הזו, יוביל אותה לעתיד טוב יותר במהרה, אינשאללה".